…Baby Doll- פרק 1

פרק ראשון – פרצוף יפה.

ראשי הסתובב והמחשבות שלי השתוללו. הפסקתי להילחם. העדינות והשבריריות שלי הפחידו אותי, אני אף פעם לא הייתי בסיטואציה כזאת מסוכנת, תמיד הייתי תחת הכנפיים המגוננות של אמא שלי שדאגה שלא יקרה לי שום דבר.

סוודר צמר נזרק מעל ראשי וכיסה את פלג גופי העליון וחלק מכותנת הלילה שעליי. שכבת הביגוד הנוספת הזאת גרמה לי להרגיש מעט יותר רגועה, למרות שזה הדבר האחרון שרציתי ללבוש עכשיו. לא היה לי זמן לקחת שום דבר איתי, לא היה לי שום דבר.

המעלית בבניין שלנו הייתה ישנה והיא ירדה באיטיות קומה קומה, לפעמים נעצרת לכמה שניות וממשיכה. הידיים הגדולות של הבריונים שאחזו בי גרמו לידיים שלי לכאוב ולאבד תחושה. בהיתי בדלתות המעלית הכסופה בחוסר אונים בזמן שדמעות זלגו על לחיי. דלתות המעלית שיקפו תמונה עמומה של ארבעתנו עומדים במעלית. אני הייתי הכי נמוכה והייתי מוקפת בשלושה דמויות גבוהות ושחורות… או שדמיינתי.

"לכל דבר יש מחיר, יקירתי" קולו הנמוך והצרוד של ריצ'רד העביר בי צמרמורות. "אמא שלך הייתה צריכה ללמוד את הלקח, היא לא יכולה פשוט לחיות על הכסף של אחרים".

"הי- היא עמדה לשלם לך בחזרה" השבתי חלושות ומשכתי באפי בשקט.

"זה מה שכולם אומרים" הוא צחק וסידר את הכובע שלראשו.

ההשתקפות של הדמויות נעלמו כשדלתות המעלית נפרדו וחשפו את החשיכה שבחוץ. קיוויתי שמישהו יהיה שם, אולי מרס. ווינטרס יצאה להשקות את הצמחים שלה שוב. אולי היא תראה אותנו ותבין איזו מפלצת ריצ'רד. אולי היא תקרא למישהו לעזרה.

תקוותי נעלמו כשלא היה אף אחד באיזור. ריצ'רד היה חכם, הוא לא רצה שאף אחד יראה אותי אז הם הבריחו אותי מאחור, איפה שכל פחי הזבל והאשפה נמצאים. כמה כלבי שמירה החלו ליילל ולקפוץ בזמן שעברנו לידם. העברתי את מבטי אל ריצ'רד, לא מבינה למה בכלל יש לו כלבי שמירה בבניין, הרי כל האנשים הרעים באמת כבר היו בפנים. נכנסים ויוצאים מתי שהם רוצים.

מכונית שחורה חנתה בחנייה חשוכה מאחור, הירח היה מקור האור היחיד ברגע שדלתות הבניין נסגרו מאחורינו. "בבקשה" יבבתי בזמן שהם גררו אותי לעבר הרכב.

"אל תהפכי למורדת עכשיו" האיש הנמוך מבין השלושה צחק ופתח את דלת המכונית.
ריצ'רד נכנס למושב הקדמי בזמן שהנמוך נכנס אל תא הנהג. נדחפתי אל תוך המכונית על-ידי הבריון שתפס בידיי. הדלת נטרקה בחוזקה אחריו, גורמת לי להתכווץ במקומי. הנשימות שלי היו מהירות, מפוחדות, וכולם ברכב שמעו אותן.
עצמתי את עיניי בניסיון לברוח מהפחד. סחרחורת תקפה אותי והמחשבות שלי החלו לאט לאט לדעוך. שמעתי את ריצ'רד מדבר וצוחק עם שני הבריונים בעמעמום, לא מבינה מילה.

אבל שמעתי בבירור את פעימות ליבי הולמות בכוח.

__

עיניי הסתגלו בכאב אל האור הבהיר שזרח עליי כשהתעוררתי. כשהתפקחתי הבנתי שהאור לא היה כזה בהיר אחרי הכל, עיניי פשוט היו עצומות להרבה זמן. הסתכלתי מסביבי, הייתי בחדר שינה גדול ולא מוכר. ניסיתי לעכל את מה שקורה ואיפה שאני נמצאת.
התיישבתי על המיטה והסתכלתי על עצמי. כבר לא לבשתי את סוודר הצמר ששמו עליי ממקודם. הוא היה זרוק על הרצפה. לקחתי נשימה עמוקה לפני שהתמתחתי וזזתי להתיישב על קצה המיטה.
"התעוררת מוקדם" הבריון הגבוהה יותר ממקודם נכנס לחדר. אצבעותיי החלו לרעוד כשהוא התקדם לכיווני בצעדים מאיימים, חיוך ענק פרוס על הפנים המגולחות שלו. השיניים הצהובות והעקומות שלו גרמו לי להירתע ודחפתי את עצמי הרחק ממנו ככל שהתקרב.

