As Long As You Love Me- פרק 4 וזה לא סיפור ערסים!

בוקר צחיח. אפשר להרגיש את הקור באוויר, ברגשות ובפנים. הרוח נושבת מהחלון, ואני מרגישה קפואה במקומי. שוכבת על המיטה, הלא ממש נוחה, ולא רוצה לקום ממנה.
"בוקר.." אמרה בלה כאשר היא מארגנת את התיק ליום הראשון בבית הספר. אתמול זה היה יום פתוח, בו היית מתמקם בחדרך, מדבר עם אחרים ומתרגל לפנימייה. עכשיו זה בית ספר.
היה צריך להביא רק מחברת מתמטיקה ושורות, עם קלמר של עיפרון ומחק. אך בלה הייתה צריכה להכניס את כל האיפור שלה לתוך התיק, קוסמטיקה מעצבנת.
"קומי, את לא רוצה לאחר לבית הספר." הטיפה הילדה שאיני יודעת את שמה עדיין. הייתי חייבת כבר לדעת את שמה, אי אפשר היה לפנות אלייה.
"איך קוראים לך בכלל?" שאלתי בעצלתיים.
"מור." היא השיבה בקוצר רוח. נחמד שהיא לא שאלה מה שמי. השתעלתי לתשומת לב. היא גלגלה עיניים.
"שמי הוא ג'ואן אם זה מעניין אותך." הוספתי. היא לפתע נעצרה במקומה.
"שם מוזר.." ניסיתי לא להתייחס לעלבון. היא שמה לב שפניי נעשו חמוצות וזעומות, אז מהירה להסביר, "התכוונתי שאף פעם לא שמעתי את השם הזה. את מכאן? נולדת בישראל?"
"כן. נולדתי פה."
"וההורים שלך?"
"אה אני אגיד לך אחר כך, אני לא בטוחה." פנייה של מור נעטפו בשאלה, אבל אני התעלמתי מזה. לא התכוונתי לענות לה אחר כך, ידעתי את התשובה לשאלתה, אבל הדבר לא היה לי נעים בכלל.
קמתי מהמיטה בעצלתיים והלכתי לחדר השירותים הקטן שהיה ליד החדר שינה, פרטי לשלושתינו. שאלתי את עצמי איפה הילדה הרביעית, מיטה רביעית הייתה דוממת בחדר. צחצחתי את שיניי ובינתיים הסתכלתי על המראה.
שיער חום. בדרך כלל הוא גלי, הפעם נוספו תלתלים מעט. הוא ארוך, אני מזכירה לעצמי שאצטרך לספר אותו בחופשות. מפריע לי שיער ארוך. יש לי עיניים בצבע אגוז, ועם המראה הזה אני מרגישה כמו כולם. אבל משהו בי מבדיל אותי מכולם, עדיין לא הבנתי מה.
מעט שמנמנה במותן, לפחות אין לי קפלים בבטן. אני לובשת בדרך כלל חולצות קצרות, ומכנסי טייץ ארוכים. אולסטאר אלה הנעליים המועדפות עליי. לעולם לא אלבש נעלי עקב.
כאשר מור באה לצחצח שיניים איתי, היא התחילה לשאול שוב.
"אני יודעת ששיקרת. עכשיו בלה לא נמצאת פה, את יכולה להגיד מאיפה השם הזה?" היא לחשה.
"את כל כך שונאת את השם שלי?" הסתייגתי משאלתה. "השם שלי בסדר גמור, ואני לא מבינה מהו עניינך לדעת מאיפה הוא מגיע." הבטתי בה למשך זמן קצר, היא השפילה את מבטה באי נוחות.
צחצחתי בעצבנות ורצתי מחדר הבנות, כשאני לוקחת את התיק על גבי לכיתת הלימודים.
'טח, טח.' נשמע שנפל משהו, אולי מתיקי. התכופפתי להרים אותו ואז ראיתי את השרשרת שלי. שרשרת הצלב.