אם לדעתכם הסיפור נשמע בנתיים די חסר תוכן, רדוד, אל תדאגו. זה יתברר בהמשך. יום טוב ותהנו מהקריאה (:

AnyWhere – פרק 1

12/01/2015 693 צפיות אין תגובות
אם לדעתכם הסיפור נשמע בנתיים די חסר תוכן, רדוד, אל תדאגו. זה יתברר בהמשך. יום טוב ותהנו מהקריאה (:

פרק 1-
״נו אבל אמא עוד מעט יש לי יום הולדת!״ צעקתי על אמא שלי ועליתי לחדר, מה אכפת לה? היא יודעת כמה אני רוצה אייפון חדש! למה היא תמיד חייבת להתווכח ולריב איתי על כל דבר? ״אנני תעזבי אותי בבקשה את לא רואה שאני בטלפון?״ ״את כל הזמן בטלפון!״ צעקתי עליה מלמעלה, נכנסתי לחדר, טרקתי את הדלת ונשכבתי על המיטה.

אז היי, אני אנני, בת 16 וחצי, אני גרה בניו-יורק. האמת שמעולם לא יצאתי מניו-יורק, אני שונאת נסיעות וטיסות ארוכות, זה עושה לי בחילה.

הרמתי את האייפון שלי וחייגתי את המספר של אשטון, חבר שלי. ״שלום, הגעתם לאשטון תשאירו הודעה אחרי ה….״ אוף! למה הוא אף פעם לא עונה כשצריך אותו?
החלטתי שהפעם אני לא הולכת לשתוק לאמא שלי על זה! לא יודעת כמה זמן עמדתי מול המראה והתאמנתי על הנאום שאני הולכת להגיד לה על למה אני צריכה, לא רוצה! צריכה! אייפון חדש.
ירדתי למטה. ״אני בשוק״ אמרתי לאמא שלי, ״מה קרה?״ היא שאלה כשהניחה את כוס התה שלה בכיור. ״את לא מדברת בטלפון!״ אמרתי ועשיתי פרצוף מופתע. ״אויש, אנני תפסיקי כבר עם השטויות שלך, אני לא מדברת כל הזמן בטלפון.״ ״כן מה שתגידי, בכל מקרה מה בעניין האייפון שלי?״ שאלתי עם חיוך והתיישבתי על השולחן במרפסת. ״טוב אנני מספיק עם זה! את יודעת כמה טלפונים החלפת השנה? לא כל החיים זה האייפון שלך! תצאי קצת החוצה, תדברי קצת עם חברות שלך פנים מול פנים ולא בווצאפ ובאינטסרגרם!״ היא צעקה והצביעה על החצר שלנו. ״אומרים אינסטגרם אמא!״ ״אינסטגרם שמיסטגרם! מספיק עם זה, עוד מילה אחת על האייפון הזה ולא יהיה לך אייפון בכלל!״ לקחתי את האייפון שלי וקמתי מהשולחן. ״לאן את הולכת אנחנו באמצע שיחה!״ היא צעקה כשהקדמתי לכיוון הדלת. ״היינו באמצע שיחה! עכשיו אני הולכת!״ צעקתי ויצאתי מדלת הכניסה.

אוף אני כל כך שונאת אותה! שוב חייגתי לאשטון ״שלום, הגעתם לאשט…״ כוס.. של המזכירה הזאת. למה הורים חושבים שילדים צריכים לשחק בחוץ, זה כשהם היו ילדים במאה הקודמת הם לא היו מתקדמים כמונו, ולא היה להם מכשירי חשמל, לא אומר שאנחנו צריכים להיות כמוהם ולשחק בחוץ.