"ויקטור!" קול עבה אך נשי הבהיל אותי. כל מה שקורה פה מבהיל אותי. סובבתי את ראשי לכיוון הקול במהירות וראיתי בחורה גבוהה ובלונדינית עם מגש כסף בידה. לבושה בשמלה קצרה וסגולה היא עמדה בפתח חדר השינה וגבותיה מכווצות. "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?".

"בי, נו באמת. היא בתולה." הוא הגן על עצמו ואני ניצלתי את ההזדמנות לקום מהמיטה, מתרחקת ממנו כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק. הוא שרבב את שפתיו לכיווני והשמיע קולות של נשיקות. מעולם לא נגעלתי משום דבר בחיי יותר מזה.

"והיא צריכה להישאר בתולה." הבחורה הבלונדינית נכנסה אל החדר, סוגרת בבעיטה את הדלת מאחוריה "היא נקנתה כבר, להרבה זמן".

הרגשתי את נשימתי נעתקת לרגע וברחתי לפינה מרוחקת בחדר. "אבל היא הרגע הגיעה לכאן!".

"זוכר את האיש העשיר הזה שתמיד מסתובב עם ריצ'רד?" הבחורה הסבירה והניחה את המגש שבידה על שידת הלילה שהייתה ליד המיטה "הוא קנה אותה בשביל הבן שלו. דפוק לגמרי, הא?".

"שיזדיינו כל העשירים המוזרים האלה. מתי אבא שלי יקנה לי בחורה?" הוא צחק והתקדם אל עבר הבחורה "אבל אני מניח שגם זה יספיק" אצבעותיו עברו ברפרוף על לחייה וסנטרה, היא סטרה במהירות ליד שלו.

"לך תשיג לעצמך בייבי-דול משלך. אני שייכת לדוקטור" היא הרימה את גבותיה בגאווה לכיוונו.

"כן, דוקטור שמן ומכוער שאף אחת אחרת לא רוצה".

"פשוט תתחפף מכאן, אין לי כוח להתמודד איתך עכשיו".

"אני יכול להישאר אם בא לי, בי".

"או שאני אספר לריצ'רד מה עמדת לעשות לטליה".

הוא נהם לכיוונה ועזב את החדר בטריקה חזקה, עצבני. בי הסתובבה אליי, חיוך חם ומזמין מודבק על פניה. "זה בסדר, טליה, בואי לכאן" היא התיישבה על המיטה וליטפה את הסדינים שלידה, מזמינה אותי לשבת.

"את יודעת איך קוראים לי?" שאלתי בשקט, גוררת את עצמי אל עבר המיטה.

"כולם מדברים עלייך" משכה בכתפיה לפני שהגישה לי כוס מים קרים שהייתה על מגש הכסף שהביאה איתה מקודם. "אני בי"

"איפה אני?"

"את עדיין בפליס. והמקום הזה… טוב, כאן נמצאות כל הבייבי-דולס"

"ו- ואת אמרת שקנו אותי" שתיתי את המים שבכוס בלגימה אחת מהירה, מרגיעה את הצמא שייבש את גרוני.

"כן. איש עסקים. הוא עוד מעט יגיע לכאן, בגלל זה את צריכה לבוא איתי עכשיו" היא אמרה וגלגלה את הקצוות השרופים של שיערה הבלונדיני.

"לאן?"

"לחדר ההלבשה. את צריכה להתארגן".

קנו אותי. כמו חפץ. רק עכשיו אני מבינה למה אמא שלי כל כך גוננה עליי וסירבה לתת לי ללכת לעבוד או להתערבב בחברה. בלעתי רוק בלחץ לפני שהפרדתי את שפתיי, מתכוונת לומר משהו, אך שום מילה לא יצאה. ישבתי אל מול אישה זרה לגמרי, מבטי נעוץ ברצפה וניסיתי לחשוב מה לעזאזל עשיתי שזה קורה לי. זה לא הפתיע אותי שקרה משהו כזה, תמיד קורים לנו דברים רעים, אבל אף פעם לא חשבתי שיקרה משהו כזה נוראי.

"היי, אל תדאגי. יש לך הרבה מזל, קנו אותך להרבה הרבה זמן."

"הרבה זמן?" שאלתי, נכנסת שוב לשיחה.

"הוא הולך לשמור אותך לכמה חודשים. ואם הוא יחליט לחדש את החוזה, אולי אפילו לשנה".

"וזה נחשב… מזל?" קולי נשבר.

"זה יותר טוב מאשר ללכת הביתה כל יום עם איש אחר" היא משכה טישו מהקופסא לפני שנעמדה "אני יודעת שזה מפחיד בהתחלה, אבל את תתרגלי לזה". לא שמתי לב שבכיתי עד שהיא החלה לנקות את הדמעות שלי עם הטישו שבידה.

"ואיך ידעת שאני… אהה…" השתתקתי.

