…Baby Doll פרק 2

פרק שני– ילד.

"הארי בשנות השלושים המאוחרות שלו. הוא נורא דומה למר. דמיאן" ריצ'רד עצר לרגע כדי לחייך אליי, השומן בלחיים שלו נמתח לשני גושים בצידי פניו. "יש לו שלושה ילדים. הגדול בערך שנה מעלייך".

חלון המכונית הכהה ירד וחשף את פניו חסרות הסבלנות של דמיאן. "אנחנו צריכים למהר, יש לי עוד דברים לעשות" אמר, לא מודע בכלל למה שריצ'רד סיפר לי עכשיו.

ריצ'רד תפס בידית דלת המכונית ופתח אותה בשבילי. "הו, ואת לא תרצי לסרב לבקשות שלו. הוא נוטה להיות אלים כשהוא מתעצבן" לחש לפני שהטה את ראשו, מסמן לי להיכנס למכונית. נשימתי נעתקה והידקתי את אחיזתי בתיק שבידי. החלקתי בשקט אל תוך המכונית, דיי מפוחדת להרגיז מישהו עכשיו. ריצ'רד שלח לכיווני חיוך שטני לפני שטרק את הדלת.

__

נשארתי בשקט במשך כל הנסיעה, רק כמה נשימות ויבבות חלושות נשמעו מידי פעם.
כשהוא לא היה עסוק בלדבר בפלאפון שלו, דמיאן דיבר איתי. הוא שאל כמה זמן אני כבר נמצאת בפליס ורצה לדעת על ההורים שלי. אבל התעלמתי ממנו.
נעצתי את מבטי בתיק הספורט הסגול שקיבלתי. פתחתי את הרוכסן מעט כדי להציץ ולראות שהוא מלא בשמלות קצרצרות וכותנות לילה מקופלות בפנים. נגעלתי מהן. סגרתי את התיק ודחפתי אותו הרחק ממני.
העיניים שלי נפקחות ונסגרות בכבדות, הייתי עייפה פיזית ונפשית. הודיעו לי שהגענו. המסע היה קצר יותר ממה שציפיתי. הגלגלים של המרצדס נעצרו כשהגענו לחנייה והרגשתי את הדופק שלי עולה. יצאתי מהמכונית לפי בקשתו של דמיאן ולקחתי את תיק הספורט הסגול איתי. זה עדיף שיהיה לי משהו איתי מאשר שום דבר בכלל. רוח חזקה נשפה והעיפה את הגומייה שהייתה על שיערי, התלתלים הכהים שלי השתחררו ועפו באוויר עם הרוח. רק עכשיו קלטתי שבי הצליחה לגרום לשיער שלי להראות טוב… אבל בגלל הסיבות הלא נכונות.

"קדימה, תמהרי" שמעתי את דמיאן קורא, הוא כבר עמד בכניסה לאחוזה הגדולה. "זה לילה קר".

מיהרתי ללכת בשביל שהוביל אל האחוזה. כפות רגליי קפאו כשהגעתי אל הכניסה. לא יכולתי להיכנס למרות שדלת הכניסה הייתה פתוחה לרווחה, לא הצלחתי לזוז. עיניי הסתגלו לאורות הצהובים מהאחוזה בזמן שעמדתי על השטיח בכניסה. "תכנסי" דמיאן דחק בי. הוא התיישב על ספת עור מול אח בוערת שהייתה בקיר. נכנסתי פנימה בזהירות, סוגרת את הדלת אחריי, ליבי החסיר פעימה.
ראיתי אישה שמנמנה בגיל העמידה בשמלת משרתת מחייכת אליי. החזרתי לה חצי חיוך קטן בנימוס לפני שגררתי את עצמי אל תוך הבית. הבן של דמיאן לא נראה בסביבה. תהיתי לעצמי איפה אשתו והילדים שלו. ראשי פעם ככל שהחרדה התגברה שוב.

"תרגישי בבית, טליה" דמיאן אמר לי, מוציא סיגר מכיסו. "אני צריך ללכת, אז אני עוזב אותך עכשיו". לא הייתי בטוחה אם אני יכולה להרגיש הקלה עכשיו או לא. אני יודעת שדמיאן הוא חלק חשוב ומרכזי בכל הטרגדיה הזאת שקרתה לי, אבל הוא זה שהביא אותי לכאן והוא זה שיכול לקחת אותי מכאן. לא ידעתי מה יקרה לי הלילה, לא הייתי מוכנה לכלום.

"תקשיבי, ילדה" הוא הסתובב אליי כשהגיע אל הדלת "אני יודע שכל זה חדש בשבילך, אבל אני רק רוצה שתגרמי לבן שלי להרגיש כמו גבר אמיתי". גבר אמיתי? להיות אבא לשלושה ילדים לא אמור לגרום לו להרגיש כמו גבר?