הגעתי לבית של אשטון. צילצלתי בפעמון. אמא שלו, סוזן, פתחה לי. ״היי אנני! מה נשמע?״ אמרה כשפתחה את הדלת. ״היי סוזן! טוב, מה איתך? אשטון בבית?״ שאלתי תוך כדי שנכנסתי לבית. ״האמת שלא, הוא הלך עם אבא שלו לקנות משהו לאוטו. ״אה…״ נאחנתי. ״למה, קרה משהו?״ היא שאלה אותי ונשענה על השיש במטבח. ״לא, לא קרה כלום, פשוט התקשרתי אליו כמה פעמים והוא לא ענה לי…״ אמרתי לה. ״כנראה שהוא לא ראה או משהו, את רוצה לחכות לו?״ היא שאלה אותי בחיוך. ״לא לא זה בסדר, כשהוא מגיע תגידי לו שחיפשתי אותו.״ אמרתי מתקדמת לכיוון הדלת. ״אין בעיה אנני מתוקה, אם את צריכה משהו אל תהססי לפנות אליי! בכל זאת, אנחנו כבר כמעט משפחה לא?״ ״כן ברור״ אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ. יצאתי מהבית.

התקדמתי לכיוון הבית שלי חזרה, אוף הבן אדם האחרון שאני רוצה לראות עכשיו זה את אמא שלי שוב! אני אראה כזאת דפוקה שחזרתי אחרי 10 דקות. אמא שלי בכלל לא סובלת את אשטון, רציתי שהיא תתקשר אליי ותשאל לאן הלכתי, אז אני אגיד לה שאליו ואז היא תאכל את הלב! למה היא לא סובלת אותו? כי… אשטון בגד בי, כמה פעמים… וכל פעם חזרתי אליו מחדש, ואמא שלי כל פעם מחדש אמרה לי שזאת טעות. אבל בפעם האחרונה הוא הבטיח לי שהוא שלי ושהוא לא יעשה לי את זה יותר בחיים! הוא אפילו בכה! אז ברור שאני מאמינה לו… הוא היחיד שבאמת אכפת לו ממני, אפילו החברה הכי טובה שלי ליה, נטשה אותי ברגע שהתחיל החרם.
אוי, בכלל לא סיפרתי לכם על החרם, אל תבהלו! הוא כבר נגמר, אבל עדין רק להדגיש שאשטון היה היחיד שהיה לצידי גם בזמן החרם. אז אני אספר לכם,
לא תמיד הייתי ילדה כזאת ממורמרת ועצבנית, פעם הייתי הרבה יותר שמחה. הכל התחיל כשכולם קיבלו טלפון נייד אישי משלהם בכיתה ד, לכולם היה חוץ ממני. כבר אז התחילה להתפתח איזשהי בריונות, אבל זה עוד היה בקטנה, הייתי גם ילדה קטנה, הייתי בטוחה שזה בסדר, שעושים את זה לכולם.
בסופו של דבר בתחילת כיתה ז, גם אני קיבלתי טלפון נייד אישי משלי, הכל היה טוב פתאום, כולם אהבו אותי, הייתי ״מלכת הכיתה״ ואז גם הכרת את אשטון ומאז ידענו שזהו זה, אנחנו מאוהבים. ואז באמצע כיתה ח, ליסה, ילדה מהכיתה שלי, קיבלה אייפון. זהו. כולם עזבו אותי לטובתה, חוץ מליה ואשטון. קשה להאמין איזה יחס ילדים נותנים לרכוש של מישהו, אם למישהו יש רכוש יותר מפואר ויקר משלך, סימן שהוא יותר טוב ממך. לאט לאט אותה התנהגות שהתנהגו אליי ביסודי חזרה.. והפעם בצורה קצת יותר דרסטית… זה לא שלא התייחסו אליי, להפך! כולם התייחסו אליי, אבל איך לומר, לא בצורה שמישהו רוצה שיתייחסו אליו, היו יורדים עליי, ״שמנה״, ״ענייה״, ״מכוערת״,״זונה״…. אבל עדין היה לי את ליה ואשטון שעזרו לי להתמודד. אבל אז… ליסה החליטה שזה לא מספיק, יום אחד לא הגעתי לבית הספר, לא חשבתי שאם יום אחד אני אחסיר, יוכל לקרות כזה שינוי…. איך שנכנסתי לבית הספר יום למחרת, הכל השתנה.
ליסה תפסה אותי כשנכנסתי וחיבקה אותי. וואו, ליסה מחבקת אותי? אני בטוח חולמת! ״אנני! יפה שלי! מה קורה?״ היא אמרה בחיוך הכובש שלה. ״הכל אממ בסדר״ גימגמתי, הייתי מופתעת. ״אוקיי, המשך יום מושלם אנני!״ היא אמרה, צחקקה והסתובבה. משהו מוזר קורה פה… המשכתי ללכת ברחבי בית הספר וכולם התסתכלו עלייה וצחקו, הסתכלתי על הגוף שלי, מה התלבשתי מוזר? אולי השיער שלי נראה מוזר? קלטתי שמסתכלים לי על הגב ואז צוחקים, הושטתי את היד לגב שלי והרגשתי נייר שמודבק עליו, הורדתי את הדף, ״שייכת לזבל!״ לאט לאט הרגשתי את הדמעות מתגלגלות לי על הלחיים. רצתי בוכה לכיתה. לא שזה היה מספיק, כל השולחן שלי היה מלא זבל והפח של הכיתה מונח עליו, היה שם עוד דף ״זה שהורדת את הדף מהגב לא אומר כלום, כולם יודעים שאת שייכת לזבל!״ כל האיפור שלי נמרח, הכל. לא רק שהרגשתי רע, נראיתי רע. הסתכלתי על ליה, היא לא צחקה כמו כולם, אבל גם לא ניגשה לעזור לי או משהו, היא פשוט התעלמה ממני. יצאתי מהכיתה בוכה, רצתי לשער של הבית ספר, דחפתי את השומר שניסה לעצור בעדי מלצאת, אבל לא עניין אותי כלום פשוט רצתי הביתה. ״אנני! אנני! חכי רגע״ שמעתי צעקות מאחוריי, נעמדתי ברחוב והתנשפתי בחוזקה. ״אנני!״ הבנתי שזה אשטון, הוא חיבק אותי ״אני תמיד אהיה פה בשבילך״

