Angel & Devil – פרק 2

אמי החנתה את המכונית בחנייה מבין היחידות שנותרו פנויות, "הגענו! רק הביטי בקמפוס הזה, הוא נראה מדהים, את לא חושבת כך שר?". אמי חייכה בהתרגשות ואני הנהנתי, הקמפוס נראה כאילו הוא בנוי משלושה או ארבעה מבני לבנים גבוהי קומה, הוא אומנם היה ישן אך עדיין מהודר בו בזמן. הוא נראה בדיוק כמו בחוברות ובאינטרנט ואולי אפילו יותר טוב, מדשאה ירוקה, פראית ורעננה נפרסה מכל עבר ואלפים של סטונדטים שאולי חלקם יהיו חבריי לספסל הלימודים למשך השנים הבאות נעו ממקום למקום, רובם היו חדשים ובאו עם הוריהם, בדיוק כמוני וזה גרם לי לחוש פחות נבוכה מאור העובדה שאני נסחבת עם אמי ועם זוג מזוודות בין המסדרונות הצרים.
בדרך לאודיטוריום העצום שקל ללכת בו לאיבוד יכולתי לזהות את קבוצות הילדים המוכרות שיש כמעט בכל קולג' או תיכון. היו חבורת מעודדות עטורות חצאיות קצרצרות בצבעים כחול וצהוב לצד חבורה של שחקני פוטבול חסונים חדורי ביטחון עצמי רב מידי, החכמים התאספו יחדיו עם ספרים, לומדים כנראה למבחן שהם יודעים שיעברו בהצלחה, כל הרקדנים המוכשרים התאספו יחדיו בחצר מצד ימין, מסתדרים במעין עיגול וכל אחד בתורו נכנס למעגל ורוקד את אשר גופו נע, מושכים תשומת לב מרובה לצד הזמרים של הקולג' כנראה, וכמובן שהיו את הילדים הללו שראיתי בכניסה, שנשענו נגד קיר הלבנים עם סיגריה בפה ורק ניסו להיראות רעים ובזבזו זמן יקר. ולסיום, הילדים הרגילים ופשוטי העם שרק נכנסו לקולג' מחייכים, מוכנים לעוד יום מלא בחוויה ולימוד שאני מקווה שאצליח לחבור אליהם.
למזלי ההרצאה לא הייתה ארוכה מידי וגם הגענו באיחור קל, אמי במעט נראתה מרוגזת על כך והאשימה אותי לכל אורכה שאיחרנו רק בגלל שהעדפתי לעסוק בשטויות במקום במה שחשוב, נסתי להסביר לה שגם ככה ההרצאה הזו לא מחדשת לי דבר שלא ידעתי כבר, אבל היא עדיין נשארה בשלה ולבסוף החלטתי להתעלם ממנה ולהניח לכך. היא תתגבר על זה בסוף. כשיצאנו מבעד ההרצאה החסרת תועלת הזו קבלנו את המפתחות מפקידת הקבלה, המפתח הזהוב והחלוד היה מונח על מחזיק מפתחות העשוי מפלסטיק קשיח בצבע תכלת והיה כתוב על גביו בטוש שחור: 'B24'.. זה החדר שלי. B24. מעניין מי הולכת להיות השותפה שלי לחדר, אני מקווה שהיא תהיה נחמדה וכך כבר הצלחתי לרכוש חברה ביום הראשון. אם היא תהיה שותפה מעצבנת ובלתי נסבלת אני באמת מפחדת שזה יפגע בי ובלימודים שלי בדרך כלשהי.
"איפה ה- B הזה לכל הרוחות?". אמי נשמעה כועסת ומשכה תשומת לב שגרמה לי להחוויר ואת הרצון העז למשוך את ידה הרחק מקומת C , עיניי עלו מעלה ופגשתי בשלט הפלסטיק בצבע לבן שהיה כתוב עליו בגדול B, חייכתי חיוך מנצח ומשכתי ביד אמי בעקבותיי, לבסוף סוף כל סוף הגענו לדלת שרשום עליה את המספר 24 בקומת B .
"טוב, הגעתי לחדר.. " לחשתי, רק לכי כבר.