כשדמיאן עזב, ונעל כל מנעול אפשרי בדלת הכניסה, מצאתי את עצמי לגמרי לבד בסלון עם המשרתת ששלחה אליי חיוך גדול בכל פעם שפגשתי את מבטה. היא נראתה חברותית… ולי היה רעיון דיי מטורף. קיוויתי שהיא תוכל לעזור לי להימלט אם אני אספר לה את הסיפור שלי.

"תרצי משהו חם לשתות, יקירה?" היא שאלה, החיוך אף פעם לא עוזב את פניה.

"אני טליה. איך קוראים לך?" שאלתי, מתעלמת מהשאלה שלה.

"הו, מריה. אבל קוראים לי גברת בריפן כאן. את יכולה לקרוא לי בכל שם שתר-"

"גברת בריפן… את יכולה לעזור לי עם משהו?" שאלתי וזרקתי את תיק הספורט הסגול שבידי על הרצפה.

"אני כבר יודעת מה את רוצה, אהובה" היא אמרה וספקה את כפות ידיה ביחד, משלבת את אצבעותיה זו בזו. "את רוצה שאני אעזור לך. אבל אני מצטערת, ריצ'רד כבר הזהיר אותי- זאת אומרת, מר. ריצ'רד כבר הזהיר אותי לפני שבאת. אם את תברחי כל האשמה תוטל עליי ומר. דמיאן יפטר אותי".
פלטתי אנחת ייאוש והצמדתי את ידיי אל מצחי. אפילו אם אני אצליח להימלט, אני אסכן את המשפחה שלי… אני הייתי לכודה בגורל האכזר הזה. "אני מצטערת. אבל את בכל זאת רוצה משהו חם-"

"גברת בריפן!" קול גברי וחזק הדהד מהקומה השנייה, גורם לי לרעוד. זה הוא.

"אני באה!" היא ענתה לו בטון שקט יותר לפני שהסתובבה בחזרה אליי "הוא התעורר".

"כוס חלב…" הקול העבה נשמע שוב, הפעם יותר ברור. צל של דמות גבוהה השתקף על הקיר שהקיף את גרם המדרגות המסולסל לפני שנשמעו קולות של צעדים במורד המדרגות. שיחקתי עם בד השמלה שלי בזמן שהמחשבות התעופפו בראשי.

"אבל אתה רגיש ללקטוז, זוכר?" היא הזכירה לו.

נדהמתי כשהוא סוף סוף נחשף לפניי. הוא לא היה בשנות השלושים המאוחרות לחייו ובטח שלא אבא לשלושה ילדים בוגרים – אלא אם כן הוא היה אחד מהם. לא יכולתי להיות בטוחה. אבל לא משנה מי זה היה, הוא היה צעיר. למעשה, הוא נראה אפילו בגילי.

הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים וחולצה שלא הייתה מכופתרת כראוי. הוא נגרר במדרגות, שיערו החום העמוק היה מבולגן ופרוע. הוא שיכור.

"אני… אני יוצא" הוא שפשף את עיניו בזמן שירד את המדרגה האחרונה. הופתעתי שהוא הצליח לרדת את כל המדרגות האלה מבלי ליפול. "מסיבת יום הולדת לפיטר".

"אתה הרגע חזרת, אני לא חושבת שזה יהיה בטוח שאתה תנהג במצב הזה" גברת בריפן הציעה בדאגה.

"אני מסוגל-" הוא קטע את עצמו בניסיון להתיישר, נתמך בספה. "אני מסוגל להחליט על עצמי… אם אני יכול ללכת או לא".

"אני חושבת-"

"תשתקי! את גורמת לי לסחרחורת" הידיים שלו התרוממו באוויר בזמן שהוא ניסה לאזן את עצמו לעמידה. הוא מעד לעבר דלת הכניסה בזמן שאצבעותיו עברו בשיערו בניסיון נואש לסדר אותו מעט. הוא מלמל כמה מילים שלא הצלחתי להבין וכשסוף סוף הגיע ליעד – דלת הכניסה – הוא נשען בכוח על דלת העץ הגדולה, איבד את שיווי המשקל שלו. צד אחד של המצח שלו נשען כנגד הדלת בזמן שהוא החליק לאט לאט אל הרצפה.

גברת בריפן מיהרה לרוץ ולעזור לו. היא כרכה את ידו סביב כתפיה. "אני לגמרי… בסדר" הוא גנח בזמן שעיניו הכבדות סירבו להישאר פקוחות. הוא לא שם לב למצב השברירי שבו הייתי, או בכללי, לא שם לב לנוכחותי בזמן שגברת בריפן עזרה לו ללכת אל הספה, חולפים על פניי. הוא התמוטט על ספת העור ברגע שהגיע אליה, גופו השתוי רעד מעט לפני שהתיישר לגמרי.
גברת בריפן לקחה כמה צעדים אחורה ברגע שהייתה בטוחה שהילד היה בטוח על הספה.
היא לקחה נשימה עמוקה לפני שפנתה אליי עם חצי חיוך מאולץ על שפתיה.

"טליה… זה הארי".