Angel & Devil – פרק 3

Angel & Devil – פרק 3

ישבתי על מיטתי, מניחה את ראשי נגד הקיר בזמן שספר ההכנה לקראת השיעורים בספרות היה מונח בחיקי, הייתי שקועה בקריאת המאמרים וההנחיות שהתעלמתי מהוויכוח שבלה ניהלה עם החבר שלה , אני מניחה, בטלפון. היא לבסוף ירתה קללה נוראה וזרקה את הפלאפון שלה על המיטה. לפתע יכולתי לחוש את עיניה עליי, מעולם לא אהבתי את אותם הרגעים כשאנשים נועצים בי מבטים, לא משנה ממי ומהסיבה לכך, זה גרם לי להיכנס ללחץ איום. הרמתי את ראשי רק על מנת לוודא שאני צודקת ואכן צדקתי, היא התבוננה בי במבט מבולבל, זקפתי לעברה גבה והיא רק גלגלה את עיניה. "את יודעת שהלימודים מתחילים רק ביום שני, וזה יום שישי היום".
הנהנתי, "כן, ברור שאני יודעת.. אני רק לא רוצה לקרוא הכול בבת אחת". הסברתי.
היא משכה בכתפיה, "זה גם ככה לא חובה לעבור על השטויות הללו".
"אבל זה מומלץ". הזכרתי לה בחצי חיוך, אני אוהבת להיות תמיד מוכנה לקראת משהו שאני צועדת לעברו, מעולם לא נתפסתי לא מוכנה לקראת מאורע מסוים, מעולם לא הייתי מופתעת.. ובכן..לא תמיד, הייתה פעם אחת, אבל זו הייתה טעות, טעות שאני לא מוכנה לחזור עליה שוב. מצמצתי בעיניי וקרבתי את משקפיי על קודקוד אפי, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיזכר בכך אפילו ולו לשנייה, זה רק יהרוס לי את הכול, אני לא יכולה להרוס את עצמי שוב.. אני מספיק הרוסה. חשתי את לבי מתכווץ ומחסיר פעימה לרגע אחד, רגע שבו הנערה עם זוג העיניים הדומעות והמפוחדות שזועקות לעזרה ועם הסימנים הסגולים בזרועות החלשות והרועדות רדפה את דעתי שוב, היא נפלה על ברכיה ורק התחננה לרחמים, רק התחננה לסוף טוב לסיפור שלה, זה כל מה שהיא אי פעם רצתה ובקשה.
מיץ מרה בעבעה במעלי גרוני וחשתי את אותו כאב מייסר באמצע בית החזה שלי ואת הבחילה האיומה בבטני, ומיהרתי לחזור לספר.
"את לא מתכוונת לשאול אותי מה קרה לי עם החבר שלי?" היא שאלה.
התאמת, שזה כלל לא עניין אותי. אלו העניינים הפרטיים שלה, למה לי לחדור אליהם? יש לי מספיק בעיות משלי, אני לא יכולה פשוט לפתוח את לבי ולהציע עזרה בזמן שאני בעצמי זועקת לעזרה ואף אחד לא רואה, לאף אחד לא אכפת. "אם את רוצה את יכולה לספר לי". לבסוף אמרתי.
"טוב, אני רואה שזה לא מעניין אותך ושאת עסוקה, אז אני מניחה שאשתוק". היא מלמלה, נשמתי עמוק בהקלה, תודה.
תהיתי בו בזמן מה קרה לקים, היא מאתמול לא חזרה, אני מניחה שבלה צדקה, היא באמת חיה ממסיבה למסיבה, כנראה שלא נוכל להיות חברות טובות. היא אמנם נחמדה ומשוחררת, אבל היא חסרת אחריות וזה ברור שכלל לא אכפת לה מהעתיד שלה. מה היא עושה בכלל בקולג' אם כל מה שמעניין אותה זה מסיבות, שתייה וסיגריות? ברצינות, אנשים אמורים לבוא לכאן בשביל להצליח בעתיד שלהם, לא להיכשל בו. אני לא יכולה להיכשל שוב.
"טוב, אני הולכת להתקלח". היא אמרה לבסוף לאחר כמה רגעים של שקט, "שיחה טובה". היא לחשה בציניות מתחת לאפה.
"לא התכוונתי להיות גסת רוח, אני פשוט חשבתי שזה עניין אישי שלך ושאת עדיין לא מוכנה לדבר עליו". נסתי להסביר.
היא הנהנה, "כן, זה בסדר, אולי קים היא די חטטנית אבל אני עדיין מעדיפה אותך על פניה, איזה מזל שהיא הלכה למסיבה המטופשת הזו אמש". היא אמרה באושר, נופפה לי לשלום ויצאה מבעד החדר עם מגבת כרכוכה על כתפיה ועם תיק רחצה בצבע שחור בידה הימנית שהיה כבר מוכן ונח לצד מרגלות מיטתה. היא לפתע פתחה את הדלת, מבהילה אותי במקצת, "ודרך אגב, אם קים תדבר אתך על מסיבה פשוט תסרבי, אני מציעה לך זאת". היא אמרה בחריפות וטרקה את הדלת, גורמת לי לעצום את עיניי, לא תכננתי ללכת לאף מסיבה בכל מקרה. חשבתי.
לאחר שעה שבה בלה הספיקה להתווכח ולהשלים עם החבר שלה פעמיים, ולא חדלה מלשאול אותי איזו שמלה יותר יפה, השמלה התכולה או הוורודה, ולמרות שחזרתי על עצמי עשרות פעמים שאני מעדיפה את התכולה היא בחרה בוורודה. אני יודעת שהגעתי הנה בשביל ללמוד אבל אני גם הגעתי הנה בשביל לפתוח דף חדש, וזה כולל גם את המצב החברתי הירוד והמשפיל שלי.
"את מתכוננת לקראת דייט?" שאלתי את בלה.