"אני רוצה לראות את החדר שלך חמודה, אולי אני גם אוכל לעזור לך לסדר אותו! אני לא מאמינה שהבת היחידה שלי לומדת כבר בקולג', אני כל כך גאה בך יקירה". אמי נשמעה נרגשת ועיני הקרח שלה במעט נמסו וגרמו ללבי להתכווץ בכאב, חייכתי חצי חיוך, למרות הכול אני יודעת שהיא אוהבת אותי ושאכפת לה ממני, היא תמיד ידעה מה טוב בשבילי ותמיד החזירה אותי חזרה לדרך הישר מתי שבמקצת סטיתי, היא לא הייתה חייבת לעבור עיר בשבילי, היינו יכולות להישאר בעיר הקודמת ואני אלמד בקולג' נחות, אבל היא עשתה את המאמץ וההשקעה הכספית האדירה הזו למעני. ואני לעולם לא אוכל להודות לה מספיק על כך.
לקחתי נשימה עמוקה, "העיקר שניכנס ברגל ימין, לא?" גיחכתי וסובבתי את המפתח בחור המנעול, הדלת במעט קצת חרקה כשפתחנו אותה לרווחה אבל לא כל כך היה אכפת לי מכך, לעומתי, אמי מצאה דרך להשפיל את הקולג' היוקרתי והמכובד הזה בכך שאמרה שהם אינם חשבו על להשקיע בדלתות חזקות וטובות, היא טענה שיכולים לפרוץ בקלות וזה מאוד מסוכן, אבל אני רק גלגלתי את עיניי והחלטתי לא לענות לה על זה בכלל.
החדר היה קטן. כמובן. היו מונחות בו שלוש מיטות, אני חולקת חדר עם עוד שתי בנות? וואו, זה יכול להיגמר מאוד רע בסוף, שלוש בנות באותו החדר? אני רק מקווה שהן שתיהן ילדות טובות כמוני או לפחות אחת מהן, כי שתיים על אחת יכול להיות סיוט מתמשך ומענה. היו מוצבים בחדר שני ארונות בגודל בינוני, כנראה שנצטרך להתחלק ולהשאיר חלק מהמלתחה במזוודה. היו מונחות שידות עץ מחוספס ומקולף מרוב חריטות לצד כל מיטה ושני שולחנות כתיבה שבגדול מביניהם היה מונח מחשב נייד שתהיתי אם הוא בכלל עובד קשורה עדיין ממראהו הישן. שמתי לב שבצד הימני של החדר הקירות מלאים בפוסטרים של להקות בנים או של סולנים וסולניות שאני כלל לא מכירה, היו להם תלבושות קרועות ושחורות, שרשרות של גולגלות היו מנוחות על צווארם ופניהם היו מאופרות אפילו מצד הבנים. חלק מהבגדים שהיו אמורים להיות מקופלים בארון היו מונחים כרגע על המיטה בפיזור מוחלט והלימודים שלה היו זרוקים על הרצפה, ועל השידה והשולחן שאמור לשמש כשולחן לימוד היו מונחים מספר ספרים ומחברות קרועות אך בעיקר איפור. המון איפור ותכשיטים.
במיטה שמול שתי המיטות הצמודה לקיר החיצוני, היה אפשר לשים לב שמדובר בילדה כמוני פחות או יותר, אומנם היא הייתה מעט מבולגנת לאור הבגדים שלה הזרוקים על המיטה וספר הפיזיקה והמתמטיקה שהיו מונחים על המיטה שלה לצד מחברת משבצות פתוחה לרווחה ועטים פתוחים, אבל היא בהחלט נראתה הרבה יותר אחראית.
והמיטה השלישית, המיטה שלי כנראה, נותרה ריקה, הקיר היה ריק והשידה נותרה ריקה. השידה שמונח עליה המחשב. חייכתי חצי חיוך, אני לא יכולה לחכות ולפרוק.
לפתע נכנסה לחדר ילדה עם זהוב וזוג עיניים חומות, היא לבשה מכנס ג'ינס הדוק וחולצת סטרפלס בצבע וורוד, פניה היו מאופרות בקפידה ושיערה נאסף לאחור בצורה מהודקת ומושלמת. נעלי העקב שלה גרמו לה להתנשא מעליי בעוד עשרה סנטימטרים כמעט. כשהבחינה בי ובאמי היא חייכה והושיטה את ידה לעברי. "היי, את כנראה השותפה החדשה שלנו, נעים להכיר אותך, אני בלה".
"אני.. שרלוט". חייכתי, מנסה להסתיר את העובדה שכמעט נחנקתי כרגע מרוב לחץ ומבוכה והיא רק גלגלה את עיניה, מחייכת חיוך מתנשא.
