Litzach_gali_Love_Stories
פרק כפול! ^-^
תהנו!!
הפרק הבא ביום חמישי...

…Baby Doll פרק 6+7

Litzach_gali_Love_Stories 20/01/2014 1440 צפיות 9 תגובות
פרק כפול! ^-^
תהנו!!
הפרק הבא ביום חמישי...

פרק שישי – שיר ערש

דיברתי בטלפון עם אמא שלי כל הבוקר, למרות שאסור לי לדבר עם אף אחד מחוץ לבית. אבל הארי לא היה בבית, כמו תמיד, וזאת הייתה ההזדמנות הכי טובה להגניב שיחה. גברת בריפן אמרה לי שהיא תכפה עליי אם יקרה משהו, אז ביחד איתה בתור הגיבוי שלי, לקחתי את הסיכון.

רק אתמול בלילה הבנתי שאני הייתי לגמרי עיוורת וחסרת תחושה לגבי כל מה שקרה לי עד עכשיו. המוח שלי עדיין ניסה לעבד את הצריבה של האירועים שהובילו למצב הזה. וככל שחשבתי עליהם יותר, ככה סבלתי יותר.

זה כאב.

זה כאב לדעת שהעתיד שלי היה שומם, לא ידוע. וזה שרף במיוחד כשזה שסוף סוף הכה בי והבנתי שאני נחשבת כסוג של… זונה.

פחדתי שאמא שלי תתבייש בי יום אחד. אולי זאת הסיבה שבגללה היססתי לפני שחייגתי את המספר שלה הבוקר.

אבל השיחה שלנו הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה. הקול שלה הרגיע אותי. היא בכתה המון ולא הפסיקה להתנצל. היא הבטיחה שהיא תמצא דרך להוציא אותי מכל זה וביקשה ממני להחזיק מעמד ממש עוד קצת. אבל ההבטחה שלה לא הייתה מוטיבציה כזאת גדולה כי ידעתי שאין שום דבר שהיא תוכל לעשות כדי להוציא את מהבלאגן.
אבל לפחות לדבר איתה הרגיע אותי.

היא גם הוסיפה ואמרה שהם קיבלו את הכסף אבל הם לא הולכים לבזבז אפילו אגורה אחת. התווכחתי איתה והסברתי לה שאם הם ישתמשו בכסף אני ארגיש יותר טוב עם עצמי.

השיעולים החולניים שהצטרפו כמעט לכל משפט שהיא אמרה הדאיגו אותי. הם נשמעו נורא וכל מה שיכולתי לחשוב עליו עכשיו זה המצב הבריאותי שלה.

"הלוואי שהיית יכולה לבוא איתי, טליה" גברת בריפן אמרה.

"הלוואי" נאנחתי. נשענתי על משקוף הדלת. "אין לי מושג מה הולך לקרות בסוף שבוע הזה".

"יקירה, בבקשה תשמרי על עצמך".

"אני אשמור. תסעי בזהירות, גברת בריפן" צללתי לחיבוק בין ידיה השמנמנות לפני שהיא נדחסה אל תוך המונית, המעיל הכבד שלגופה מפריע לה לנוע בחופשיות.

סגרתי את הדלת והבנתי שעכשיו אני לגמרי לבד באחוזה. יכולתי לברוח בכזאת קלות אם פשוט רציתי. אני יכולה פשוט לתפוס מונית ולנסוע הביתה. אבל הדברים שריצ'רד יכול לעשות למשפחה שלי גרמו לי לנער את המחשבות האלה מראשי, אין לי יותר מידי ברירות, אני חייבת להישאר.

עשיתי את דרכי אל המטבח, מחליטה להרגיע את הקיבה המשתוללת שלי. גברת בריפן השאירה מרק על הכיריים, סובבתי את הידית הקטנה כדי לחמם אותו שוב. לקחתי מעט מרק בכף, רק כדי לטעום, מה שהסתיים בכך ששרפתי את הלשון שלי.
עזבתי את הכף הרותחת והמרק בתוכה נשפך על שמלת הוינטג' שלי.

