Angel & Devil – פרק 1

[מי שלא קראה את הפרולוג אני מציעה לה לקרוא אותו לפני]

Angel & Devil – פרק 1/ בוקר

התעוררתי לקול השעון המעורר שנח על גבי שידתי הלבנה, ספרותיו הירוקות והזוהרות מעט סינורו ושבשבו את ראייתי אך נסתי להתעלם מכך ולחצתי על הכפתור שישקיט אותו, ממצמצת בעיניי ושמה לב שהשעה 06:15 לפנות בוקר. חייכתי חצי חיוך נאנחת, רציתי להישאר לישון במיטה ולא להתנער ממנה למשך השעות הקרובות אבל ידעתי שאין לי פנאי לכך.

גירדתי מעל גופי את הסמיכה החמה והנעימה שלי לפני שהתרוממתי לישיבה והתמקדתי בלקלף את הלק הבהיר בצבע הוורדרד העדין מבעד לציפורניי, מנסה למרוח את הזמן כל עוד אני יכולה, אני טיפוס של בוקר בדרך כלל, מתעוררת נמרצת ומלאת אנרגיות לקראת יום חדש אשר כל כולו מתוכנן בדייקנות מופתית, אבל הפעם אני כפקעת אחת של עצבים ורק כשהחלתי לחשוב על כך שוב חשתי את האגרוף הנוראי והארור הזה מתכווץ באמצע בטני ואת הכאב החד והדוקר בבית החזה שלי, לבי החל במעט לאבד מקצב פעימותיו הסדיר והגוש המחניק והצורב שבאמצע גרוני גרם לי במעט לדמוע בעיניי ושיבש את תהליך נשמתי.

השפלתי את ראשי ונסתי לקחת נשימה עמוקה ומאומצת, אני יודעת שאני יכולה להצליח. אני למדתי ושקדתי, עברתי את כל הבחינות בשביל להתקבל לקולג' הזה, חסכתי ועזרתי לאמי בתשלומים, ארזתי את כל מה שאצטרך ובדקתי פעמיים שלא שכחתי דבר, אז למה אני כה לחוצה? אני מניחה שזו תגובה די מאופיינת ונדושה, עיר חדשה וגדולה, קולג' חדש, רחוקה מכל החברים שהכרתי פעם. לא היו לי כל כך המון חברים, אבל הערכתי את כל הבנות שהיו מוכנות לסבול אותי למרות הכול. ועכשיו הגיע הזמן להוכיח שכל שעות הלמידה הבלתי הגיוניות והוויתור הרב מצד אמי למצוא מקום עבודה חדש ולעבור דירה היה שווה זאת. אני חייבת להוכיח זאת גם לה וגם לעצמי, פשוט חייבת. התאמת שאני עכשיו הרבה יותר לחוצה.

נחתי ארצה מחדש על המיטה, אבל מה יקרה אם אני לא מוכנה בשביל קולג'? אני בכלל אכיר שם חברים טובים? או שאהיה הבדיחה של הקמפוס? אני כל כך מפחדת מהדברים הקטנים והשוליים הללו כי הרי המטרה העיקרית שלי זה להצליח בחיים מבחינת השכלה, עבודה ושכר מכובד. אבל עדיין למרות הכול, אני לא רוצה לשבת על הכורסה עוד עשר או חמש עשרה שנה ולחשוב שפספסתי חלק גדול מהחוויות והתענוגות שהחיים מסוגלים להגיש לי על מגש נוצץ של כסף.

לפתע דלת חדרי נפתחה ואמי עמדה בה, היא לבשה חצאית ארוכה שהגיעה מתחת לברכיה בצבע וורוד כהה לצד סריג תואם וחולצה מכופתרת לבנה. פניה היו מאותרות בקפידה ושערה היה אסוף מאחור בפקעת מדהימה, היא נראתה ייצוגית מידי אפילו אבל ידעתי שזה רק בגלל שאכפת לה ממני והיא רוצה לדרבן אותי להבין שהחיים שלי תלויים בסיום הלימודים הללו ואני אמורה להגיע בגישה רצינית. כאילו שאני צריכה שהיא תזכיר לי זאת אחרי עשרות אלפי הפעמים שהיא חזרה על כך שוב ושוב.