"זו המיטה של קים – את כבר תכירי אותה ובבקשה על תתחילי להשתנק לידה, היא אולי נראית מפחידה ומאיימת אבל תאמיני לי שהיא הילדה הכי טיפשה וחסרת אופי שאת אי פעם תפגשי". היא הצביעה לכיוון המיטה המבולגנת, לפני שחייכה לכיוון אמי, "נעים מאוד להכיר גם אותך, בלה כהן". לחצה את יד אמי ואמי רק חייכה לעברה, לוחצת בחזרה את ידה.
היא התיישבה בחזרה על מיטתה, "ודרך אגב, אנחנו כמעט ולא נראה את קים כי היא רק חיה ממסיבה למסיבה, וביום למחרת היא עסוקה בלשכב באיזו פינה או סמטת רחוב כמו חתול מסכן, אז כנראה שאת רוב הזמן נבלה ביחד".
חייכתי חצי חיוך, כנראה שהקים הזו היא באמת לא טיפוס שכדאי לי להתחבר אליו, מזל שיש לי עוד שותפה במעט יותר אחראית, "יופי, נשמע נהדר". השבתי.
אמי התבוננה בחדרי, "במעט קטן אבל את תסתדרי". היא חייכה לעברי, "שנתחיל לפרוק את הדברים?".
הנהנתי, רציתי לעשות זאת בעצמי אבל התעלמתי מכך, בדיוק כשהתכוונו להתחיל לפרוק נכנסה לחדר ילדה בעלת שיער צבוע באדום בוהק כדם, עיניה היו מרוחות באיפור שחור ואפל, זרועותיה היו מכוסות בקעקועים שרובם צבעוניים ובגדיה היו מאוד צמודים, קצרים וקרועים שלא משאירים יותר מידי מקום לדמיון, היא הייתה מאוד רזה ודי גבוהה ועיניה היו בצבע ירוק ונדמו כעיני חתול לרגע. אז זאת קים אני מניחה.
בלה גלגלה את עיניה, "בהצלחה". היא לחשה לעברי לפני שיצאה מבעד דלת החדר עם פרצוף של גועל וזלזול לכיוונה של קים, קים רק הפנתה לעברה אצבע משולשת חסרת בושה או מבוכה בנוכחותה של אמי לפני שהתבוננה בי, "היי". אמרה בקול חם וחביב, "אני קים, ואת?".
"שרלוט, נעיר להכיר אותך". גמגמתי בקול צרוד.
"ברוכה הבאה, אל תתני לקולג' היוקרתי והזקן הזה לתעתע בך, המסיבות כאן אדירות". קרצה וחייכה חיוך מלא גאווה.
פיה של אמי נפער לרווחה והיא לקחה צעד לאחור כשקים התקרבה לעברנו, היא הפתיעה אותי בחיבוק שהגישה לי, מיהרתי להתעלם מההלם ולחבק אותה בחזרה.
"זה הצד שלך בחדר, החלטנו לתת לך את שולחן הכתיבה הגדול כי את חדשה ורצינו שתרגישי כמו בבית, את יכולה להרגיש כמו בבית כאן". היא חייכה, "ובקשר לארונות, זה קצת בעיה, ניסינו לפנות מקום עד כמה שאפשר.." היא התבוננה בזוג המזוודות המלאות שלי בדאגה ובמבוכה, נושכת את שפתה התחתונה, כנראה חושבת מה היא אמורה לומר, "אני אשמח לעזור לך לפרוק ולהחליט מה כדאי להשאיר במזוודה ומה לא". הציעה במהירות.
הנהנתי, אולי היא נראית מאיימת והתאמת שדי הופתעתי לגלות שהיא ובלה חלקו אותו חדר עד כה ושתיהן עדיין בחיים, אבל היא נחמדה וחברותית למרות הכול. אפילו יותר מבלה אני יכולה לומר. אמי מיהרה לאחוז בידי ולמשוך אותי כמוה גם צעד לאחור, מחייכת חיוך צבוע ומנומס, "קים.. נכון?" מלמלה, "היה נחמד להכיר אותך אבל האם תואילי בטובך להשאיר אותנו לבד, בשביל להיפרד?".
קים הרימה את ידה בהגנה, "הו, בסדר, אין בעיות". גיחכה, "אז אני אחזור מאוחר יותר". היא הודיעה לי, לוקחת את תיק הצד שלה וקופסת סיגריות אשר הייתה קבורה מתחת לחזייה שלה, פניי החווירו ופי התייבש, אני אצטרך לדבר אתה בקשר לעישון, אני די אסמטית אפשר לומר. לא מהסוג הקשה, אבל זה עדיין עלול לעורר סיכון. למזלי אמי הייתה עסוקה בלנסות לא לשמור אתה על קשר עין ולכן לא ראתה זאת, ללא הייתה רואה היא הייתה צורחת ומיתרועמת וכל הקמפוס היה מכיר בי כבת של המשוגעת כבר ביום הראשון.