היא הנהנה, "כן, אנחנו עומדים לחגוג שנה ביחד". היא אמרה בהתרגשות.
שפתיי נפערו בהתנשפות, לזאת לא ציפיתי, הנחתי שהם נהפכו לזוג רק לפני מספר שבועות ספורים, לא לפני שנה. "מזל טוב". מלמלתי בצרידות, עדיין די מופתעת, "הכרתם כאן בקולג'?". התעניינתי.
"כן, מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שאני מאוהבת עד כלות נשמתי, הוא גם חש זאת, ידענו שאנחנו עומדים להיות ביחד.." היא אמרה בחצי חיוך, כאילו ונזכרת ביום הראשון שבו נפגשו, "למרות כל הריבים שלנו אני אוהבת אותו, והוא אוהב אותי, זה הכי חשוב לא?".
חייכתי לעברה , "אתם נשמעים זוג מדהים". אמרתי לה ברוך, אם להיות כנה, אני חושבת שאהבה זה לא כל מה שחשוב, אם את סובלת בגללו, אם הוא לא מפסיק לפגוע בך ולהשפילך, מה הטעם להמשיך להיפגע ולהיאחז במישהו שהורג ושובר אותך מבפנים? למה להכאיב לעצמך? הייתי נבוכה לומר לה את דעתי, כי אחרי הכול, מה אנחנו כבר יודעים על אהבה? יהיו עוד המון, אלפי, אהבות בחיינו. אני חשבתי שאני יודעת מה היא אהבה, אבל טעיתי. אני רק מקווה שהיא תבין זאת מהר ותזרוק אותו לכל הרוחות.
"אנחנו באמת זוג מדהים!". היא אמרה במעט טון תקיף לפני שנעלה לרגליה את נעלי העקב הוורודות שלה שתאמו לצבע שמלתה. היא חברה את כבל מסלסל השיער לשקע החשמל, ובזמן שהוא התחמם היא סדרה את כל האיפור שלה בשורה לפניה בחצי חיוך מתרגש. גלגלתי את עיניי, לא רציתי להתחיל לייעץ לה בכל הנוגע לענייני איפור כי ידעתי שאני כלל לא מבינה בכל השטויות הללו אז החלטתי לקחת את הסיכון ולהתקלח.
"זה באמת נכון שבנים ובנות חולקים את המלתחות?". שאלתי.
היא הנהנה, "כן, ברור". אמרה כדרך אגב, ,"אבל אל תדאגי". היא מיהרה להרגיע אותי, "אף אחד לא יציץ לך, זה לא קורה המון. ואם מישהו יציץ אז תדווחי עליו". היא הסבירה לי.
הנהנתי, שולחת לעברה חיוך מודה לפני שלקחתי את המגבת ואת תיק הרחצה הכסוף שלי ומיהרתי לצאת לפני שהיא תספיק לשאול אותי איזה אודם או מסקרה כדאי לה לבחור, סגרתי את הדלת בעקבותיי. מעט הרגיזה אותי העובדה שאין מקלחת נפרדת בכל חדר, זה לא הוגן מצד האנשים שהחדר שלהם רחוק מהמלתחות וגם זה מאוד מביך. אני מקווה שבלה רק צחקה או משהו. לאחר מספר דקות מצאתי את עצמי עומדת מול הדלת של המקלחות ועיניי עלו לציור שצויר עליה, ציור של שני המינים. בן ובת.
בניגוד אליי, כשנכנסתי למלתחות אף אחד לא נראה נרגש כלל, כולם נראו נינוחים למדי, היו חלק מהבנות ששלחו חיוך לעבר קבוצת בנים והחלו לדבר אתם, הייתה אפילו בת אחת שעמדה בבגדים לבנים מול גבר מסוים, היה לה שיער זהוב מאוד עם פסים בצבע סגול וירוק אני מניחה שהיה קצר מאוד, יכולתי לראות את הקעקועים החרוטים על כל זרועותיה, אגנה וירכיה מרחוק, היא הייתה גבוהה מאוד ורזה, פירסינג בודד היה מונח באפה ושניים מתחת לשפתיה, אפשר בכלל לחורר שם? זה חוקי?
מיהרתי להשפיל את ראשי ולעקוף אותה, נכנסת לאחד מבין התאים הריקים, וו אחד קטן שנראה כעומד לקרוס שימש כמתלה לבגדים ולמגבת, זו חייבת להיות בדיחה, איך לכל הרוחות אני אמורה להתקלח במקום הזה?! נשפתי בכעס מעל קצוות שיער סוררות שנחו על עיני לפני שעמדת עירומה מול ווילון המקלחת הפרוס לפניי שנסתי למתוח אותו עד כמה שרק אני יכולה לשני הכיוונים. העובדה הזו שהווילון הדק הזה מפריד את גופי העירום מעיני הקהל הרחב גרמה לי להיכנס ללחץ והפחד שבטעות הבגדים שלי ייפלו לזרם המים ויירטבו רק הרגיז אותי יותר.
אבל כל מקום עדיף מהבית. כל מקום עדיף מהרחוב הקודם. כל מקום עדיף מצרפת ומבית ה..-
"היי, את עומדת לסיים?". קול קרא מבעד הווילון, למזלי זה היה קול נשי, אם זה היה קול גברי הייתי מתחרפנת.