עכשיו אתם מבינים למה סלחתי לו כל פעם? ברגע הכי קשה בחיים שלי, כשאף אחד לא היה שם, הוא היה.
מאז אותו מקרה התעלמו ממני במשך חודש, הייתי במצב הכי גרוע בחיים שלי ואמא שלי פשוט לא שמה לב, מאז הקשר שלנו התפרק. היום רק שאני צריכה משהו אני פונה אליה. ממילא לא אכפת לה, היא תמיד בטלפון עם הבן זוג שלה המעפן הזה. אבא שלי עזב את הבית כשהייתי תינוקת, עד היום אני לא יודעת מיזה, רק בתמונות ראיתי אותו. אמא שלי אמרה לי שרק בגיל 18 היא תספר לי את הסיפור. אבל האמת, זה כבר מזמן הפסיק לעניין אותי.
בכל מקרה, החרם נמשך חודש, ואז הגיע יום ההולדת שלי ואמא שלי קנתה לי את הדבר שהתחננתי אליו, אייפון. ברגע שקיבלתי את האייפון, כאילו לא היה חרם, כאילו לא קרה כלום, כולם חזרו לדבר איתי, ליה פתאום התנהגה כאילו אנחנו החברות הכי טובות, רציתי לצעוק על כולם! שבגלל אייפון הכל השתנה? למה הם כאלה חשוכים? אבל לא צעקתי. פחדתי שהם ימשיכו את החרם. והכי גרוע… שמאז הפכתי לאחת כמוהם, כל מה שמעניין אותי זה רכוש. אם זה מה שגורם שיאהבו אותי? למה לא בעצם?


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך