על גבול שני הרגשות- פרק 4 חלק ב, תגיבו!!!!!

״מיה״ אמר סטן, מכווץ את פרצופו בכאב.
״מה?״
״את מכאיבה לי.״ מיה רק עכשיו שמה לב שהיא אוחזת בידו של סטן, או יותר נכון- נועצת את ציפורניה הארוכות בחוזקה בבשרו. עורו כבר האדים, וסימנים של שקעים עמוקים התחילו להיווצר.
מיה מהר הרפתה מן האחיזה בו, היא השפשה את ידה, מרגישה כאילו היא עולה באש רק מעצם המגע בו.
״סליחה זה פשוט..״ מיה התחילה להתנשף, פרצופה חיוור, היא נעה במקומה ללא הפסקה.
״מיה מה יש לך?..מה קרה??״ סטן המודאג הביט במיה, הכיתה רעשה, התרגשה, הם הולכים לנתח דג, גדול!
״דגים…דגים..״ היא מלמלה בלי הפסקה,
״כן דגים…?״ סטן ניסה לדובב אותה, אך כל מה שיצא מפיה היה- ׳דגים׳.
פרופסור אלכס התקדם לעברם, מחזיק בשתי ידיו דג שניסה בכל כוחו להשתחרר מן אחיזתו.
פניה החיוורות של מיה קיבלו גוון צהוב וירוק, אישונה נעו ללא מנוחה, מתבוננות בדג הלכוד בידיו של פרופסור אלכס.
סטן הביט במיה, בשנייה אחת- היא התבוננה ללא מנוחה בדג, ובשנייה האחרת- פרצופה היה קרוב לנעליו.

מיה הקיאה את כל ארוחת הבוקר שלה על נעליו של סטן, היא לא האמינה שזה קורה לה. לאחר שנרגעה מעט הרימה את עצמה, מנסה לא להיתקל במבטו של סטן אך ללא הצלחה- סטן פרצופו הושט לצד ימין, כאילו אם לא התבונן בקיא- יאמין שזה לא קרה עכשיו, הוא התנשם בכבדות.
מיה חסמה את פיה בידה ומיהרה לצאת מן הכיתה, למה לעזאזל היא הייתה חייבת לאחר לשיעור עם סטן?! למה פרופסור אלכס אמר להם לשבת ביחד?! למה בסוף הכיתה המזורגגתהזאת?! למה?! למה?! אלוקים!!
התלמידים המומים הביטו בה מפלסת את דרכה, חלקם ברחמים, חלקם בגועל, אבל רוב הכיתה פשוט צחקה!

הצלצול נשמע וכולם מיהרו לצאת מהכיתה, סטן השתהה בה כמה דקות, הכיתה כבר הספיקה להתרוקן. הוא צעד במסדרון הריק, אוחז בשקית שנערה נחמה הלוותה לו. נושא את נעליו וגרביו ואיך אם לא – קיא דוחה.
הוא עצר לרגע, לייד שירותי הבנות. הוא התבונן במסדרון הריק.הוא היה בטוח שמיה נמצאת שם, הוא רצה לבדוק אם היא בסדר אבל לבסוף וויתר על הרעיון…׳היא האדם האחרון שהיא תרצה לראות עכשיו..׳ אמר לעצמו.
״אופריה את שומעת?״
״היי סטן מה נשמע?״ קולה העליז של אופריה נשמע בעד לקו.
״תקשיבי יש מצב את עוברת בשירותי הבנות במסדרון השלישי? תבדקי אם מיה שם..אני חוב שהיא לא ממש מרגישה טוב, תבדקי שהכל בסדר..״
״אוקיי..״
״תודה! אה…תעשי טובה אל תגידי לה שאני אמרתי לך על זה..״
״סבבה.״