כשהיא הבינה שאני אפילו לא לבושה עדיין היא נראתה זועמת ומוכת הלם, "מה את עושה עדיין במיטה שרלוט?! הייתי בטוחה שהקולג' הזה חשוב לך! ציפיתי ממך להיות מוכנה כבר וערנית!". היא כעסה וגוון קולה נשמה חמור סבר ותקיף.

גלגלתי את עיניי, נאנחת, "אני מצטערת אימא, אני פשוט די..נרגשת". הודיתי, במקצת נבוכה מהגילוי.

היא נאנחה, "תתרגשי במכונית, עכשיו הגיע הזמן שתתנערי מהמיטה הזו ותתחילי להתלבש ולהתרענן, אני באמת מציעה לך לעשות מקלחת טובה אך קצרה, ואל תשכחי לסדר את המיטה לאחר מכן". היא אמרה, "ודרך אגב, אם תתחילי להעסיק את הראש באיזו חצאית לבחור, אני בטוחה שלא תעסיקי את עצמך במחשבות שטותיות". היא הצביעה על הארון שלי ויצאה מבעד לחדרי, ממלמלת כל מיני משפטים על חוסר אחריות וזלזול מתחת לאפה.

כן, שיחה טובה אימא. בפעם הבאה שאני אצטרך עצה טובה שתרגיע אותי אני אפנה אלייך, אני בטוחה שתדעי אלו מטלות להציע לי בתור ניחומים. אני אוהבת את אימא שלי, אבל לפעמים היא יכולה להיות כל כך מעצבנת שזה מטריף.

****
אני שונאת להודות בכך אבל היא באמת צדקה. המקלחת החמה שפרה את הרגשתי, למזלי הנחתי שעון עצר שמיועד לעשר דקות בשביל שלא אמשוך את הזמן במקלחת יותר מהנדרש, אחרת הייתי נאבדת תחת המים החמימים שנספגים לגופי וחודרים אל תוך עצמותיי ונשמתי כתרופת פלאים. לאחר מכן, עם מגבת כרוכה סביב פלג גופי העליון, פתחתי את דלתות ארון העץ המלא והחזק שלי לרווחה והתבוננתי במלתחה המוצגת לפניי. הרהרתי למספר רגעים כי ידעתי שרושם ראשוני מהווה סיכויי יחס, כבוד והצלחה לא קטנים כלל, לבסוף החלטתי לקחת דוגמה מאמי היודעת דבר כנראה ושלפתי חצאית כפלים בצבע וורוד עדין וסוודר בצבע אפור, מעל חולצה לבנה וקצרה. התכופפתי במקצת וגררתי את קופסת הנעליים העשויה פלסטיק ממחבואה, בוחרת בנעלי בובה בצבע שחור פשוטות.

לאחר שסירקתי וייבשתי את שערי החלתי להתלבש, התבוננתי בעצמי בראי, מחייכת חצי חיוך, אני בהחלט נראית תלמידה רצינית ושקדנית שמוכנה ובעלת רצון ללמוד ולרכוש ידע וכמובן יותר מהכול – לצאת לאחר שלוש שנות לימוד עם עתיד מצליח ביד. שערי הארוך והכהה היה מונח בשחרור על כתפיי וגלש במורד גבי התחתון, תמיד רציתי לקצר ולדלל אותו כי לפי דעתי הוא ארוך ועבה מידי אבל מעולם לא היה לי זמן באמת לעצמי, כל חיי וגם עכשיו אני רק שקועה בלהגשים את כל התוכניות ולעמוד בלחץ של לוחות זמנים ומטלות שונות, תחת עיני הנץ של אימא, אולי עכשיו כשלא אפגוש בה יום – יום אוכל במעט למצוא זמן לעצמי. אני מקווה לפחות. לא שזה באמת חשוב.

אחזתי בתיק הצד שלי, זורקת לתוכו את הפלאפון שלי לצד מטענו, דאודורנט, מראה קטנה, מפה של העיר וארנק המכיל סכום כסף קטן רק ליתר ביטחון. השתהיתי לפתע אם כדאי לי להתאפר באיפור המועט שנמצא ברשותי, אבל לבסוף החלטתי שלא, אני גם ככה לא יודעת ממש להתאפר. זה מעולם לא היה הצד החזק שלי או עניין אותי במיוחד, אמי אמרה שיש לי פנים מטופחות ויפות ואין כל סיבה שאסתיר אותן תחת שכבות של צבע זול שיפגע בי. היא תמיד אמרה שיש בנות שמתאפרות רק בגלל שאין להן פנים כמו שלי ואני לא צריכה להתחיל להתעסק בשטויות כאלו. ואני מניחה שאני מאמינה לה.