"כן, מיד". סגרתי את זרם המים, כורכת את המגבת סביב פלג גופי העליון והספוג מים, אחזתי את השמפו והמרכך ביד אחת ואת הבגדים בידי האחרת, תיק הרחצה הונח מתחת לבית השחי שלי, הרגשתי כל כך נבוכה ומושפלת כשיותר מידי זוגות עיניים בהו בי ובהופעה המגוחכת והמגושמת למדי שלי. החלטתי לקחת אתי את כל החפצים האישיים שלי מהפחד שיגנבו לי אותם, אני עדיין לא מכירה כאן כל נפש חיה, מלבד קים ובלה, אבל גם בהן איני מסוגלת עדיין לבטוח. החלטתי להשפיל את הראש ולהיזכר שזה רק היום השני שלי כאן ואני רק מתחילה ללמוד את חוקי המשחק, ונסתי לשנן לעצמי שהכול יהיה בסדר ואין לי כל סיבה להתייאש רק בהתחלה. אבל שנאתי לומר זאת לעצמי וכל פעם שבה חזרתי על כך במוחי כך יותר כעסתי, כעסתי שאני זורקת את עצמי ומשליחה ללא כל רחמים, ללא כל טיפת אנושיות, אל תוך אשליה דמיונית שבלתי ניתנת להשגה, כמו כל הפעמים הקודמות.
לאחר שהייה מורטת עצבים בתור שבו עמדו שני גברים גבוהים ומוצקים למדי מלפניי ומאחוריי, הגיע תורי בתא ההלבשה ומיהרתי לקפוץ אל תוכו ולבדוק פעמיים שהדלת אכן נעולה רק ליתר ביטחון. נשפתי אוויר ברוגע והאצתי בעצמי להתלבש עד כמה שרק יותר מהר. מיהרתי לגרד מעליי את החזייה והתחתונים הלא תואמים בצבעם שלי, ולאחר מכן לבשתי מכנס שהגיע עד הברך בצבע שחור וחולצה בעלת צווארון ארוך בצבע אפור. הכנסתי את הבגדים הישנים לשקית הכביסה ויצאתי מבעד התא, מנסה כמה שפחות ליצור קשר עין עם הנערים והנערות שסביבי, הנחתי את המגבת ואת תיק הרחצה על גבי הכיור והתבוננתי בהשתקפות של עצמי, התבוננתי על עצמי בזלזול. מיהרתי לסרק את שיערי ולהסתיר טוב מאוד את הצלקת שמעל גבתי הימנית בעזרת הסיכות שיער הזעירות שכלל לא נראות לעין. נסתי להיראות פחות אדומה ונפוחה לאחר יציאתי מהמקלחת אבל לא יכולתי, אני מניחה שזו מי שאני.. ואין לי שום דבר לעשות שיהיה מסוגל לשנות זאת. החזרתי את מברשת השיער בחזרה לתיק ואספתי את הציוד שלי, חוזרת לחדרי בראש מושפל, מנסה כמה שפחות למשוך תשומת לב, אני שונאת כשמסתכלים עליי. אני שונאת כשאנשים מדברים עליי לטוב ולרע ובאופן כללי אני מנסה להדחיק את האנשים שמקיפים אותי מפניי. כך אני יוכל להיזהר, כך אני לא יוכל להיפגע.
התכוונתי להיכנס לחדרי אבל לפתע כף יד נתפסה על שכמי ולבי החסיר פעימה. רק לרגע האוויר יצא מבעד לרעותיי ודמי קפא בעורקיי. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מנסה להתעלם מהכאב הנוראי שבראשי בזמן שהסתובבתי בשביל לגלות מי זה בדיוק, ראיתי שם נער, עם עיניים בצבע שחור גדולות ושיער חום כהה וקצוץ. היה לו פירסינג בגבה ובאף והיה לו קעקוע גדול של נמר אני מניחה על הזרוע. מראהו הדליק בדעתי נורה אדומה ומיהרתי לקחת צעד לאחור ולנסות בדרך מסוימת להבהיר לו שאני רוצה שהוא יתרחק ממני וכמה שיותר רחוק כך יותר טוב.
הוא שם לב לבהלה ולחרדה שבעיניי ומיהר להרגיעני אני מניחה, "זה בסדר, אני לירוי, החבר של בלה. את השותפה החדשה שלהם נכון? שרלוט?". הוא שאל.
אני לא רוצה לדבר אתו. "כן, אני שרלוט. אני אקרא לבלה שתצא החוצה..-" לחשתי, ממהרת להיכנס לחדרי אבל הוא עצר בעדי שוב, מה לכל הרוחות הוא רוצה? פעימות לבי התגברו וחשתי את אותו הכאב המטריף והמורט כל טיפה של אנושיות שעוד נותרה בי לגזרים, הכאב הזה הכה בדיוק באמצע בית החזה שלי וחתך וקרע כסכין של מנתחים, בדיוק רב ובאכזריות היישר לאמצע בטני וגרם לאגרוף המייסר והמוכר להתכווץ ממש באמצעה ולזרמים זרים של צמרמורת ורעידות לעקצץ במעלי גבי. קפאתי במקומי.
"לא, התאמת שבאתי הנה בשביל לדבר אתך". הוא אמר.
דמי נזל מפניי וכל שערות גופי סמרו, היה נדמה לי רק לרגע שאני מאבדת את הכוח בברכיי ואני עומדת ליפול.
"את בסדר?" שאל.
הנהנתי, "כ-כן..מה.. מה אתה רוצה?". שאלתי בצרידות.
הוא זקף את גבותיו בבלבול אבל התעלם מכך, "טוב, יש לך רישיון נהיגה במקרה?".
הנהנתי, "כן. אין לי מכוניות, אבל יש לי רישיון". למה הוא שואל?
הוא חייך, "בסדר, זה טוב. עכשיו תראי מה הבעיה שלי שר, אני יכול לקרוא לך ככה?". הוא שאל, גלגלתי את עיניי כהסכמה, רק תן לי ללכת, "אני לא יודע אם בלה סיפרה לך זאת, אבל אני והיא קבענו להיפגש הערב בשביל לחגוג טרום שנה ביחד, או איזו שטות כזו. ולצערי שללו לי את הרישיון נהיגה, ויש סיכוי שאני יאחר למסעדה שבה קבענו להיפגש. אני די.." הוא הפסיק לרגע, במעט מסמיק, "אני די נבוך לומר לה ששללו את הרישיון ואני יודע שהיא תתחרפן כשתגלה שאני אולי יאחר. בכל מקרה תהיתי אם זה יהיה בסדר שאת תסיעי אותה ותוכלי לעקב קצת, אם את מבינה".
