אהובתי.

תלתליה השחומים מקפצים, חיוכה מלא השיניים כמו אגרוף שננעץ חזק בבטן.

כן זאת היא, פעם היא הייתה שלי.

כל יום אותו סיוט, סיוט יפה, אני רואה אותה מרחוק, כן כל כך רחוק, פעם היית שלי. הידיים האלו שעכשיו מחבקות את חברתך הטובה, עדיין המגע שלהם נמצא על העורף שלי, חם, אוהב, מלטף. אני מנסה להמשיך הלאה, להתגבר, לשכוח ממך….אבל איך לעזאזל אוכל לעשות את זה?! כבר חודש שלא דיברנו, חודש שנמשך כמו נצח, השניות הופכות לדקות, הדקות לשעות..והשעות..אני לא יודע אם יש קנה מידה מספיק גדול כדי להגדיר מזה נצח. החלק הכי טוב שלי, נמצא אצילך, החלק השמח, שיודע את משמעות המילה 'לצחוק'. ציפורים מציצות אי שם בחוץ אך אני לא שומע אותן, לא שומע שום דבר, רק משפט אחד מהדהד לי בראש 'זה נגמר' רק זיכרון אחד- את שומטת את ידי, עוזבת דמותך הופכת לקטנה יותר ויותר ככל שאת מתרחקת בכל צעד. אני מנסה להשמיד את הרגעים היפים, אני מנסה לשנוא אותך…כי עכשיו אני רק אוהב, אהבה עצומה שאין לי מילים מספיק טובות בשביל לתאר אותה…אני מנסה לא להרגיש את ידיך המלטפת את ראשי, את ציפורניך ששורטות בעדינות את החזה שלי, את רגליך משולבות בשלי, את השפתיים, השפתיים האלה…בטעם תות מתוק משתלבות עם טעם של אלכוהול מר ברגעים קשים…אני מנסה לעשות זאת לבד אך אני לא מצליח…אני צריך להוציא תביעה נגד אלו שמייצרים את הסמים והאלכוהול שטוענים שזה יגרום לך לכהות חושים, לשכוח הכול..מכל הדאגות..
שום דבר לא משכיח אותך ממני, אהובתי. אני מכור אליך כמו שילד קטן מכור לשוקולד, כמו שדבורה מכורה לצוף. את הדבר שממנו אני ניזון…יש שיחשבו שאני אובססיבי, אבל איך אפשר להיות אובססיבי אל עצמך?! כן, את זה אני, אני זה את, את משלימה אותי כמו כפפה ליד, בתיאום מושלם…ומאז שהלכת אני מרגיש שיש שקע בנשמתי. כל הדברים בעולם הם חסרי ושמעות פתאום, שאין אותך…הדבר היחיד שמקים אותי בבוקר זו העובדה שאוכל לראות את פניך, שמחות, ואת יודעת כמה קשה לי לקום בבוקר…

אני צועד במסדרונות בית הספר, שואב את הריח שלך…לא איכפת לי בכלל שאני מאחר לשיעור. אני פותח את הדלת, בכלל לא מקשיב להטחותיה של המורה בי, אני פוסע בין השולחנות, ולמרות שניסיתי לרסן עצמי, לא הצלחתי, אני מטה את הראש.
טעות.
איזו טעות חמורה, עיניך אדומות במקצת חודרות אל תוך עיניי, טוב לא רק אל תוך עיניי…הן נכנסות לכל תא ותא בגופי, נותנות לו את האנרגיה שהוא לא הספיק להפיק בגלל שאני לא ממש אוכל בזמן האחרון, כי אבדתי את חוש הטעם ואת כל החושים האחרים. הן נסחפות להן עם זרם הדם, ומגיעות אל הלב, ובכן את מסוגלת לראות כמה הוא ריק?! שום דבר לא מזין אותו…ההזנה היחידה שלו נטשה אותו, הוא איבד הרבה דם, שברת אותו לרסיסים.
את מסדרת את השיער היפה שלה מאחורי אוזנך, זאת שהייתי נותן לה הספקה עצומה של נשיקות ונשיכות קטנות. את מורידה את מבטך לשולחן.
קצר מידי.
למה כל הדברים הטובים תמיד קצרים מידי?! ענייך האדומות מעידות על זה שבכית, אני מקפל את אצבעותיי לאגרוץ מכווץ בחוזקה, כל כך רוצה לפגוע במי שפגע בך, בי. אבל אני לא יכול…ביקשת שאני אתרחק, אני מתיישב במקום הכי רחוק ממך ליד אנג׳ל, פעם זה היה המקום שלך…
הכל לא אותו הדבר בלעדייך, אני מצטער על כל כך הרבה דברים שלא הספקתי להגיד לך, כל כך הרבה התנצלויות. אני מבקש ממך סליחה על כל הדברים שעשיתי שהכאיבו לך, מצטער שהייתי טיפש וגרמתי לך ללכת. אני אוהב אותך, תמיד אוהב. אני רוצה שתיהי מאושרת, שמעתי שהתחלת לצאת עם ג׳ק, תתפלאי אבל על פני מתונסס חיוך, אומנם מלווה כאב, אבל עדיין חיוך…אני מקווה שאני אמצא דרך להגבר עליך בלי לשנוא אותך, כי עם השנאה נמחקים גם כל הזכרונות היפים, ואני לא רוצה לאבד אותם.
אהובתי, אני מקווה שאני אמצא אהובה חדשה, שתספק לי את אותו אושר שאת הבאת.
אני אוהב אותך, בל, כל כולי.