מיה ישבה על מושב האסלה, אוספת בשתי ידיה את רגליה, מצמידה אותם אליה, כדי שאף אחת שמבחוץ לתא השירותים תוכל להבחין בה.
״מיה?״ מיה שמעה את קולה של אופריה, קורא בשמה.
״אופריה?״ אופריה התקדמה אל עבר התא שסומן באדום שהוא תפוס,
״תפתחי לי!!!״ דפקה על הדלת בחוזקה,
בסדר! בסדר משוגעת!!״ מיה פתחה את הדלת מתוננת בריצפה. אופריה הריחה ריח של קיא-
״מה קרה? את בסדר?״ שאלה לשלומה,
״מי אמר לך שאני פה?״ שאלה מיה, מתעלמת משאלתה של אופריה.
״זה לא חשוב עכשיו, מה יש לך? את נראית זוועה!״ אופריה הצמידה את גב ידה למצחה של מיה המגלגלת עיניים.
״תודה.״ אמרה בציניות, לאחר שהבינה שאופריה לא תרפה ממצחה כאילו מחכה לנס, היא הסירה את ידה ממנה,
״דגים, זה מה שקרה לי!״
״אע?!״
״פרפסור אלכס הכין לנו שיעור מרתק על דגים! שננתח אותם!״
״אהוו״ קלטה אופריה, פרצופתה התעוות, לאחר שתיקה קצרה ניסתה לעודד את חברתה,
״מזל שרצת בזמן לשירותים.״
״איזה רצתי?! הקאתי על הנעליים של סטן!״ אמרה במרמור, היא צפתה שחברתה תנחם אותה אך במקום זה היא התפרצה בצחוק גדול ומשוחרר,מנסה להסדיר את נשימתה אך לשווא,
״הקאת!! על ע-ל הנעליים! נעליים! סטן!״ היא חזרה שוב ושןב על הסיטואציה, אוחזת בבטנה בכאב. מיה נשענה על הדלת מתבוננת במבט רוטן ורוגז באופריה הצוחקת על מצבה העגום.
״אני לא מאמינה!״ אופריה לבסוף הצליחה לנשום, בלי להפליט צחקוקים.
״את בסדר?״ שאלה בחיוך משועשע,
״אני נראית לך בסדר?! איך אני אראה את הפרצוף שלי בכיתה מחר?!…לעזאזל ועוד יש לנו שלוש שעות עם עדנה!!״
״אז…לעדכן אותו שיחליף מקום?!״ התבדחה, אך כנראה שזה לא ממש הצחיק את מיה ששלחה מבט תקיף באופריה, מבט שיכול להקפיא בן אדם. אופריה מייד השתתקה, אך בגלל זה היא נחנקה, היא התחילה להשתעל תוך כדי צחוק.
״איזו פאדיחה!״ מיה דפקה את ידה במצחה בעיאוש,
״אני לא מאמינה שזה באמת קרה! דאמט!״
״זה בסדר הוא יישכח מזה.״ הן הביטו אחת בשנייה דרך השתקפותן במראה. הן ידעו- מה שבטוח אף אחד מהכיתה לא ישכח את זה, ולא רק זה- הסיפור כבר בטח הספיק לעבוד מפה לאוזן בכל בית הספר.
״יהיה בסדר! יאללה בואי נעוף הבייתה, את חייבת להתקלח דחוף!״

מיה נשכבה על בטנה במיטתה, אוחזת בידה את הנייד שלה. היא התבוננה בו, מתחת לשם ׳סטן׳ היא רשום מספר, היא התקרבה עם האצבע שלה אל עבר המסך אך מייד נסוגה לאחור. ׳ מיה את יכולה לעשות את זה!׳ עודדה את עצמה. בלי לחשוב העא שלחה במהירות את האצבע שלה, נוגעת במסך. היא הצמידה את הנייד שלה לאוזנה, היא כבר הספיקה להתחרט וכמעט לנתק אך היא שמעה את קולו של סטן מעבר לקו, קולו העביר בידה רעידות קטנות.
״סטן?״
״כן? מי מדברת?״ היא לקחה נשימה עמוקה,
״היי…זאת מיה, רציתי לבקש סליחה על היום…אתה יודע, הדג, הקיא..נעליים..אני נורא מצטערת ממש זה באמת!״ מיה התחילה לגמגם, היא לא הכירה את עצמה ככה, היא דיברה במהירות חסרת בטחון, היא קילקלה את פרופסור אלכס בליבה.
״מיה! מיה!״ סטן ניסה להשחיל מילה, להשקיט אותה,
״מיה!״ הרים את קןלו, מיה השתתקה בהפתעה,
״מה?״
״זה בסדר! אמרתי שזה בסדר באמת!״
״זה לא…אני הרסתי לך את הנעליים!״
״אני גם ככ. התכוונתי לזרוק אותן, ציפיתי למשהו רגיל כמו זה שיקרה את יודע
…שאיזו לידיי תקיא לי על הנעליים, רק בגלל זה נעלתי אותן…״ מיה פלטה אנחת צחוק, יודעת שהוא אמר את זה רק כדי לגרום לה להרגיש טוב יותר.
שתיקה.
״אז…איך את מרגישה?״
״בסדר…״ אמרה לאט.
שוב שתיקה מביכה.
״טוב אז…״ אמרה מיה,
״נתראה מחר.״
״כן.״
״ביי.״
״ביי.״

סטן בהה בניידו, חיוך קטן התונסס על פניו.