אני מבינה, אבל לא רוצה, איך אני נפטרת ממנו עכשיו? "אני לא בטוחה בקשר לזה, גם אמרתי לך שאין לי מכונית".
"תוכלי לקחת את המכונית של בלה". הוא משך בכתפיו כאילו וזה הדבר הכי מובן מאליו בעולם.
השפלתי את ראשי, מעבירה קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני, "ומה אני אגיד לה? איזה תירוץ בדיוק יהיה מספיק טוב בשביל שאני אקח אותה לדייט שלכם ולא אתה?". זה מגוחך רק לחשוב על זה.
הוא נאנח, "אני לא יודע, תחשבי על משהו, אני בטוח שאת מספיק יצירתית בשביל זה. אתן בנות, תמיד יש לכן תירוצים מספיק טובים".
"למה שלא תבקש מקים? אני כמעט וכלל לא מכירה אותה".
הוא צחק, "האמיני לי, עדיף כל אחת מאשר קים מצדה". הוא מלמל, "אם את לא רוצה לעשות את זה, את לא חייבת, אני פשוט באמת ובתמים נואש לעזרה". הוא הסביר.
נאנחתי, "איזו סיבה יש לך לאחר בדיוק?".
"זה עניין אישי". הוא אמר בגוון קול חריף שכלל לא אפיין אותו עד כה.
בסדר, אבל אני מעוניינת בפרט גם מאוד חשוב, "מה עשית ששלו לך את הרישיון?".
"אני בחקירה עכשיו?". במעט הגביהה את קולו, גורם למספר זוגות עיניים לא מוכרות להביט בנו לרגעים ספורים ולהמשיך ללכת.
מצמצתי בעיניי בבלבול, "לא, ברור שלא. אני פשוט לא רואה סיבה שתאחר אם זה באמת חשוב לך, וסתם סקרנות".
הוא נאנח, "את עוזרת לי או לא?".
למרות שאני כלל לא מכירה את הגבר האקראי הזה הטוען שהוא בן זוגה של בלה, אני יודעת שהוא יקר לה, ואני יודעת שהדייט המגוחך הזה מאוד חשוב לה. וגם אולי כך אני אכיר את העיר יותר טוב ואראה באלו חנויות אני יכולה לקנות ריהוט לחדר. והוא צדק, אני באמת טובה בלשקר ולהמציא תירוצים, רק חבל שזו מעולם לא הייתה תכונה שראיתי סיבה להתגאות בה.
"בסדר". לקחתי נשימה עמוקה, "אבל אל תאחר יותר מידי, אני לא מוכנה לחכות לך המון זמן". הזהרתי.
הוא גיחך, "אני מבטיח לך שאגיע במהירות האפשרית". חייך, "תודה שר". קרץ לעברי לפני שהפנה את גבו ומיהר לכיוון היציאה ממגורי הנשים.
נאנחתי והשענתי את ראשי נגד דלת העץ, למה אני הסכמתי לכך לכל הרוחות? אני כלל לא מכירה אותו, וגם בלה עדיין די זרה לי. אני תכננתי ערב שקט, חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב ללמוד קצת, לקרוא רומן אנגלי קלסי ישן ומדהים, לצפות בסרט רומנטי ולצלול אל תוך שינה. במקום זאת אני חייבת עכשיו למצוא תירוץ מספיק טוב בשביל לשכנע את בלה הזו לתת לי לקחת אותה לדייט שלה.
נכנסתי לחדר, מניחה את המגבת ואת כלי הרחצה שלי על הכיסא שלצד שולחן הכתיבה לפני שהתבוננתי בבלה שכבר נראתה מוכנה, "זה לקח לך המון זמן". מלמלה.
הנהנתי, "כן אני יודעת, אבל יש סיבה די מיוחדת למה". אמרתי בקול מצפין סוד.
היא זקפה את גבתה הימנית, "ומה היא בדיוק?". שאלה בסקרנות ושלבה את זרועותיה האחת בשנייה.
קשרתי את אצבעותיי זו בזו והשפלתי את ראשי, "לירוי הוא החבר שלך?". שאלתי.
"כן, ברור". חייכה לפני שצמצמה את עיניה, "מה לך ולו?".
מיהרתי להרים את ידיי בכניעה, "כלום, כמובן שכלום". אמרתי בפחד, "פשוט פגשתי אותו בדרך לחדר ו.. הוא סיפר לי שהוא.." לקחתי נשימה עמוקה, אני יודעת שאני כל כך אצטער על זה, "הוא סיפר לי שהוא מכין לך הפתעה, עדיין למרות הכול, שנה ביחד זה כלל לא מובן מאליו, הוא נשמע כל כך מאוהב ונרגש". קראתי באושר.
עיניה נפערו לרווחה, "אלוהים, באמת? הוא כל כך חמוד". היא קפצה במקומה בהתרגשות, "אני לא מאמינה שהוא באמת מכין לי הפתעה וכך נרגש, הוא כלל לא מהטיפוסים הללו".
הנהנתי, "אני מניחה שבאמת הצלחת לשנות לו את הדעה". אמרתי בחום, "אבל, הוא לא רוצה שתגלי את ההפתעה וכאן אני נכנסת לתמונה". אמרתי בקול הכי מסתורי שיכולתי, היא התבוננה בי במבט מלא תימהון ועדיין הייתי מוכת הלם שהיא באמת מאמינה לי, "הוא רוצה שאני אעזור לו בה קצת בכך שאסיע אותך לדייט שלכם, במכונית שלך כמובן כי אין ברשותי מכונית".