ירדתי במורד המדרגות וראיתי את שתי המזוודות המלאות שלי מונחות לצד הכניסה לבית, וכמעט נפלתי, היא צדקה, ההתארגנות הזו באמת גרמה לי לשכוח מכל עניין הקולג' הזה. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ובמעט הסמקתי משום מה, אולי מההתרגשות והפרפרים שהחלו לעקצץ בבטני מחדש, דמי החל להלום ולהתפרע בכל גופי וראשי קדח והסתחרר.

"את מתכוונת לרדת בקרוב או שאני אצטרך לגרור אותך בכוח?". אמי רטנה.

נאנחתי, "מה יש לאכול לארוחת בוקר?".

"כבר דיברנו על זה, את יכולה לאכול סלט בנסיעה".

יכולתי לחוש את בטני מקרקרת בשקט והנחתי יד על בטני. לפתע זה ירה בי ככדור אקדח והכה בי כמכה מענה ולא הוגנת מתחת לחגורה. שכחתי את זה.שכחתי שאני שמנה. התביישתי לומר לה שאני רעבה ואשמח למשהו שיותר ישביע את תאבוני אבל אחרי השיחה שלנו שתקתי ורק התקדמתי לכיוון פתח הבית, משפילה את ראשי.

"תתעודדי, את עוד תודי לי על כך. את באמת רוצה להשמין לגמרי? מספיק שהחלת להיות מלאה".

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אולי זה יישמע מתנשא אבל מעולם לא חשתי שמנה. אני מעולם לא חשבתי שאני לגמרי רזה או מושלמת, שלא נדבר בכלל על יפה, אבל מעולם לא הקטנתי בעצמי או הרשיתי לביטחון שלי להיקרע לגזרים, ידעתי מה וכמה אני שווה, וזה הספיק לי. אבל עכשיו אני לא יכולה להפסיק להתעסק בכך ותמיד שופטת את עצמי ומענישה כהלקאה על הגזרה שלי ועל המראה הפשוט שלי. עיניים חומות, שיער חום, עור בהיר – אני כלל לא מיוחדת, אין בי דבר מיוחד, ואם זה לא מספיק, החלתי להשמין.

"את צודקת". לחשתי. הדמעות עמדו בעיניי אך מיהרתי למחות אותן, אני לא בוכה מול או לצד אנשים, אני לא טיפוס רגיש במיוחד אפשר להניח. "שנלך?" שאלתי, אני רק רוצה לברוח מכאן, לברוח הרחק ולעולם לא לחזור, אני רק רוצה לצרוח את הצרחה האיומה הזו אל תוך התהום ואז לקפוץ בלי לדעת אם יש שם תחתית והאם היא תהרוג אותי. גלגלתי את עיניי והנעתי את ראשי כנגד המחשבות הסוררות שלי. אסור לי לחשוב על כך. לא עכשיו לפחות. לא לצדה.

"כמובן, אנחנו עוד נאחר!". היא אמרה בלחץ ולקחה מזוודה אחת ואני את השנייה, גררנו אותן אל מחוץ לבית, התבוננתי בביתי מבט אחרון ותהיתי מתי בדיוק תהיה הפעם הבאה שאראה בבית החדש שלי שוב, או באמי – אם בכלל אפגוש בהם בשנית.

העמסנו בכוח ובמאמץ משותף את המזוודות בתא המטען וסגרנו את דלת תא המטען בטריקה יחדיו. פילסתי את דרכי לתא המושב שלצד הנהג וחגרתי את עצמי, מניחה את ראשי על החלון הקטן, אמי חגרה במהירות וסובבה את המפתחות, מדליקה את המכונית לחיים ולוחצת על דוושת הגז.

בבקשה שהכול יהיה בסדר. בבקשה שאני אהיה בסדר. אני רק רוצה סוף טוב לסיפור שלי. לחיים שלי. זה הכול. אני מפחדת.. אני מפחדת כל כך. אני מפחדת כמעט מהכול.