amnesia-3 חג שמח ♥

החזקתי ביד רועדת את המפתח המתאים בדיוק למנעול שבדלת חדרי.
רציתי להיכנס פנימה, אך ידעתי שברגע שאכנס, זה אומר שאני לא אחזור לאחור. נשמתי נשימה עמוקה ודחפתי קלות את המפתח לחור המשורטט והשקוע.
סובבתי את המפתח ושלפתי אותו. לחצתי על הידית, נכנסת לתוך החדר הענק.
סגרתי את הדלת אחרי, עוזבת את המזוודה שלי בצד. הרגליים שלי רעדו ופיק הברכיים לא איחר להגיע עם הרעד. נפלתי, ברכי פוגשות ברצפת הפרקט הבהירה.
ידיי כשלו קדימה, מחזיקות אותי על שש כשהדמעות פצחו על לחיי, נוחתות על לחיי.
אני לא רוצה. אני לא רוצה.
אני לא רוצה להישאר כאן.
אני לא רוצה לגור כאן.
אני לא רוצה לישון כאן.
אני לא רוצה לטייל כאן.
אני לא רוצה לפגוש כאן אנשים.
אני לא רוצה להיות צבועה.
אני לא רוצה לשקר.
אני לא רוצה להיות 'בסדר'.
אני לא רוצה להישבר.
אני לא רוצה להמשיך .
אני לא רוצה לשכוח.
אני לא רוצה להיפרד.
אני רוצה הביתה.
אני רוצה לשכוח.
אני רוצה לצרוח.

קמתי מן הרצפה, עיניי דומעות ללא הפסקה וגופי חלש, הנפש חלשה.
אני חלשה.
'די דנה!' הראש שלי אמר. 'תמשיכי הלאה, זה מאחוריך. את כאן עכשיו.' לא רציתי את כל זה.
התיישבתי על המיטה הרכה והסתכלתי מסביב. בחנתי את שולחן הכתיבה הלבן עם ה'כתמים' השחורים שנצבעו עליה. מול השולחן ניצב פוף סגול ולידו פח אשפה ורוד.
הקירות עצמם נצבעו בלבן כאשר אחד מהם נצבע בשלל צבעים שנראו כאילו עברה כאן מלחמת צבעים רצינית.
ארון הבגדים שלי היה לבן ופשוט ולידו נחה מראה גדולה שמתחתיה יש מערכת דיסקים משוכללת וכחמישים קופסאות דקות של דיסקים מסודרות אחת אחרי השנייה בשלמות.
שידת איפור נצבה ליד הארון ועליה בשמים חדשים, לקים בעשרות צבעים, קרמים חדשים ואיפור חדש.
נתתי לגבי ליפול על המצעים הרכים כל כך בעוד שרגלי משתלשלות נוגעות לא נוגעות ברצפת הפרקט. החדר היה מדהים, חלום של כל מתבגרת חדר כל כך מגניב.
אבל לא הרגשתי שהוא החדר שלי, הוא הרגיש לי כמו חדר במלון. חדר שאעבור ממנו עוד מעט.
קמתי מן המיטה, מחליטה לעשות מעשה. פתחתי את המזוודה שלי, מוציאה את קופסת הקרטון ופותחת אותה.
הוצאתי אחד אחרי השני את צבעי הקיר שלי, המכחולים והמברשות.
לקחתי כיסא שנח בצד החדר והעמדתי אותו מול הקיר.
'i won't give up' המשפט היחיד שעבר בראשי.
הייתי צריכה שזה יהיה לי ברור, שאני לא מתכוונת לוותר. שאני מתכוונת לתת את כולי עכשיו ולהתמכר לציור.
אני צריכה שזה יהיה לי ברור.
אני יודעת שאני ממש לא החלטית עם עצמי אבל יש לי שלושה חוקי ברזל לכל דבר, לכל מקום שאליו אלך, חוקי הברזל לא יכולים להישבר.
1. אסור לי לוותר
2. אסור לי להתאהב
3. לשכוח
אחרת אני לא אוכל להמשיך הלאה, אחרת אני יתקע בעבר בכל פעם שאני עוברת, בכל פעם שפתאום אנחנו לא נהיה שם יותר.
וחוץ מזה, מה שווה לוותר אם זה רק תוקע אותי בעבר? ומשווה לי להתאהב אם הוא רק ישבור לי את הלב.
ולשכוח.. הדבר היחידי שאני רוצה. רק לשכוח כאילו דבר לא קרה.
אני מביטה בתקרה הלבנה עוד פעם אחת אחרונה והעיניים שלי נעצמות.
אני נרדמת.