לפתע פניה נפלו לרצפה והיא צנחה למיטה, "אז את רוצה לומר לי שאני אגיע לדייט שלי ושלו במכונית הישנה שלי בעזרתך בתור נהגת?". היא שאלה באכזבה.
הנהנתי, "זה לא כל כך נורא, האמיני לי שזה שווה זאת". נסתי להחזיר את הצבע לפניה, "וגם זו לא הפעם הראשונה שהוא מסיע אותך אז למה זה כל כך משנה לך?".
"את צודקת". היא מלמלה בלחש, "אני לא רוצה להישמע גסת רוח אבל אני יוכל לנסוע בעצמי..-" היא בדיוק התכוונה ללכת אבל עצרתי בעדה.
"לא!". קראתי, "אני צריכה לקחת אותך בגלל שהעיניים שלך צריכות להיות.. מכוסות". מיהרתי לחשוב הכי מהר שיכולתי, "זו הפתעה ענקית, אני מבטיחה לך".
הריגוש והסקרנות חזרו לעיניה הכהות, "באמת? אני לא יודעת מה לומר.." היא לחשה, "טוב אין לנו המון זמן, תתחילי להתלבש כמו נערה בת 18". היא פקדה עליי, מצביעה על ארון הבגדים שלי, "אני אעזור לך אם את לא יודעת מה ללבוש".
"אני יודעת להתלבש בלה". נסתי להגן על כבודי.
"אז למה את עדיין עומדת למען השם?!". היא קראה בכעס לפני שדחפה אותי במקצת לכיוון הארון, "בבקשה תמהרי". היא התחננה בפניי לפני שחזרה לעמדת האיפור שלה וחזקה את איפורה וסלסלה את שערה אפילו יותר.
הפניתי את גבי לעבר הארון והוצאתי מבעדו שמלה בצבע חום בהיר בעלת נקודות לבנות, השמלה הגיעה לי עד לברכיים והצווארון עלה לצוואר שלי והשרוולים הגיעו כמעט עד מרפקיי, קצוותיה היו עשויות תחרה לבנה פשוטה וזולה, הבד שלה היה נעים למגע. חייכתי חצי חיוך למראה השמלה האהובה עליי והדרך שבה נחה על גופי.
בלה סובבה את פניה לעברי והביטה בי בביטול, "את לא באמת מתכוונת ללבוש את זה, נכון?".
"למה לא? מה רע בשמלה שלי?". נסתי להסתיר איך נעלבתי מהתגובה העוקצנית והישירה שלה, היא עדיין נראית הרבה יותר טוב ממני בכל מקרה.
"אני פשוט חושבת שהיא די כבדה, את עדיין נערה יפה וסקסית למרות כל הלימודים הללו". היא הצביעה על מיטתי, "וחבל להסתיר מה שיש לך להתגאות בו". היא קרצה לעברי.
גלגלתי את עיניי, "אני בסדר עם השמלה הזו". לחשתי. שנאתי שמלות חשופות מידי, ולא רק מאז שאמי החלה להקניט אותי שנהייתי מלאה, אלא המון זמן לפני. השמלות הללו מסתירות הרבה יותר מרק חזה ואגן.
"בסדר, החלטה שלך". היא משכה בכתפיה, "אם את רוצה לקחת משהו מקים את תמיד יכולה".
המלתחה של קים נראתה כמו מגרש גרוטאות לבגדים ומיהרתי לסמן בראשי לשלילה, "לא תודה, אני אשאר כך".
היא משכה בכתפיה, "את מתכננת לפחות להתאפר קצת? אני חושבת שיש לי משהו שיתאים לפנים שלך..-" אך היא נעצרה כשהביטה בי נועלת נעלי וואנס לבנות, "לא. בשום פנים ואופן לא".
"אני גם ככה אשאר בתוך המכונית.." הזכרתי לה.
היא פערה את עיניה לרווחה, "את צוחקת עליי? אני אהיה עם עיניים מכוסות, את תצטרכי לצאת החוצה ולהוביל אותי".
"ומה זה כל כך חשוב לך שאנשים זקנים יראו אותי?" צחקתי.
היא גלגלה את עיניה, "את בלתי ניתנת לאמונה, שר. כל הסטונדטים כמעט הולכים לאכול שם לפני המסיבה או סתם נפגשים ומתחילים ללכת ברגל בגלל שכמעט ואין מקומות חנייה שנותרים פנויים לצד בית האחווה".
לא באמת אכפת לי מה חושבים עליי. "אני אסתדר".
היא לקחה נשימה עמוקה לפני שהשפילה את ראשה, "לפחות הרשי לי לאפר אותך, בבקשה".
היא נראתה באמת כועסת אך גם מיואשת בו בזמן אך החלטתי להרשות לה ליהנות, "בסדר". הרמתי את ידיי בכניעה, "אבל רק קצת".
"רק קצת". הבטיחה, מגלגלת לעברי שלושה עפרונות. אחד בצבע חום, אחד שחור ואחד כחול. השתהיתי לרגע, תוהה מה יתאים לעיניי, "אני חושבת שהחום". היא הציעה, חייכתי אבל הנדתי בראשי לשלילה והחלטתי לבחור את העיפרון השחור, מורחת את הקו הכי דק שיכולתי מתחת לעיניי, בלה מחאה כפיים והתבוננה בי מלאת גאווה לפני ששלפה סומק בצבע וורוד עדין והפריחה מעט חיים לעורי החיוור.
"טוב, שנצא?". היא התרוממה, מסדרת רק במקצת את שערה בפעם האחרונה.
הנהנתי לפני שהתבוננתי בעצמי בראי, זה לא באמת כל כך נורא, אני אפילו די אוהבת את זה, "כן, בואי נלך". נסתי להישמע הכי נרגשת שרק יכולתי.
