amnesia-1

"דנה!" שמעתי את הקול של עמית מאחורי.
לא הסתובבתי, מבטי ננעל על הקו הכחול של האופק בים. לא רציתי כל קשר איתו.
יד נחה על הכתף שלי, מנסה לסובב אותי אליו, ללא הצלחה רבה. "בבקשה דנה, תני לי להסביר." הוא התחנן. " אין מה להסביר! " אמרתי לו בשקט. "אתה בוגד ואי אפשר לשנות את זה." המשכתי לסנן בלחש. "תעוף מכאן עמית, לפני שלא אשלוט בעצמי." הוא נעמד מולי, מחזיק בידי.
לא! אל תתני לו!
שפתיו נחו על שפתיי, הוא נצמד אלי, מנסה לגרום לי להיכנע לו. לא דחפתי אותו, נתתי לו לנשק אותי.
התנתקתי משפתיו הרכות והמוכרות. "ביי עמית." מלמלתי והסתובבתי, עושה את דרכי על החול הנעים.
"דנה חכי." עמית נעמד לידי. "בבקשה תסלחי לי." הוא אמר.
"ביי עמית." אמרתי בקול רם יותר ושנתי את כיוון ההליכה שלי לאחור.

"דנה, אני מתחנן…אל תלכי." הוא אמר.
"אני עוזבת עמית. אני לא אהיה בישראל בעוד יומיים…" לחשתי לו. " אז זהו? כאן זה נגמר?" הוא שאל בעצב.
הנהנתי. כאב לי. כאב לי מאוד שככה זה נגמר.
הראש שלי הסתחרר אך הכרחתי את עצמי ללכת משם.

***

" דנה?" אבא שלי הגיח מן הסלון כשעיתון בידו.
סגרתי את הדלת אחרי. "אני כאן." מלמלתי בשקט וחיברתי אותו חיבוק קצר. "אני בחדר עם תצטרך אותי." מלמלתי ביני לבין עצמי וזירזתי את רגלי במעלה המדרגות.
כשנכנסתי לחדר, שאמור להיות החדר שלי למשך ארבעת הימיים האלה, הרגשות הציפו אותי.
עמדתי מול המיטה, מתלבטת אם לקחת מקלחת קצרה.
החלטתי לבסוף שכדאי לי לשטוף את עצמי מן המחשבות האלו ונכנסתי לחדר המקלחת.
פשטתי את חולצתי, מסתכלת על פלג גופי העליון שרק חזיה ורודה נחה עליו.
נאנחתי בשקט.
הסתכלתי על הבטן השטוחה שלי ועל עורי השזוף.
נענתי את ראשי. "לא! אני לא נואשת עד כדי כך. אני חזקה מזה! " אמרתי בקול ומיד ביטלתי את המחשבה המפוקפקת בראשי.
במהירות פשטתי את שאר בגדי ונכנסתי לתוך חדרון האמבטיה הגדול.
לקח לי בערך דקה למצוא את חום המים המדויק לטעמי, שמתי את השפורפרת הכסופה במחזיק של העל הקיר, נכנסת תחת המים.

לאחר שסיבנתי את עצמי בסבון הנוזלי בריח קוקוס ונתתי למים לשטוף את גופי, נתתי לעצמי להירגע.
מחשבות החלו מיד לפרוץ פתחים במוחי ולהציף אותו.
חשבתי על עמית ועל המעבר שהיה לי מבת-ים לאחד מישובי הגליל, השיחה שלנו לפני שנסעתי. כשבאתי להיפרד באותו היום.
הוא צעק עלי, הוא אמר שהוא שונא אותי ושהוא מתפלל שלעולם לא הנו נפגשים.
זה היה אכזרי, כמובן שדמעות לא איחרו לפרוץ מעיניי ואני עשיתי את דרכי בריצה אל המכונית הגדולה שלנו. הזיכרון היה אומנם מלפני שנתיים, אך ההרגשה בליבי הייתה טרייה.
אני זוכרת אי-
"דנה, הכל בסדר?" הקול של אמא שלי נשמע מצד הדלת, כנראה שלא שמתי לב כאשר נקשה על דלת העץ של המקלחת שלי.
"בטח!" צעקתי לה ולקחתי את השמפו לידיי.
לאחר שסיימתי לחפוף את שיערי ולפרוח סבון פנים על פני, יצאתי מן המקלחת ועטפתי את עצמי במגבת, עוטפת גם את שיערי המדורג שהגיע קצת אחרי הכתפיים.
יצאתי אל החדר, הקור מכה את גופי שוב ושוב, אך אהבתי את זה, את התחושה המתחלפת במהירות.
נשכבתי על המיטה, מגבות עדיין על גופי הרטוב במקצת.
הבטתי בתקרה.
הלוואי ויכולתי פשוט לשכוח…