אהבה בדלתיים סגורות חלק ה'

"אתה ער? אתה ער? אתה ער?" ז'רארד הרגיש נגיעות אצבע בזרועו ושמע את קולו של אמיל."עזוב אותי!"קרא בחדות. אמיל ישב על מיטתו של ז'רארד והעיר אותו בדרכו הייחודית."יופי אתה ער!"אמיל מחא כפיים כמו ילד קטן. ז'רארד גלגל את עיניו."רוצה משהו לאכול?"שאל אמיל."הדבר היחידי שאני רוצה עכשיו זה שתרד לי מהמיטה!"ענה ז'רארד בכעס. אמיל ציית בהכנעה."ותצא לי מהחדר! אני בלי חולצה!"הוסיף ז'רארד. אמיל יצא מהחדר וטרק את הדלת. ז'רארד קם בכעס מהמיטה וזרק מבט אל השעון."איזה יופי,שש וחצי בבוקר וה…ממזר הקטן מעיר אותי…"הוא רטן. במוחו של ז'רארד רצו קללות הרבה יותר גרועות מזה,אבל נכון לעכשיו הוא הסתפק בזה. הוא העביר את ידו בשערו הארוך הסבוך. הוא לקח את המסרק שלו והחל לסרק את שיערו. מן המראה השתקף אליו פלג גופו העליון החשוף. אמיל פתח את הדלת והכניס את ראשו פנימה."אתה בטוח?"הוא שאל וקירב לשפתיו בקבוק ירוק."בטוח במה?"שאל ז'רארד והביט בו במבט ביקורתי."שאתה לא רוצה לאכול משהו."ענה אמיל. ז'רארד התקרב אליו ורחרח באפו המוארך."זה יין מה שאני מריח מהפה שלך?"הוא צמצם את עיניו."איזו דרמה,בסך הכל כוס אחת."ענה אמיל."אתה שותה מהבקבוק."העיר ז'רארד. אמיל עיקם את אפו בבוז."תיקח לגימה."הציע לו."אל תהיה טיפש,אני לא שותה יין,בטח לא אחרי שאתה שתית היישר מהבקבוק."ענה ז'רארד וכיווץ את שפתיו.אמיל גלגל את עיניו."שאלתי אם אתה רעב יפיוף,לא ביקשתי ביקורת על הרגלי השתייה שלי."ענה אמיל בחוסר סבלנות מה."אתה מתכוון להתמכרות לשתייה שלך."העיר ז'רארד במטרה להתגרות בו."מספיק כבר,אני מנסה להיות נחמד אליך. אתה לא חייב לאכול מבחינתי. איך אתה אומר תמיד? 'זה לא ישפיע על מהלך החיים שלי באופן דרסטי'.לא שאני מבין מה זה אומר אבל נראה לי שאני מבין.אתה מתכוון להמשיך למתוח עליי ביקורת או פשוט לבוא איתי?"התפרץ אמיל.ז'רארד נעץ בו עיניים גדולות."אני בא."אמר בלחש.