היא שלפה צעיף מהמזוודה שלה ואת מפתחות הרכב ממגירות השידה שלה בזמן שאני ארזתי בתיק הצד הקטן שלי פלאפון, מפה של הקמפוס ועוד דברים שכבר היו זרוקים בו, לפני שיצאנו מבעד החדר, נועלת אותו בעקבותינו. ירדנו במורד המדרגות, בלה עם ראש מורם מתעלמת כמעט מכל הבנות כאילו והן אוויר, היא במקצת מתנשאת אני חייבת לציין. היא ולירוי נדמים כניגודים המושלמים ואולי זו הסיבה שכל כך טוב עובד להם ביחד. אני לא יוכל להיות עם מישהו שכלל לא מזכיר לי את עצמי. אני צריכה מישהו שיהיה לו את אותם התחביבים שלי, אני צריכה מישהו שיהיה כמעט בדיוק כמוני.
המכונית שלה הייתה חיפושית להפתעתי, בצבע וורוד בוהק במיוחד, נכנסתי למושב הנהג והיא התיישבה לצדי, "אני לא מתמצאת בעיר עדיין, אני חדשה כאן". ספרתי לה.
"באמת, מאיפה?". היא שאלה בסקרנות.
סימנתי בראשי לשלילה, "זה לא כל כך משנה". מיהרתי לומר, "בכל מקרה, אני צריכה שתדריכי אותי".
"איך אני אוכל עם עיניים מכוסות?". היא הזכירה לי, מרימה את הצעיף למול עיניי, "אבל את יכולה להשתמש בניווט בטלפון שלי".
"אוקי". חייכתי והיא כתבה את כתובת המסעדה במנוע חיפוש וכעבור פחות משניות ספורות כבר המסלול נראה לפנינו, עזרתי לה לקשור את הצעיף סביב עיניה, מוודא שהיא אינה מסוגלת לראות דבר לפני שהתנעתי את הרכב לחיים, לוחצת על דוושת הגז ומתחילה לנסוע.
אני באמת מקווה בשביל לירוי שהוא לא יאחר יותר מידי.
לאחר פחות מעשרים דקות כבר ההייתי במקום, הנסיעה הזו הייתה לחוצה מאוד, וכל רגע בדקתי בנווט שאני אכן על המסלול הנכון, לשמחתי לא טעיתי ולו פעם אחת, קים שהרגישה שהרכב נעצר בין רגע קפצה במקום מושבה, "הגענו?" שאלה.
"לא, אני פשוט חייבת ללכת ל..נוחיות". לחשתי. אני חייבת ללכת ולבדוק שלירוי אכן שם.
היא גלגלה את עיניה, "אני מקווה בשבילך שתעשי את זה מהר".
"אל תדאגי". נסתי להרגיע אותה לפני שהוצאתי את מפתחות הרכב ממקומן רק ליתר ביטחון ויצאתי מבעד החיפושית הקטנה הזו, טורקת את הדלת בעקבותיי, נכנסתי אל המסעדה, היא נראתה יותר כמו בר מאשר מסעדה, אני מניחה שבגלל זה כתוב בגדול באותיות אדומות וכחולות זוהרות : Bar& Restaurant . אני לא הייתי רוצה שהחבר שלי ייקח אותי למקום שכזה, אבל זה לא מענייני להתערב. חיפשתי את לירוי בעיניי אך לא יכולתי למצוא אותו, מה מעקב אותו כל כך לכל הרוחות? החלטתי לגשת במקצת לכיוון הבר לפני שחשתי חפץ נוגע ברגלי, קפצתי רק לרגע בבהלה לפני ששמתי לב שזה רק פקק של יין, הרמתי אותו מהרצפה, תוהה מה אני לכל הרוחות אמורה לעשות אתו עכשיו. החלטתי פשוט להניח אותו על הבר.
"לא אמרו לך שזה לא יביא לזרוק את הזבל שלך?". קול נשי ומקניט קרא לעברי, הפניתי את ראשי למספר כיסאות שלצדי, זו הנערה ההיא שעמדה בבגדים לבנים ממקודם במלתחות עם השיער הזהוב מלא הפסים הירוקים והסגולים. "את ממש כלבה, אה?".
לעזאזל, היא שיכורה. השעה רק תשע וחצי למען השם. מי משתכר בשעות כאלו? חבורה של בנים שהקיפו אותה ונראו בדיוק כמוה, מאיימים, מפחידים ומורדים, התבוננו בי במבט חרמן וממזרי, "רוצה להצטרף אלינו? לשתות משהו?". אחד מהם שאל בזמן שהיא התנשקה עם השני.
מיהרתי להשפיל את ראשי, "לא תודה.." גמגמתי בשקט.
"אוי, אנחנו לא נושכים, בייב, את יכולה להרגיש חופשייה ומשוחררת אתנו". אחד מהם קרץ.
"אנחנו נשמח להכיר אותך". ההוא שהתנשק אתה קרץ לעברי.
עצמתי את עיניי והתכוונתי לצאת מהבר אבל שניים מהם עמדו משני צדדי, "לאן את הולכת? זה רק תכילתו של הלילה".
זה לא קורה לי. הם שיכורים. הם חרמנים. הם טיפשים. למה הרמתי את הפקק המחורבן הזה?! ולמה לעזאזל היא דיברה כלפיי כך ומשכה תשומת לב? לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני חייבת לצאת מכאן.
"סלחו לי". אמרתי בצרידות והתכוונתי לצאת אבל הם משכו אותי בחזרה. בשלב הזה החלתי להיכנס ללחץ וכפות ידיי הזיעו.
"את לא יוצאת מכאן". ההוא שדיבר אליי ראשון צחק. "אין כל סיכוי, אנחנו רק רוצים להיות חברים שלך".