רטנתי בשקט, העצבנות שלי גדלה. שנאתי איך שדברים רעים תמיד קורים לי, לא משנה אם הם גדולים או קטנים, הם פשוט המשיכו לקרות.

כיביתי את הכיריים, מודעת לכך שהמרק היה מספיק חם עכשיו. הריח של המרק מילא את אפי, מחזיר אותי לתקופה שבה אמא שלי הייתה מבשלת מרק לי ולג'קי. אין לי מושג עוד כמה זמן אני אצטרך לחכות לפני שאני אוכל לחוות את הרגעים האלה שוב.

מצאתי את עצמי מזמזמת לעצמי מנגינה. התחלתי לשיר שיר ערש שההורים שלי היו שרים לי כדי לנחם אותי עד שהייתי בת עשר. צחקקתי לעצמי כשנזכרתי איך דארן צחק עליי כשהוא גילה את הסוד המביך.

"מלאכים צופים, חגים מסביבך,
אל תוך הלילה
שינת הלילה סוגרת עלייך,
אל תוך הלילה"

קולי החל לרעוד כשזיכרונות מאבא שלי הציפו אותי. הראייה שלי היטשטשה כשדמעות עלו לעיניי. אני לא אוהבת את זה שאני הופכת להיות כזאת רגשנית. לא רציתי להיות כזאת חלשה.

"רכות שעות הנמנומים מתקרבות,
בגבעה וגיא ישנים בשינה עמוקה
אל תוך הלילה"

המשכתי לזמזמם, קולי עולה ויורד בזמן שמזגתי את המרק אל תוך קערה. "אל תוך.. הליל-" דלת המטבח שנפתחה במהירות הפריעה לי להמשיך לשיר.

"איך… איך את מכירה את השיר הזה?" ליבי פעם בכוח כשהקול העמוק מילא את החדר. הרגשתי כל כך נבוכה.

"ה-ההורים שלי. הם היו שרים לי אותו כל הזמן" עניתי.

"הו".
הופתעתי כשראיתי ניצוץ של רטיבות בעיניים שלו גם. הוא במהירות סגר את אצבעותיו על עפעפיו, דואג להעלים אותו במהירות. הוא הסתובב עם גבו אליי והלך לכיוון השיש במטבח בזמן שפתח את כפתורי הג'קט שלו.

"טליה" הארי קרא.

"כן?"

"אני עושה מסיבה. חברים שלי יגיעו ממש עוד מעט,"

"הו"

"אני רוצה שתחליפי בגדים למשהו אחר".

"מה? למה?"

"זה נראה מצחיק. אנחנו לא במאה השמונה עשרה".

"אז אני פשוט אשאר בחדר שלי".

״לא אכפת לי איפה את נשארת. תחליפי את השמלה המכוערת הזאת״.

כיווצתי את גבותיי וסובבתי את מבטי ממנו, ממשיכה לערבב את המרק שלי. ״הו, את כועסת עליי?״ הוא שאל וקם מהכסא שישב עליו. התקרב אליי ומשך את הגומייה שהחזיקה את השיער שלי בקוקו גבוה

״תפסיק! מה אתה עושה?!״ הסתובבתי אליו, הוא היה במרחק סנטימטרים ספורים ממני.

״ואל תאספי את השיער שלך״ הוא הוסיף.

״למה?״ שאלתי, מתחילה להתעצבן.

״כי ככה אמרתי, את חיה בבית שלי ולפי הכללים שלי״ הוא קבע. אני חיה בבית שלו כי מכריחים אותי. לא יכולתי בכלל לדמיין מישהו שרוצה לגור כאן עם הארי מרצונו החופשי. הוא נעץ בי את מבטו, בוחן אותי מלמעלה למטה, מה שגרם לי להשפיל את מבטי לרצפה. הוא כזה בריון.

פרק שביעי – בנינו.