"בתולה?". הנהנתי. "טוב, יש לנו רופא כאן כדי לבדוק"

"הו, אלוהים" ידיי כיסו את פי במהירות.
עקבתי אחרי בי אל חדר אחר, לא הייתה לי שום ברירה. אם אני אנסה לברוח אני רק אסכן את המשפחה שלי. החושים שלי התחדדו כשצעדנו במורד המסדרון, קולות נשמעו מכל חדר שעברנו לידו ולפעמים זה גרם לי להירתע. מוזיקה רועשת נשמעה מהקומה למטה, גורמת לרצפת העץ שמתחתיי לחרוק עם כל צעד שעשיתי.

__

עשרות סוגים של הלבשה תחתונה היו מפוזרים ברחבי החדר, ריח של בושם באוויר. הכל היה מבולגן. בנות החליקו את שיערן, חלקן סלסלו אותו, אחרות התאפרו. זה לא מה שאני רגילה אליו, זאת לא הסביבה שבה אני נמצאת בדרך כלל.

הרגשתי שאני נחנקת כשראיתי את ההשתקפות שלי במראה. נראיתי כמו אסון מהלך. העיניים שלי היו אדומות ונפוחות מהבכי. השפתיים שלי היו לבנות, חסרות צבע וסדוקות. הרגשתי את כל המבטים עליי ושמעתי את השם שלי נזרק פה ושם לשיחות בין הבנות בחדר, אבל כרגע זה הדבר האחרון שהפריע לי.
"טליה, גם ככה יש לך פרצוף יפה. מהמם אפילו" בי החמיאה לי בזמן שמרחה קרם על הלחיים שלי "אז את לא תצטרכי הרבה מייק אפ". עצמתי את עיניי, נותנת לבי לעשות מה שהיא צריכה.

__

"הוא יעלה אלייך אם את לא תסכימי לרדת למטה" ריצ'רד לגלג, קולו העבה והחזק גורם לי להרגיש לא בנוח.

"ליה, את צריכה ללכת" בי הוסיפה, קולה הרבה יותר רך משל ריצ'רד. שתקתי ולקחתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לועסת אותה קלות. השפלתי את ראשי, מפחדת ליישר את מבטי אל תוך עיניו של המפלצת שלמולי.

"טוב, את צריכה עוד כמה מכות לפני שתתחילי לזוז?" ריצ'רד צעק, מניף את ידו באוויר. מילותיו המאיימות גורמות לדמעות שוב לעלות לעיניי. אף אחד מעולם לא איים עליי שהוא ירביץ לי. ציפורניי חפרו אל תוך הבד העדין של השמלה החדשה שלי ועיניי נעצמו בכוח, הדמעות בורחות מהן ללא שליטה.

"מר. ריצ'רד, זה לא יהיה הכרחי!" בי התערבה במהירות ופנתה אליי בחזרה "טליה, הכל יהיה בסדר. בבקשה לכי" ניסתה לעודד אותי.
בי וריצ'רד הובילו אותי במורד המדרגות ואני עקבתי אחריהם בשקט. ראיתי כמה שוטרים שיכורים חוגגים עם אישה בקושי לבושה בחדר הראשי. המוזיקה הייתה רועשת וחזקה מידי, אי אפשר להתעלם ולא לבדוק מאיפה היא מגיעה. בדלת הכניסה ליד הבר עמד איש ששמן בחליפה. הוא היה קירח מלבד שני איים לבנים מקיפים את ראשו העגול. הוא נראה מעט יותר מבוגר מריצ'רד. אם הוא כבר כזה זקן, הבן שלו בטח בגיל העמידה. הוא בטח כבר היה נשוי עם ילדים והיה צריך מישהי מהצד שתעזור לו לברוח מהמשפחה ומהצרות שלו מבלי שאישתו תגלה. הבטן שלי התכווצה מהמחשבה.

"יפייפיה!" הוא זימר בהתרגשות. "תודה, ריצ'רד! עשית בחירה מדהימה" הוא לחץ את ידו של ריצ'רד בגסות לפני שהניח את שתי ידיו על מקל ההליכה שלו. "טליה, כן? את יכולה לקרוא לי מר. דמיאן" הוא הושיט לכיווני את ידו. הסטתי את מבטי, מסרבת ללחוץ אותה.

"היא טיפה חצופה" ריצ'רד נחר.

"אין שום בעיה," הוא גיחך "הבן שלי יהיה מרוצה מאוד".

"אני בטוח שהוא ישמח. הארי כבר מבוגר, אני בטוח שהוא יכול להתמודד איתה" ריצ'רד חייך, טופח על כתפו של דמיאן.

"אתה בטוח שהיא בתולה, נכון?" דמיאן שאל.

"אין ספק" ריצ'רד השיב "בדקנו".

דמיאן לקח נשימה עמוקה לפני שפתח לרווחה את דלת הכניסה "אוקי, אז בואו נזוז".

"רגע" קראתי "איך אני אדע שהכסף יגיע למשפחה שלי?".

"אה, היא מדברת" הוא צחקק בשקט "כבר טיפלנו בזה. את תשמעי מהם עוד כמה שבועות".