ז'רארד עקב אחרי אמיל בדממה,מרוב עלבון שכח אפילו ללבוש חולצה. שניהם התיישבו לשולחן. אמיל העמיד את בקבוק היין על השולחן והניח לפני ז'רארד צלחת של גבינה וביצים מטוגנות. השולחן שלהם היה עגול וקטן,שולחן לשניים. הוא כוסה במפה כחולה ולבנה בדוגמת משבצות. היו שם מלחיה ופלפליה באופן קבוע. הכיסאות היו חורקים מעט והיו עשויים עץ חום. המראה של המטבח היה מצוחצח בזכות ז'רארד,שהיה משוגע לניקיון. אך עמד בו ריח של משקאות חריפים,בגלל אמיל,שכאמור היה מכור לשתייה. הצלחת של אמיל הייתה זהה לזו של ז'רארד. אך ז'רארד רק ניקר באוכל שעל צלחתו ואף פעם לא אכל הרבה. אמיל נעץ את עיניו בז'רארד."מה יש?"שאל ז'רארד."אתה מודע לעובדה שאתה רק חצי לבוש?"גיחך אמיל וקירב את הבקבוק לשפתיו."את זה אני יודע,מה שאני מנסה להבין זה למה אתה מסתכל עליי."ז'רארד חייך חיוך קל. סומק הציף את לחייו של אמיל."תשתה תשתה,שלא תצטרך לענות."ענה ז'רארד וסיבב תלתל זהוב אחד סביב אצבעו. אמיל צחק."צריך לצאת לכיתה בקרוב .הלימודים מתחילים בשבע וחצי."אמר אמיל.ז'רארד לא ענה. הוא חשב לכמה רגעים.
"אתה יודע שהמורים לא מרשים לנו להגיע לכיתה עם השפעת אלכוהול. פרופסור דופרג' תמיד אומר 'תשכרו בחדרים ובלילות,לכיתה תבואו פיקחים.'."העיר לאמיל.
"זה? זה לא משפיע עליי בכלל."אמר אמיל בבוז והוסיף לשתות מהבקבוק.
"אני לא זה שיעמוד לצדך כשגברת אמליה תשאל אותך למה יש לך ריח של יין מהפה."הזהיר אותו ז'רארד.
"אבל היא תאשים גם אותך. היא תמיד אומרת שהשותפים אחראיים אחד לשני."ענה אמיל,הרים והוריד את גבותיו.
"כמו שאמרתי,אני לא עומד להגן עלייך כשגברת אמליה תצרח עליך שאתה שיכור חסר אחריות."המשיך ז'רארד ודחף את המזלג שלו לפה. אמיל כיווץ את שפתיו.
"מה עם הפעם ההיא שהגנתי עליך כשאדון אנטואן שאל אותך איפה המחברת שלך,ונתתי את שלי?"שאל אמיל.
"זו אשמתך שהיא נשרפה."אמר ז'רארד.
"לא נכון! חצוף!"התפרץ אמיל.
"אני לא זה ששכח להביא עצים כדי להדליק את האח והחליט פתאום לשרוף מחברות של שיעורי הביולוגיה!"ענה ז'רארד.
"אני לא הייתי זה שהיה בספרייה חמש שעות בתור שלו לדאוג לדברים האלה!"אמיל הטיח את הבקבוק שלו בשולחן.
"חסר אחריות! לא אני זה שהתעלף משכרות,ובגללו בית הספר כמעט נשרף! אני לא הילד המופרע והשיכור שגורר אחריו תלמידים טובים!"הטיח בו ז'רארד בלחיים בוערות מכעס.
"אתה לא חייב להסתובב איתי…"אמר אמיל בנימה שקטה הרבה יותר ומשך באפו.
גבותיו הזעופות של ז'רארד נרפו וקצות שפתיו נשמטו בחיוך עצוב."אני כן חייב…"הוא אמר.
"איש לא מכריח אותך…"אמיל שפשף באגרופו הקפוץ את עיניו.
"אני חייב לדאוג שלא תעשה שטויות. ש…שותפים לחדר אחראיים זה לזה."חיוכו של ז'רארד גדל.
"אתה באמת חושב שאני שיכור חסר אחריות?"שאל אמיל ונשך את שפתיו.
"אם להיות כנה…אז כן,אני באמת חושב."אמר ז'רארד בזהירות. אמיל קם מהשולחן באחת ולקח אתו את הבקבוק שלו."תתכונן…אנחנו צריכים לצאת לכיתה בקרוב."הוא אמר בקול חנוק.

אמיל הניח את הבקבוק בחדרו ונכנס לחדר האמבטיה."לעזאזל…לעזאזל….לעזאזל…"סינן בכעס. שני ארונות היו בחדר האמבטיה הלבן המבריק. אחד של אמיל ואחד של ז'רארד. אמיל פתח את הארון שלו,הוא היה כמעט ריק חוץ מתער גילוח עשוי כסף. הוא הוציא אותו משם ופתח אותו. בין שני הארוכות הייתה מראה מרובעת. אמיל הסיט את קווצות השיער השחור שלו ממצחו."זה לא יכאב,זה אף פעם לא כאב."אמר לעצמו. הוא קיפל את חולצתו הירקרקה עד למרפק. הם צודקים,הוא באמת היה שיכור וחסר אחריות. מה הטעם בלהיעלב אם זה נכון? הדמעות זלגו על לחייו הכהות ונזלו על הכיור. חתך,ועוד אחד. הוא נשך את שפתיו ואגרף את ידו."אל תבכה,חסר עמוד שדרה…"חשב לעצמו. הדם זלג על הכיור המבריק. הוא תמיד עשה את זה,הוא לא סיפר לאף אחד. כמה פעמים נחתך הוריד,אבל מפאת לימודי הרפואה,ידע אמיל לרפא את החתך בזריזות בלי למשוך תשומת לב.זה אסור,זה לא טוב. את כל זה הוא ידע,הוא אפילו לא ידע למה הוא עושה את זה. תערובת של דמעות ודם לכלכו את הכיור ואת הסכין. הוא שלח מבט אל השעון שלו,השעה הייתה שבע."תפסיק לחתוך לעצמך את היד,חסר עמוד שדרה שכמוך,אתה צריך ללכת."אמר לעצמו. הוא רחץ את ידו ואת הסכין בכיור. על היד נשארו חתכים,כמובן. הוא קיפל חזרה את חולצתו,כיסה אותם והתפלל בתוך תוכו שלא יגירו עוד דם. הוא רחץ את פניו במים קרים,שנטפו מהסנטר המחודד שלו. הוא מחה את פניו במגבת ויצא מחדר האמבטיה. בעצם הוא לא כעס,הוא פשוט היה ילד חלש. רק חלשים חותכים,הוא ידע את זה,הוא המציא את המשפט הזה. הוא אפילו לא ניסה להלחם במחשבה ולהתכחש לה.הוא היה ילד חלש,הוא ידע את זה."אמיל תזדרז בבקשה! אנחנו יוצאים בעוד עשר דקות!"קרא ז'רארד. אמיל יצא מחדר האמבטיה."אני בא! אני בא! לעזאזל…"קרא אמיל ונכנס לחדרו. הוא דחף את הספרים והמחברות לתיק שלו ורכס את האבזמים. הוא לבש את מעילו האפור,תלה את התיק על כתפו ויצא החוצה. ז'רארד המתין לו ליד הדלת."יופי אתה מוכן,בוא נצא."אמר.