רעשים חזקים הדהדו במסדרונות בזמן שהסתכלתי אל מחוץ לחלון. החלטתי לנעול את הדלת ולהישאר בחדר למשך שאר היום. למרות שאף פעם לא הייתי באחת כזאת, אני שנאתי את כל הרעיון של מסיבות בית בגלל שהן בדרך כלל כללו אלכוהול ו… אלוהים יודע מה עוד.

השמש כבר החלה לשקוע, מתחילה להעלם לאט לאט מאחורי ההרים. הנוף של השמיים מהחדר שלי היה אולי הדבר היחיד שהצלחתי לאהוב בבית הזה. חייכתי למראה הירח שכבר הציץ בשמיים, זה תרם להדרגתיות שבה שמי הלילה החלו לזרוח. והעננים, ששטו בשמיים בצבעים מסטיים יפהפיים, נראו כאילו הם מבטיחים לילה שקט ורגוע.

אבל המקום השקט והשליו שלי נעלם בשנייה שמוזיקה חזקה ורועשת התפוצצה מהרמקולים למטה. לא בטוחה אם זאת הייתי רק אני או שהרצפה באמת החלה לרעוד, אבל זה גרם לי להרגיש לא נוח בכלל. זיהיתי את השיר, זה אחד מהשירים שהילדים היותר מקובלים מהכיתה שלי היו רוקדים אליו בהפסקות אחרי השיעורים.
לא היו לו יותר מידי מילים. חוץ מהבסים והמנגינה האלקטרונית שהרכיבו את כל השיר, היו כמה מילים מועטות שחזרו על עצמן. באופן אישי, שנאתי את השיר.

משכתי אנחה ארוכה בזמן שעשיתי את דרכי אל המיטה.

__

"תפתחו!" קול נשי מעורפל העייר אותי. הדפיקות הרועשות על הדלת שוב ושוב רק האיצו בי להתעורר מהר יותר.

"נו כבר! אני הולכת-" המשפט שלה נגמר בגיהוק רועש. היא עמדה להקיא. "כל השירותים מלאים-"

מעדתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה, רואה ילדה רזה ובלונדינית עם פנים אדומות, שורפות מחום. היא דחפה אותי הצידה ורצה לתוך השירותים שהיו צמודים לחדר שלי.
עמדתי לסגור את הדלת שוב אבל איש גבוהה וקירח החליק פנימה לפני שהספקתי. לקחתי כמה צעדים אחורה במהירות. האיש הגדול התקרב אליי במהירות ובהתרגשות, הסיטואציה חשופה לפני כולם כי הדלת עדיין הייתה פתוחה. "את הבייבי דול, לא?" הוא מלמל ויכולתי להריח את האלכוהול כשהוא התנשם בכבדות. "הארי אמר שאנחנו יכולים לחלוק" חייך.

ידי המיוזעות התאגרפו כשהרגשתי את גבי נלחץ כנגד הקיר שמאחוריי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמשהו כזה קרה. נזכרתי בפעם ההיא שהתעוררתי בחדר בבית הבייבי דולס של ריצ'רד בזמן שהבריון ההוא נכנס וניסה לתפוס אותי. למזלי, הצלחתי לברוח. אבל עכשיו לא הייתי בטוחה אם המזל שלי ישחק לי שוב.
הבטן שלי התהפכה, או לפחות זה הרגיש ככה. שפתי נפרדו בשוק כשהוא היה כל כך קרוב אליי שיכולתי לשמוע את ההתנשפויות העמוקות שלו. ידיו נתלו על הקיר מאחוריי, כך שהייתי לגמרי לכודה, הוא הקיף אותי לגמרי.

ידי התעופפו כדי לדחוף אותו ממני, הכוח החלש שלי שעשע אותו והוא פרץ בצחוק. הרגשתי פתטית. האגרופים שלי היכו בחזה שלו שוב ושוב אך נעצרו כשהוא תפס את שניהם בידו.
ראיתי כמה אנשים מתחילים להיאסף בכניסה לחדר.

"תעזרו לי" קראתי להם. הייתי מופתעת כשבמקום לבוא לעזור לי הם התחילו לעודד את הבחור שימשיך. הם החזיקו את המשקאות שלהם באוויר ושרקו לכיווננו. איזה מן אנשים הם?
לא יכולתי להאמין שהם התנהגו ככה, מה שרק עודד אותי להילחם בו עוד יותר. נדחפתי בכוח על המיטה.