ואני לא. אז הניחו לי לנפשי. אף אחד מהיושבים בבר לא חשב לעשות משהו, אפילו הברמן צחק מהמחזה של נערה הכלואה בין חבורת בנים מלאי הורמונים ואנרגיות בלתי מוסברות, מה לכל הרוחות כל כך מצחיק בזה?! דמעות החלו לעמוד בעיניי ודחפתי אותם ממני, ממהרת לכיוון השירותים, לירוי כבר יראה את בלה כשהוא ייכנס לכאן, ואם הם ינסו לפגוע בי הוא יעזור לי, הוא חייב.
השירותים לצערי היו משותפים. ריח מחליא של אבק, קיא ודם ריחף באוויר וגרם לבחילה בעלי בטני, לא היה נייר ברוב התאים והכיור היה מטונף, הייתה אסלה שבורה, והרצפה הייתה מטונפת למדיי עם כתמי שתן וקיא עליה, התבוננתי במראה המנופצת ורציתי לצרוח. מה לכל הרוחות אני עושה כאן?! ידעתי שאני לא אמורה להסכים לזה. אני שוב עושה את זה. זה שוב קורה לי. אני שוב עושה משהו שאני לא רוצה. למה? למה זה תמיד חייב לקרות לי?
רציתי לשטוף את פניי אבל פחדתי למרוח את האיפור עוד יותר. הפניתי את ראשי לכיוון הקיר וקראתי כל מיני הפצרות אהבה, קללות, משפטים שאמורים להישמע חכמים אבל הם בכלל לא, תאריכים לצד ראשי תיבות של שם וציורי גרפיטי שרובם היו מטרידים ופורנוגראפיים למדי, ולפתע, בין כל ההמולה והרעש שסוררים את דעתי ופוגעים בעולמי.. שמעתי מין מוזיקה. מוזיקת גיטרה. מה? היא נבעה מחוץ ל..
הרמתי את ראשי וגיליתי את החלון הפתוח לרווחה, הוא לא כל כך גבוה וכל מה שעליי לעשות זה לטפס על הכיור המתפורר ולקפוץ מעבר לחלון, אני בטוחה שהוא לא כל כך גבוה מהקעקע וגם הוא גדול מספיק בשביל להותיר למישהי כמוני לעבור דרכו. אני חייבת לחזור לבלה, לפני שהיא תתחיל לחשוד, לקחתי נשימה עמוקה ותפסתי על גבי הכיור, מנסה נואשות לוודא בו בזמן שהשמלה שלי לא עולה יותר מידי למעלה רק ליתר ביטחון, עמדתי על גבי הכיור, שמחה על כך שבחרתי בנעליים שטוחות ובשמלה שאפשרי לנוע בה בזמן שאחזתי בעדן החלון והרמתי את רגלי מעלה, במעט מנמיכה את ראשי מצטמקת, אני לא מאמינה שהגעתי למצב הדפוק עד גיחוך הזה, לירוי הארור יהיה חייב לי על כך.
התבוננתי מעבר לעורפי, אני לא במרחק גבוה מידי מהקרקע, התאמת שאני אפילו לא אנקע רגל, והמדשאה הפרועה רק תרכך את הנפילה. עצמתי את עיניי והעברתי את הרגל השנייה מעל עדן החלון, פותחת עוד יותר את החלון, "טוב.. 1..2.." בבקשה, בבקשה, בבקשה רק תקפצי כבר, "3". לחשתי וקפצתי, נוחתת על ברכיי. נגעתי בקרקע, נגעתי באגני, בצווארי, בפניי ובראשי.. אני חיה. וזה לא היה כל כך נורא למרות הכול.
נעמדתי מחדש וראיתי חבורה של קבצנים אני מניחה מנגנים בגיטרה, החלטתי לשלוף 5 דולר ולהגיש להם את זה, הם די הצילו אותי. הם חייכו לעברי חיוך מלא תודה והערצה ואני חייכתי לעברם בחזרה לפני שהחלתי להקיף את המבנה הגדול מקווה למצוא את הדרך בחזרה לחנייה.
במקצת הסתבכתי כי החלון הזה הוביל אותי לפארק, דאגה החלה להצטבר במעלי בטני אבל אני בטוחה שאוכל לשאול מישהו היכן הדרך בחזרה לחניית הכניסה. איך אני תמיד מסתבכת בשטויות הללו? המקום היה די חשוך ועלוב אני חייבת לומר, והיה קשה לי ללכת בעקבות הנפילה שכנראה נשרטתי ממנה וגם מהבלבול והפחד שאני בכנות לא יודעת היכן אני נמצאת. ואז לפתע ראיתי מישהו די מבוגר שזורק נער אחד מפונדק. הנער צעק וקילל ואיים עליו. מה לכל הרוחות? למה אני בכלל צופה בהם ולא הולכת? למה אני לא יכולה לזוז? הגוף שלי כאילו ידע משהו שאני בעצמי לא הייתי מודעת אליו, ואפילו לאחר מספר דקות כשהנער עזב את המקום עם סיגריה בפה והתקרב אליי, עדיין לא זעתי או מצמצתי, ורק לפתע אש בערה בי והלב שלי לא רצה לעזוב.
ואז ראיתי אותו, תחת המנורה הצהובה שהאירה על חלק מהמקום המפוברק הזה שאמור להיקרא פארק אבל יותר נראה כמו מקום של אנסים וסוחרי סמים הסובלים מבעיות אלכוהול קשות.
הוא הבחין בי, אבל לא אמר דבר, רק נשען על העמוד וקבר את ראשו בין ידיו. הוא שם לב שאני לא נעה לשום מקום, היה קשה לי לקרוא את הבעת פניו ואת מראהו אבל יכולתי לראות שהוא מביט בי מרחוק. "הכול בסדר אתך?" קרא.
לא. "כן". לחשתי.
"את צריכה משהו?". הוא שאל במעט כועס, "כי אם לא, אני מציע לך לקחת את התחת שלך ולעוף מכאן".