ברגע שהדלת נטרקה אמי אחזה בראשה בין כפות ידיה, "אמנם הבלה הזו נראית לי כבחורה הגונה אבל אני כלל לא מוכנה לקבל את העובדה שהפושעת הקטנה הזו תחלוק עמך חדר!". היא צעקה ותקפה כאילו וזו אשמתי.
גלגלתי את עיניי, "אימא, אני לא יכולה לעשות משהו בקשר לזה, היא הייתה כאן לפניי". נסתי להחדיר בה מעט היגיון בזמן שהנחתי את המזוודה על המיטה ופתחתי את הרוכסן.
"עצרי, אל פרקי דבר, את עוברת חדר". היא החליטה.
זקפתי גבה, "מה? לא. אני לא מתכוונת לעבור חדר, לא ביום הראשון, אם זה בגלל קים את שמעת מה בלה אמרה, הסיכויים שאפגש עמה במהלך היום יום שואפים לאפס".
"זה לא מעניין אותי! לכי תדעי אם היא תחזור לחדר שיכורה או שהיא מעשנת סמים! את עלולה להסתבך בגללה!". אמי צעקה, "אוי, אלוהים אדירים, הבת היחידה שלי מאחורי סורג ובריח!".
"אימא את לוקחת את זה קשה מידי". התקרבתי אליה, מניחה יד על שכמה, "אני מבטיחה לך שהכול יהיה בסדר, בואי רק ניתן לזה הזדמנות..-"
"את עלולה עוד להיגרר אחריה". אמי הזכירה לי, "זה כבר קרה בעבר..-"
"אל תדברי על זה". השתקתי אותה, שנאתי שהיא מזכירה את התקופה הארורה ומחורבנת הזו בחיים שלי. "זה לא יקרה יותר. אין סיכוי שאני אתן לזה לקרות. לעולם לא. לא אחרי מה שקרה לי.. אני לעולם לא אדרדר או ארשה לעצמי להסתבך, אני נשבעת". התבוננתי בעיניה הזהות לשלי, מנסה לגרום לה להאמין לי ולדבריי, "אני לא רוצה לחוות את זה שוב, זה לא יקרה. הגעתי לכאן ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה ומה מתוכנן, בטחי בי".
אמי נאנחה והשפילה את ראשה, "בסדר". היא לבסוף אמרה בשקט, להפתעתי, "אבל את חייכת להבטיח לי שאם את שמה לב למשהו חשוד או מרגישה לא בנוח לצדה, את עוברת חדר ומודיעה לי".
לקחתי נשימה עמוקה מלאת הקלה, "אני מבטיחה". חייכתי וחבקתי אותה.

אחרי שעה שאמי התעקשה שהיא תעזור לי לסדר את הבגדים בארון ובדרך ניצלה זאת בשביל להזכיר לי שוב להיזהר מפני בנים פושעים וחרמנים מידי, מסיבות ואלכוהול, ושאם ואני צריכה לדבר עם מישהו או שאני מרגישה לא כמו עצמי אז לחייג אליה בדחיפות. הערכתי את הדאגה ואת האהבה הרבה שלה באותה מידה ששנאתי זאת. לא בגלל שזה מביך וגורם לי לחוש כילדה קטנה וננזפת. אלא בגלל שהייתי בטוחה שהתקופה הזו נמחקה בעבר, למה היא הייתה חייבת להזכיר אותה? למה דווקא עכשיו ביום הראשון שלי כאן? אני אקשר אם אומר שהיא לא הצליחה להחדיר מעט פחד בלבי.
עצמתי את עיניי, שטויות, זה לא יקרה.
"את תהיה חסרה לי מאוד, ילדה יקרה שלי". אמי ליטפה את שערי ונשקה למצחי.
"גם אני מאוד אתגעגע, אבל אני מבטיחה להתקשר בכל הזדמנות שאוכל". חייכתי חצי חיוך.
אמי לקחה נשימה עמוקה, "אל תשכחי שהגעת הנה בשביל עתיד מצליח, לא פחות". הזכירה לי.
"ברור, גם אין לי שום סיבה לחרוג מהמטרה הזו, ואף אחד, גם לא קים, יצליחו להניע אותי כנגדה". הבטחתי בפעם האחרונה.
החלפנו מילות פרידה אחרונות, לפני שאמי יצאה מבעד הדלת. מותירה אותי לבד.
מותירה אותי סוף כל סוף חופשייה.