"הי, תקשיבו! זאק סוף סוף הולך לקבל זיון!" שמעתי מישהו צועק.

"אני אשמח לקצת פרטיות" הנער השיב לפני שעלה מעליי בכוח. הצחנה של ריח הפה שלו הייתה דוחה. התחלתי לבכות והדבר היחיד שעבר בראשי עכשיו היה עד כמה רציתי למות.

"בבקשה…" הקול שלי החל להישבר בזמן שהתחננתי מתחתיו, למרות שכבר ידעתי שזה אבוד מראש.

"זאק מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" הקול של הארי נשמע, הקלה מיד זרמה בגופי.

הבחור הרים את עצמו מעליי כשהוא הסתובב להסתכל על הארי שנדחף בין הקהל הקטן שהצטבר בכניסה לחדר. "חשבתי שאנחנו הולכים ליהנות קצת הלילה, אחי" הוא צחק בזמן שזחלתי אל מחוץ למיטה כמה שיותר מהר.

"לא ככה. תעיף את התחת שלך מהחדר הזה עכשיו" הוא אמר בנוקשות, מצווה עליו.

"למה את חייב להיות כזה הורס מסיבות?" הנער מלמל בזמן שעבר על פניי הארי בדרך החוצה.

"אני לא רוצה שאף אחד יעלה למעלה" הארי הרים את קולו והאנשים החלו להתפזר ולהעלם.

המוזיקה לא הפסיקה אף פעם, הבסים הרועמים המשיכו להדהד במשך כל הסיטואציה, אבל הם נהיו טיפה חלשים ורכים יותר כשהארי סגר את הדלת של החדר. היינו רק שנינו בחדר עכשיו.

"זאק טיפה אה.. נואש" הארי הסביר והשחיל את ידיו אל תוך כיסי הג'ינס שלו.

"זאת עוד דרך לתאר אותו" הצלחתי לומר לפני שנעלתי את שפתיי אחת עם השנייה. ניקיתי את הדמעות שלי במהירות.

"היי," הארי עצר כדי לגרד בראשו "הוא לא יעשה את זה שוב".

מה שהוא אמר לא עזר בכלל. המשכתי לבכות למרות הניסיות הנואשים שלי לעצור את הדמעות. לא יכולתי לסבול את זה יותר. לא יכולתי להתמודד עם זה. אני לא שייכת לכאן ואני צריכה לברוח.

"א-אני לא רוצה לחיות יותר".

"אל תעשי שום דבר מטומטם" הוא אמר. "תראי, אני מבין למה את אומרת את זה אבל אני לא עומד לשחרר אותך ולתת לך ללכת. אבא שלי יציק לי לגבי זה כל החיים שלי אם אני אעשה את זה. אבל…"

הוא נעצר.

"את לא חייבת לשכב איתי אלא אם כן את מסכימה. אז… אל תהרגי את עצמך או משהו כזה. אבל תשמרי את זה בנינו. אסור שאבא שלי ידע".


תגובות (9)

פרק ממש יפה :>
תמשיכי

20/01/2014 07:31

מחכה כבר ליום חמישי

20/01/2014 07:32

תמשיכיי !!

20/01/2014 07:33

תמשיכי !:)

20/01/2014 07:37

עאעאעאעאעאעאעא חולה על הארייייי
תמשיכיייייייי

20/01/2014 09:24

תמשיכי!! ~קוראת חדשה~ הכתיבה שלך מדהימה!

20/01/2014 09:53

הכתיבה מושלמת !♥
אבל .. עם זה על הארי זה אמור להיות בסיפורי מפורסמים

20/01/2014 09:56

יאאאאאאאאא תמשיכיייייייייי !!!!!!

20/01/2014 10:07

תודה לאל שהארי הוא איש טוב!!!!!!!!!!!!!!!!
המשך בדחיפוות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

20/01/2014 10:31
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך