לחיות עם בנים ~ פרק 23

"אז על מה את כועסת עליי הפעם?" שאל בראיין ונשען על המשקוף בדלת חדרי, מנצל את העובדה שלוק בעבודה וריק יצא ועל הדרך הקפיץ את ונסה הביתה.
"אני לא כועסת…ומה זאת אומרת *הפעם*?" שאלתי בכעס.
"זה אומר שאת כל הזמן כועסת עליי, ותמיד זה איכשהו קשור לריק." אמר ושילב את ידי, השרירים האלה בידיים שלו, דייייי.
"מה הקשר ריק?" שאלתי.
"זה בדיוק מה שאני מנסה לברר.." אמר.
"בואי תגידי לי את" הוסיף.
"מה אתה רוצה בראיין?" שאלתי ונפלתי למצב שכיבה ממצב ישיבה.
הוא התקרב והתיישב בקצה המיטה עלייה ישבתי.
"לדעת למה את כועסת עליי" אמר והתקרב יותר, היה מעליי ככה שראיתי את פרצופו מול פרצופי.
"אמרתי לך כבר, אני לא כועסת עלייך" אמרתי ובאתי לקום אך חזרתי לשכב כשהבנתי שהוא לא מתכוון להתרחק.
"ואני יודע שאת משקרת" אמר בחיוך והתקרב אפילו יותר.
נגעתי בחזהו והרחקתי אותו ממני. מתיישבת בחזרה.
"ריק סיפר לי" אמרתי.
"סיפר מה?" אני חושבת שעוד שנייה הוא עמד להשתגע.
"סיפר לי על החברה שלו מהתיכון,ש*אתה* לקחת לו אותה" אמרתי וכל הכעס שהיה בי התפרץ החוצה.
ריק היה החבר הכי טוב שלו… איך הוא יכל?
"לעזאזל שישכח מזה כבר" צעק.
"יש דברים שלא שוכחים בראיין, הוא אהב אותה!" צעקתי גם.
"הזונה הזאת שכבה עם כל השכבה, ואני לא שכחתי להזכיר לו את זה לשנייה!!" השיחה התנהלה בצעקות.
"אז שכבת איתה גם, כי 'היא שכבה עם כל השכבה'" חיקיתי אותו.
"הייתי שיכור!" הוא כעס.
"אז..?" שאלתי.
"אני לא יודע מה אני עושה כשאני שיכור, חוץ מזה שהיא פיתתה אותי, בחיים לא הייתי נותן לזה לקרות , זאת גם הסיבה שריק סלח לי" אמר ולאט לאט הנמיך את קולו.
נאנחתי.
"אבל זה לא רק זה בראיין" הנמכתי גם אני את קולי.
"אז מה זה.. עשיתי משהו לא בסדר? תגידי לי.. אני באמת רוצה שתדברי איתי" אמר כמעט נואש.
"תירגע בראיין, התכוונתי שזה לא רק זה מבחינת מה שעשית לריק" אמרתי .
"מה עוד עשיתי לו?" שאל בשיעמום.
"ואני לא מבין למה הכל קשור לריק, בגלל ריק את לא מדברת איתי"קבע.
"לא נכון" אמרתי .
"אה לא? אני מזכיר לך שהפעם האחרונה שרבנו הייתה במסיבה הזאת, שאמרת שאני זה שלוקח לריק את החברה שלו אחריי שהוא בעצמו יום לפני זה ניסה להשכיב אותך" אמר טיפה בכעס אבל לא הגביר את קולו.
"אל תזכיר את זה בראיין, זה לא פייר. הוא התנצל" אמרתי.
"ולהזכיר את מה שקרה הרבה לפני זה פייר? גם אני התנצלתי" אמר.
טוב..הוא צודק.
"ז..זה לא אותו דבר"
"זה בדיוק אותו דבר!" אמר ויצא בעצבנות מחדרי.
