Another world- פרק ראשון

פרק ראשון-
רדו במהירות לרציתי להוסיף!!

הלכתי מתסתובבת בחדר במעגלים, לא מבינה מה אני יכולה לעשות עם עצמי.
הלכתי הלוך ושוב בכל חדרי השחור, האפל, המלא בצבעים קודרים וכהים.
הפסקתי ללכת. זה כבר גרם לי לסחרחורת, כל הסיבובים האלו.
התיישבתי על המיטה, ישיבה מזרחית, ותפסתי את ראשי בעזרת ידיי, וישבתי מתוסכלת.
הסתכלתי מסביב, היה שומם ממש בחדר, החלטתי לצאת קצת, להתאוורר בחוץ, לנשום אוויר ולצאת מכל השיגרה הזו, התיסכול והכאב.
אני אוהבת את העבודה שלי, היא לא מוכרת, גלויה או גרועה.
היא דיי כייפית, מצחיקה וכו'. אך ברור שגם יש צד לא כלכך טוב.
היא נורא כואבת, גורמת לדמעות, מכאיבה וקשה.
יצאתי מהחדר, סוגרת בשקט ובעדינות את הדלת מאחוריי,
צועדת לעבר משרדו של הבוס. הבוס שלי.
"היי.." אמרתי והתיישבתי מולו על הכיסא הכחול.
"הו לליה." אמר את שמי, והביט לעברי.
~
אז אני לליה ביטון. בת 17 מלוד.
יש לי עיניים שחורות בהירות, שפתיים דקיקות דקיקות ואף כפתור.
השיער שלי הוא שחור בהיר, אבל בקצוות חימצנתי.
אני לא בטוחה במראה שלי או בעצמי בכללי.
הרבה אומרים שיש לי יופי מיוחד, אבל הכי אופי.
הוריי חיים, אולי חשבתם שהם נטשו אותי וכאלו, אבל לא… הם הורים דווקא טובים, דואגים לי, מתקשרים כל יום, מבקרים לעיתים.
ההורים שלי אחת מראשי משפחות הפשע המובילות בארץ.
הם לא הסכימו לי לבוא לפה. הם לא רצו שאני אכנס לזה גם.
אבל תכלס? לא שאלתי בכלל.
אלה החיים שלי. וככה בחרתי להתחיל אותם.
אם לא הבנתם, אני עובדת בפשע. מה זה פשע?
ממ.. רציחות, פיגועים, הצלה, וכל הדברים האלה.
זאת עבודה קשה מאוד.
~
"היי בוס." אמרתי מחייכת לעברו חיוך מאולץ.
"מה רצית?" אמר מעיף לשנייה את מבטו מהדפים שעסק בהם, לעברי.
"רשות לצאת קצת." אמרתי מלחששת באי ביטחון.
"בשביל מה?" המשיך לשאול.
"קצת אוויר נו." אמרתי מרגישה את העצבים עולים בגופי. "לצאת קצת מפה, אני רוצה אוויר!" אמרתי מיואשת ממנו ומהשאלות המעצבנות שלו.
"טוב צאי. שעה ואת פה!" אמר באיום,
אני לא מבינה אותו וואי, הוא חושב שאני אספר עלינו או משהו? הוא חושב שאני מטומטמת עד כדי כך? אם אני אגלה? הלך עליי, אז למה לי לספר עליינו.
"טוב. ביוש ותודה." אמרתי, הולכת במהירות לחדרי בחזרה.
פתחתי את הארון הזזה בצבע האפור, וחיפשתי בגדים קלילים.
עכשיו חורף, קפוא בחוץ, גשם יורד בלי סוף,
לפחות עכשיו הפסיק קצת.
לקחתי סוודר מחמם שמצוייר עליו פנדה חמודה, טייץ איילים מחמם ונעלי אולסטאר.
יצאתי במהירות לסלון, הלכתי לעוזרת שלנו, היחידה הבחורה בפאקינג בית הזה
"נאנייייי!" צעקתי בקולי קולות. ורצתי לחבק אותה חיבוק דוב.
"ללייי." חיבקה אותי בחזרה.
היא לא כזו מבוגרת, בסהכ בת 23
"זה יפה??" שאלתי, מסתובבת בסיבוב קל.
"וואו נסיכה." אמרה בחיוך מתרגש.
"אומייגאד תודה, יצאתי, ביי כולם." אמרתי בחיוך לכולם.
יצאתי, הולכת ברגל לעבר הגן שעשועים הנטוש, אחרי שתי דקות שעברו במהירות,
הגעתי לגן שעשועים, התיישבתי על הנדנדה הצהובה ושיחקתי באייפון שלי.
הסתכלתי לצד, ראיתי משהו זז במהירות.
נבהלתי קצת. אבל הוא נעלם כלא היה. אז החששה פסקה,
פתאום קול מחוספס ומפחיד נשמע באוזניי.
"לוליה זוכרת אותי?" אמר הקול.
'לוליה' 'לוליה' 'לוליה', השם הזה התנגן לי במוח 500 פעם.
אני זוכרת….