קוראת המחשבות: פרק 1

אני פוקחת את העניינים, ולא מאמינה למה שאני רואה.
השעה היא 8:00 בבוקר ולא התעוררתי! אני כועסת על אימי שלא העירה אותי בזמן, העיקר "לילי, את צריכה לטפל בבעיית האיחורים שלך!"
אני קמה, מתארגנת ורצה לבית הספר. מגיעה בדיוק בצלצול, בלי אוויר והקלה מציפה אותי.
באותו היום התחיל סמסטר חדש. שוב מגיעים לבית הספר, שוב שגרה, איזה כאב ראש! הכל מתחיל בכיתה א', אתה נרגש, אתה רוצה לבוא לבית הספר ולפגוש את החברים שלך, ללמוד (לפעמים) ולחוות חוויות חדשות. המורים מאוד נחמדים, לא מביאים הרבה שיעורי בית, אלא אם כן אלו דפי צביעה, ובכיתה מדברים איתך על החגים ועל דברים קלילים.
בכיתה ב' אתה בא בגישה חיובית, אבל לא כמו כשהייתה לך בכיתה א', אתה רוצה לבוא לבית הספר בשביל לראות את החברים שלך, אתה חושב שאתה יותר גדול, יותר אחראי, ואתה מוכן לקבל על עצמך שיעורי בית טיפה יותר קשים. אתה הולך לחוגים, פורש מחוגים, הולך לחוגים אחרים… נפגש עם חברים בעיקר.
בכיתה ג' אתה חושב איך לגמור את השנה כי הלימודים נעשים קשים, ואתה לא עומד בקצב, אין לך זמן לחוגים אחר הצהריים או לפגוש חברים… אתה חשבת שאתה התבגרת ושאתה רוצה עוד שיעורי בית כדי שיהיה לך אתגר, ועכשיו אתה מתפלל לחזור ליום שבו המציאו את בית הספר ולבטל אותו!
בכיתה ד' כל מה שאתה חושב עליו זה המעמד החברתי שלך, זאת השנה שדפקה את כולנו! כולנו היינו עסוקים במעמדינו החברתיים כשבלי לשים לב, המורים הקפיצו את הרמה בכמה מדרגות! אף אחד לא הצליח להחזיק מעמד אז, נכון? אני אומרת לכם, הייתי חוזרת לכיתה ד', וחושבת שוב אם להתאהב ברון מקינלי… טעות אחת גדולה! רון מקינלי היה הילד הכי גבוה בכיתה, היה לו הכל: הבגדים הכי חדשים, כסף, משחקי מחשב, אספקת ממתקים לכל החיים…. והוא היה מאוד נחמד אל הבנות, כולן היו מאוהבות בו, כולן היו שלו. כל הבנים קינאו בו, אך בכל זאת כולם היו סביבו, בצביעות רבה כמובן, מה שדפק לכולנו את החיים…
אני בכיתה י"א, ויודעים מה? זה מבאס. אני מתחננת שכל יום ייגמר, שאני אגמור את התיכון, אגמור את הצבא, אתחיל לבנות לעצמי חיים שאני שולטת בהם.
אבל בינתיים, אני נכנסת לכיתה, מתיישבת בכיסא, ומתחילה להסדיר את הנשימה. המורה נכנסת, פותחת ב"בוקר טוב" ומאז ההקשבה שלי פגה. אני לא שומעת דבר חוץ מהמחשבות שלי ושל אחרים.
כן, אני קוראת מחשבות. עכשיו אתם בטח חושבים שאני איזה פריקית רוחנית שמאמינה בבודהה ובאלילים ואולי בתחיית המתים וכו'… אבל אתם טועים. אני לא יודעת איך זה קרה שקיבלתי "כוח" כזה. ואם אתם שואלים, אז לא, אני לא מאמינה שיש כוחות אחרים כמו שיש לגיבורי על, אלו סתם מיתוסים. אתם חושבים שזה כיף? לקרוא מחשבות? שוב טעיתם. כל זה התחיל באמצע כיתה ט', לא ידעתי מה אני עושה או מה קורה לי, ושמעתי את המחשבות של כל עובר ושב. תאמינו לי, יש דברים שאתם לא הייתם רוצים לשמוע ממה שאנשים אחרים חושבים עליכם או על האנשים שאתם אוהבים. כמו הפעם ההיא, במסיבת הבריכה, כשכולן באו בביקיני, כך גם אני, ובאותם ימים לא הייתי הכי רזה בכיתה… אתם יודעים לאן אני חותרת. מאז הורדתי עשרים קילו ובנים שורקים לי ברחוב.
ועכשיו, אחרי שנתיים, אני שולטת בזה בצורה כמעט מלאה. אני יכולה לבחור את מי אני רוצה לשמוע ואת מי אני מעדיפה שלא.
משהו קוטע אותי, אני מסתכלת לכיוון המורה אשר פותחת את התקנון הבית ספרי, שוב. כל סמסטר המורה עוברת איתנו על התקנון, כאילו ששכחנו, כאילו שהעונשים שקיבלו האלכוהוליסטים והנרקומנים בבית ספרנו לא השאירו צלקות, כאילו שהמופללים (אני) לא עברו גיהינום בשביל לצאת נקיים. אני מסתכלת בהבעה מתעניינת, ואז, לאחר שהיא עברה איתנו על כל התקנון, היא התחילה לדבר על הקריירה העתידית של כל אחד מאיתנו, עוד דבר שלא הטריד אותי עד כה. תמיד הורי התעצבנו כששאלו אותי מה אני רוצה להיות שאהיה גדולה, ואמרתי שאני לא יודעת, הם התחרפנו כשזה קרה לפני שבוע… אני מניחה שהם מתביישים בי. "כל אחד רוצה להיות משהו", ככה הם אומרים לי כל פעם כשאני יושבת עם החיוך הדבילי על הפנים, החיוך חסר האונים, זה שמבשר שאין כלום שם בפנים, בתוך המוח. הם ניסו לשלוח אותי לעבוד בעבודות כמו מלצרות, בייביסיטר, אבל זה לא הלך טוב… כל פעם היה לי אותו התירוץ: זה לא בשבילי.
לאחר כל הדיבורים חסרי התועלת של המורה בנושא הקריירה, צץ במוחה רעיון, רעיון ששינה לי את החיים.

-המשך בפרק הבא-