"לא נוו בראיין" אמרתי נאנחתי ונשכבתי שוב על המיטה בהיזרקות.
"טיפשה, פשוט טיפשה" מלמלתי לעצמי.

אני ולוק ראינו טלוויזיה עם כוס נס ביד עד שדפיקה נשמעה בדלת.
"לא בבית" צעקנו ביחד. זה מן קטע כזה שלנו , לאף אחד אין כוח אף פעם ללכת לפתוח, אז אנחנו פשוט אומרים שאנחנו לא בבית, לא שמישהו מאמין לנו…
"טיפשים" צחקה דיאנה ונכנסה.
היא התקרבה נישקה את לוק בלחי.
"איך תמיד שאני באה אתם ביחד" היא אמרה בחיוך אבל ראיתי בעינייה שמץ של קנאה. טוב כן, כמעט תמיד שהיא באה אני ולוק ביחד. אבל לא קורה כלום, זה סתם צירוף מקרים מוזר ביותר, אנחנו באותו דירה ברור…אבל הקטע שתמיד כשדיאנה באה אנחנו ביחד. כן זה דיי מוזר.
"קורה" אמר לוק והסתכל עליי בחיוך. ואז סובב את ראשו לדיאנה ונישק אותה נשיקה תשוקתית ועמוקה.
"אוקיי זה הזמן שלי ללכת" אמרתי וקמתי.
"אשלי" עצר אותי לוק.
"מה?" הסתובבתי.
"את יודעת לאן בראיין הלך?" שאל.
"הוא לא הלך הוא בחדר שלו" אמרתי.
"את בטוחה?"
"כן" גיחכתי. למה שאני לא אהיה בטוחה?
"קרה בניכם משהו?" שאל.
"לא למה שיקרה בנינו משהו?" שאלתי לא מבינה.
"סתם..הוא פשוט מסתגר בחדר רק כשהוא עצבני, ממש עצבני." אמר ואת המילים האחרונות מלמל לעצמו.
"א..ני אלך לבדוק מה קרה לו" אמרתי.
אני חייבת להתפייס איתו אחריי הבוקר, הדרך שבא הוא יצא עצבני מהחדר לא יוצאת לי מהראש.
הרגשתי כלכך רע.
"בהצלחה עם זה" אמרו לי שניהם ביחד.
חייכתי אליהם חיוך קטן והתקרבתי לעבר חדרו של בראיין.
את האמת שפחדתי.
אני לא רגילה לבראיין במצבים כלכך כועסים, אני לא יודעת איך בראייו מתנהג במצבים כלכך כועסים,בעיקר לא כשהוא כועס עליי. והפעם אני יודעת שהוא כועס עליי.
דפקתי בחדרו . אף אחד לא ענה.
פתחתי את הדלת באיטיות.
הוא שכב על המיטה והתעסק באייפון שלו.
"אם לא עניתי זה אומר משהו לא?" שאל ולא הוריד את מבטו מהאייפון.
"כן, אבל זה לא אומר שאני מקשיבה למה שאתה אומר" אמרתי וראיתי את שפתו התחתונה מתעקלת לחיוך קטנטן.
"תסלח לי בראיין" הפצתי עליו וחיבקתי אותו.
"בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה" התחננתי וחיבקתי אותו יותר חזק בעוד הוא מתפקע מצחוק.
"סולח טיפשה" אמר וחיבק אותי גם.
צחקתי.
"זה היה קל, לוק הלחיץ אותי" אמרתי.
"לוק?" שאל.
"עזוב" אמרתי וירדתי מעליו, נשכבת לידו במיטה.
נשכבנו על הצד , מביטים אחד בשני.
"בואי לפה" אמר לי בחיוך והצמיד אותי אליו לחיבוק.
צחקתי.
"אז אנחנו שולם?" שאל.
"שולם" אמרתי בחיוך והוא נישק את ראשי.