***

"אמבר, קומי יש לך בית ספר!" אמא נכנסה לחדר והעירה אותי בכוח.
פתחתי את עיניי וקפצתי מן המיטה מיד לאחר שהבטתי בשעון המעורר שלי. יש לך רק חצי שעה עד האוטובוס.
דשדשתי לכיוון חדר המקלחת, הבטתי במראה.
מפלצת. ככה נראיתי. פתחתי את זרם המים הקרים של הכיור והתזתי את המים על פני, מעירה את עצמי.
לאחר מכן לקחתי מגבת ויבשתי את פני הקרירות והוצאתי את מברשת השיניים שלי שבמקרה הייתה בתוך כוס עם משכה חדשה ליד הכיור.
כנראה שאמא נכנסה לחדר בלילה וסידרה הכל. כן, זה בטח מה שקרה.
לאחר שצחצחתי את שיניי יצאתי מחדר האמבטיה במהירות.
נעמתי מול המזוודה שלי, מוציאה מכנס ג'ינס קצר וחולצה ארוכה דקה וצמודה.
התלבתי במהירות, שמה את הבושם האהוב עלי והוצאתי את אחד הצעיפים שלי.
זה בטח נשמע קצת מטופש, לשמים מכנס קצר, חולצה ארוכה וצעיף אבל ככה אני אוהבת להתלבש. והצעיף מזכיר לי את הבית שבו גרתי בצפון ישראל באחד הישובים.
סידרתי מעט את הפנים שלי, אני אל אוהבת לשים איפור אז הסתפקתי בקצת מייקאפ ומסקרה.
שמתי שתי מחברות ביתק שקניתי בישראל וכמה ספרים שאמרו לי שאני צריכה להביא וירדתי למטה.
"בוקר טוב." אמא שלי אמרה כשהיא רצה לעברי עם כסף וקפה בכוס נסיעות ביד.
היא דחפה את שניהם לידיים שלי ונשקה ללחי שלי.
יצאתי החוצה, הקור חודר לעצמותי.
אבל לא היה לי אכפת, אהבתי כל תחושה שמשכיחה ממני מחשבות טורדניות.
נער צעק לעברי משהו ברצפתית שהיה נשמע לעגני.
"לך תזדיין!" צעקתי לו בעברית ונעמדתי כשגבי נשען על התחנה.
"Your name is Amber?" קול נשמע מאחורי.
הופתעתי לשמוע קול עם מבטא צרפתי כבד אומר את שמי. "אתה צריך משהו?" שאלתי בעוקצנות. "Do you speak French? " הוא שאל באנגלית. "No and actually I don't even want to learn. " אמרתי וחייכתי חיוך ציני.
"She's the new one!" הוא צעק. "Oops, you got me."אמרתי עם פרצוף חמוץ.
הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס במכנס. הסתכלתי על מספר ההודעות העצום בקבוצת הווטצאפ שלי ושלי חברי מישראל. 'אני מתגעגעת, יש פה חבורה של סנובים.,
אני חושבת שאולי שמעתי את הבחור הזה אומר משהו, אך לפני שיכולתי בכלל להסתכל עליו הוא סובב אותי לאיו בכוח.

***אין לי כוח יותר לכתוב באנגלית, אז כל השיחות שלהם באנגלית אלא אם אני אומרת שלא-הערת הכותבת***

"אז מאיפה את?" אותו הנער התיישב לידי באוטובוס. "אתה יכול בבקשה לעבור מקום?" שאלתי בשקט והוא צחק.
"אני יושב כאן, כל האוטובוס מלא." הוא אמר. הייתי צריכה לדעת שהוא לא רוצה באמת לשבת כאן. "חוץ מזה, את מעניינת, את הנערה הראשונה שלא שמה עלי." הוא אמר ובחן את פני.
"אל תלבשי כאן מכנסיים קצרים במזג אוויר שכזה, את תתקררי." הוא אמר לאחר דקה שלא שתיקה ממושכת שאיש מאיתנו לא ידע מה לומר.
משכתי בכתפיי, ידעתי שיהיה לי קר, אבל כל דבר שיסיח את דעתי מהמחשבות על העזיבה של ישראל מתקבל בברכה אצלי.
עצמתי את עיניי, נזכרתי בכל מה שעזבתי מאחור.
אני רוצה רק לשכו-… פקחתי את עיניי במהירות, בד נעים נח על רגליי וכיסה אותן קצת אחרי ירכי.
מבולבלת, הרמתי את מבטי אל הנער ההוא שישב לידי. הסוודר הכחול שכיסה אותו היה נראה מחמם במקצת, אך לא מספיק. הוא הוריד את הג'קט שלו.
"למה?" לחשתי והבטתי בעיניו. אך הוא שתק, חיוך מזערי הופיע על שפתיו, אך הוא המשיך לשתוק.
"למה לא?" הוא שאל לאחר כמה דקות של שתיקה. השפלתי את ראשי, מעולם לא הבנתי למה בנים כל כך נחמדים אלי, אני לא נחמדה אליהם.
חוץ, חוץ מעמית. אגרפתי את ידיי בחוזקה לזיכרון של עמית, לזיכרון של החיוך שלו, של השפתיים שלו על שלי.
עמית.
אני רק רוצה לשכוח…