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, עכשיו אני לא מתפלאת למה הוא נזרק מהפונדק, ולפני שהתכוונתי לפנות את גבי ממנו יד אחזה במפרקי.
וכשחשבתי שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר מצאתי את בלה עומדת לפניי, חסרת כיסוי עיניים וחסרת כל טיפת התרגשות. היא התבוננה בי במבט פראי ופרוע, כועס ורותח, מבט מפציר אשמה בלתי נסלחת. "איפה לירוי?!". היא צווחה עליי. ואז לפתע היא הבחינה בבחור שעמד לצד העמוד ועיניה נפערו לרווחה, "שיט.." לחשה, "בואי, אנחנו חייבות ללכת מכאן, ואת חייבת לי הסברים". היא ניסתה להישמע כועסת אך קולה רעד מידי. היא מכירה אותו?
"אני מצטערת בלה, פשוט.." אני לא יכולה עם הטירוף הזה יותר, מישהי צעקה עליי, בנים ניסו לאנוס אותי, טיפסתי מעל חלון, נשרטתי בברך וזו לא נראית שריטה קלה, ועוד מישהו גס רוח וחוצפן צעק עליי שכנראה הוא גם טיפוס מסוכן למדי. וכל זה בשביל לעזור למישהו שאני כלל לא מכירה שאלוהים יודע מה מעקב אותו.
"פאק. הוא מתקרב". היא אחזה בידי בלחץ, "בואי, מהר. אסור לנו לדבר אתו".
אז לי אין כל רצון בכלל לדעת מה הוא שמו, אבל לפני שיכולנו להתרחק מספיק יכולתי לחוש גוף חם וגבוה עומד מאחוריי ובלה קפאה במקומה ופניה החווירו כסיד כאילו וראתה רוח רפאים. סובבתי את ראשי ועיניי נפערו לרווחה למראה הנער העומד ממולי, הייתה לו רעמת שיער בצבע חום שנמשכה לפלומה מבולגנת מאחור, ויש לו פירסינג בולט לעין בשפה התחתונה ובגבתו השמאלית. עיניי ירדו לעבר פלג גופו העליון שנראה חזק דרך הבד הדק של חולצת הטריקו השחורה והקצרה שלו, חושפת קעקועים שנמשכו לכל אורך זרועותיו. ורק לרגע אחד, רציתי לדעת מי הוא. אבל פחדתי גם באותו הזמן ורציתי לברוח בצרחות אימים.
"חבר שלך הבריז לך ברברה?" הוא צחק, היה לו גוון קול עמוק, במעט מחוספס אבל לא יכולתי להתעלם מכך שזה גברי ומושך. יותר מידי מושך.
"קוראים לי בלה". היא תקנה אותו בקרירות, הוא נראה במעט כועס והיא השפילה את ראשה, "ולא.. הוא.. הוא לא הבריז.. הוא לא הבריז לי, דניאל". היא לחשה.
הוא משך בכתפיו, ציפיתי שהוא יציג את עצמו בפניי אם הוא מכיר את בלה, אבל הוא אפילו לא הביט בי ולו לרגע, כאילו ואני כלל לא קיימת.
"אתה לא יודע איפה הוא במקרה.. נכון?" בלה שאלה, כנראה מדברת על לירוי.
דניאל, הסתבר שזהו שמו, משך בכתפיו, "הוא במסיבה". אמר בפשטות.
היא צמצמה את עיניה בחשד, "ואתה לא במסיבה?".
"אני בדיוק התכוונתי ללכת אליה". הוא רק לרגע הביט בי במבט מזהיר, כנראה לא רוצה שאגלה שהוא נזרק מהפונדק הזה, אני רק השפלתי את ראשי והקשבתי להיגיון הבריא שבי ולקחתי צעד לאחור.
"אני לא מאמינה, אני אהרוג אותו!". בלה קראה בכעס.
דניאל רק צחק לפני שהחל ללכת, עוקף אותנו. הוא היה גבוה, הגעתי לו רק עד החזה.
"אני כל כך שונאת את הילד הזה". בלה מלמלה כשהוא נעלם מהאופק, "הוא חבר מאוד טוב של קים, אני מציעה לך לשמור מרחק מפניו, ואם במקרה תתקלי בו פשוט תתעלמי ממנו ואל תדברי אליו".
הנהנתי בזמן שהחלנו להתקדם לעבר החנייה, "בלה, אני מצטערת". מלמלתי, "פשוט לירוי אמר שהוא אולי יאחר קצת ואם אני יכולה לקחת אותך". לחשתי, "לא ידעתי שהוא הולך למסיבה, אני באמת שרק נסתי לעזור". הסברתי את עצמי.
היא נאנחה, "בסדר, שיהיה, אני צריכה חברה בשביל לכסח אותו באמצעה של המסיבה מול כולם".
הנהנתי לפני שקפאתי על ההגה, "מה?" פלטתי בהשתנקות, "הייתי בטוחה שאנחנו חוזרות למעונות".
היא צחקה, "ברור שלא" מבטה נהיה רשע, "אנחנו הולכות לכסח אותו".
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אפשר לפחות להחזיר אותי לקמפוס ואת תסעי למסיבה?"
"לא! ועכשיו תיסעי לאן שאני אומרת לך, את תלויה בי שר, אין לך מושג איך לחזור".
זה הדבר האחרון שרציתי עכשיו. מסיבת אחווה פרועה במטרה להתנקם בלירוי. אני אומנם כועסת עליו על כך שגרר אותי לשטות הזו אבל אני יכולה להתגבר על זאת, כנראה שלבלה יש תוכניות אחרות לגביי. הייתי צריכה להקשיב לעצמי מההתחלה. והנער המאיים הזה, דניאל, הוא גם יהיה שם. ואני בטוחה שגם קים והיא תמצא שיכורה.. אני לא רוצה לדעת לאן ייקח אותי הלילה.