השנה, הכל השתנה- הקדמה+פרק 1.

החופש הגדול הסתיים. סוף סוף לצאת מהבית המעיק הזה. הכל ריק ושקט, וכשלא ריק, מלא בריבים. יותר מדי ריבים. וצעקות.
אני סול ריידר. בת 16. מתל אביב. יש לי שני אחים, יובל, אחי הגדול שבן 18, ותמר, אחותי הקטנה שבת 13.
ההורים שלי רבים מאז שאני בת 12. אני לא יודעת למה הם פשוט לא מתגרשים, אבל זה ככה.
אני שונאת להיות בבית, וגם יובל ותמר שונאים את זה. יובל לרוב נמצא אצל החבר הכי טוב שלו, עומר, אבל אני ותמר סובלות בבית.
בחיים לא היה לי חבר, אבל זה לא כי אני לא יפה או משהו. אני פשוט לא נחמדה. יש לי חברה טובה אחת שקוראים לה עופרי, וחוץ ממנה אין לי אף אחד. עופרי גם היחידה שיודעת על הבעיות בבית שלי.
אני גבוהה ורזה, שיער שחור ארוך וחלק, עיניים כחולות. אני לא חברותית, לא נחמדה, אדישה, ואני מבינה למה אין לי חברים. אבל אי אפשר להאשים אותי. אני סובלת ריבים וצעקות כבר שלוש שנים רצוף. אני שונאת את הבית שלי ואת ההורים שלי.
עופרי היא די ההפך ממני: יש לה שיער בלונדיני מתולתל וארוך, עיניים ירוקות בהירות, היא גבוהה, רזה ואתלטית, מעודדת, והיא חברה כמעט של בית הספר. היא נחמדה, יפה, עריצה ומקובלת. אין לי מושג למה היא נשארת איתי. אבל אני מודה לה על זה.
עוד בוקר שאני קמה בגלל צעקות. תמר לידי במיטה שלה מסתמסת בטלפון שלה, כאילו מתעלמת מהרעשים. אבל אני יודעת שהיא סובלת. אני מכירה אותה טוב מדי.
אבא ואמא למטה, מתווכחים כמובן. אמא צועקת עליו שזה שהוא רב איתה ליד הילדים זה השפעה נוראית עלינו. מצחיק שכרגע היא עושה בדיוק את זה.
"מקווה שאני לא מפריעה לכם" אמרתי כשנכנסתי למטבח. הם השתתקו.
"את אף פעם לא מפריעה, מתוקה" אמרה אמא בשקט. כן בטח.
לקחתי שוקו מהמקרר ויצאתי מהמטבח. סיימתי אותו ועליתי להתלבש.
'ריידר צאי, אני בחוץ' קיבלתי הודעה מעופרי.
'בחוץ' שלחתי לה בחזרה.
ירדתי למטה שוב. אבא ואמא עדיין במטבח. תמר יושבת על הספה בשקט ושותה שוקו. יובל רואה טלוויזיה.
"ביי" אמרתי. לא שמישהו מקשיב.
יצאתי החוצה, וליד השער חיכתה לי עופרי.
"היי" אמרה לי בחיוך.
"היי" עניתי בשקט.
"שמעת את החדשות? מספרים שהגיע תלמיד חדש! בואי נקווה שהוא יהיה שווה. וגם ידעת שסתיו ואופיר נפרדו? ידעתי שהם ייפרדו מהר, סך הכל היא לא חכמה במיוחד. וגם נופר ואמיר ביחד, הם תמיד היו מתאימים. או הנה שי!" אמרה עופרי, ונופפה לשי שבדיוק התקרב אליהם. הוא היה גבוה עם שיער שטני וקצר ועיניים חומות. הוא דיי מקובל, ויצא עם עופרי פעם.
"היי" אמר שי בחיוך. הוא נחשב חמוד אצלנו בשכבה, אבל אני לא יודעת מה בנות מוצאות בו. הוא לא חכם במיוחד.
"שמעת את החדשות?" שאלה עופרי, והחלה לספר לו את כל מה שסיפרה לי כמה דקות קודם לכן.
הגענו לבית הספר ונכנסנו לכיתה החדשה שלנו. י'3.
התיישבתי בשורה האחרונה ליד החלון, ועופרי התיישבה לידי.
"חשבתי שהשנה תהיי פחות מסוגרת משנה שעברה" לחשה לי עופרי.
"למה? שום דבר לא השתנה.." אמרתי באדישות. באותו הרגע נכנס לכתה נער. הוא היה גבוה מאוד, ושיערו היה בלונדיני וקצר. עיניו היו כחולות כהות, ומבטו אדיש. הוא היה שרירי וקעקוע של עקרב כיסה את כתפו. הבנות הביטו בו ופערו את פיהן.
"וואו הוא שווה" פלטה עופרי. מבטי נשאר אדיש. סתם אחד.
הוא התיישב בשורה האחרונה, שולחן ליד עופרי. היא הביטה בו ועיפעפה בעיניה בפלירטוט. הוא חייך אליה חיוך קלוש והפנה את מבטו ללוח. המורה נכנסה. מורה נמוכה וקטנה, שהציגה את עצמה בתור מיקה.
היה צילצול. יצאנו לכיוון הקפטריה.
"וואו החדש הזה סובב את כל הבנות" אמרתי.
"צודקת לגמרי" אמרה עופרי, כשהיא עוקבת אחרי דמותו שנכנסה לקפיטריה.
"איך קוראים לו שוב?" שאלתי באנחה. לא ראיתי את עופרי ככה מאז תקרית יואב.
"עמית מיימון" היא ענתה בחולמנות. "נעים לי רק להגיד את השם שלו" הוסיפה. קנינו אוכל (אני טוסט גבינה, ועופרי סלט)
התיישבנו על יד שולחן באמצע הקפיטריה.
"אה חמודות, השולחן הזה תפוס" שמעתי קול מאנפף שמדבר איתנו. שמינסטיות.
"כן נכון. אנחנו תפסנו אותו" אמרתי ונגסתי בטוסט.
השמינסיטית הראשונה שדיברה איתנו, הסתכלה לחברותיה ועשתה קליק כזה באצבעות שלה.
שתי שמינסטיות שעמדו מאחוריה צעדו עכשיו קדימה, ובתנועה מיומנת אחת, הן דחפו את הראש של עופרי לתוך הסלט שלה.
"בואו נראה עם התאונה הקטנה הזאת, תחזור גם מחר. דבר שאנחנו לא רוצות שיקרה. נכון?" שאלה הראשונה בחיוך צבוע.
עופרי הוציאה את ראשה מהסלט ונשמה נשימה עמוקה.
"לשירותים עכשיו." אמרה בכעס וקמה מהמקום.