amnesia – פרק 4

"אמבר" שתי בנות הופיעו מצדדי. "אני אליה." אמרה האחת. "ואני אדלין." השנייה אמרה וחיוכה גדל פי שניים בערך.
"אנחנו אלו שנעזור לך להשתלב כאן." הן אמרו ביחד וצחקו. צחקתי גם אני, הן נראו כמו שתי חברות ילדות טובות.
לפתע צלצול חזק קטע את צחוקיהן. "לעזאזל, השיעור מתחיל עוד שתי דקות." אליה תפסה בידי ובידה של אדלין והחלה רצה וגוררת אותנו אחריה לעבר המבנה הגדול.

***

"שקט כולכם!" שמעתי את המורה צועק וכל הכיתה השתתקה בשנייה.
"היכנסי בבקשה מיס לוין." שמעתי את הקול של המורה. ידי רעדה במקצת כשנגעה בידית הקרה.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, שום הבעה על פני.
"כיתה, תכירו את מיס לוין. היא חדשה בבית הספר ויותר מכך, חדשה בצרפת." הוא אמר.
אלכס, שאת שמו ידעתי ממערכת השעות שניתנה לי במזכירות לפני מספר דקות היה מורה נאה במיוחד, הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס צמודים וחולצת וי כחול כהה כשמעליה ג'קט עור שחור.
שיערו היה מסודר בקרם ונמשך על הצד בצורה פשוטה כשכמה שיערות בודדות נתלו מעל פניו.
הוא חייך אלי, "תרצי להציג את עצמך?" הוא שאל. למרות שידעתי שזאת הייתה בקשה ולא שאלה אמיתית. "קוראים לי אמבר לוין, אני בת 17 וחצי" אמרתי. מבטי ננעץ בנער ממקודם, הנער שאת שמו לא ידעתי בכלל. הוא הביט בי בריכוז וחייך חיוך קטן כשמבטנו הצטלבו.
"הגעתי הנה אתמול מישראל." סיימתי ועשיתי את דרכי למושב הפנוי היחידי שהיה ליד אדלין.
"כולם שקט בבקשה." אמר שוב אלכס וחייך לעברי חיוך קטן והמשיך בשיעור.

"ראית איך אלכס חייך אליך?" אליה התיישבה על השולחן שלנו. "אז מה, הוא רק מורה." אמרתי ומשכתי בכתפיי כשהכנסתי את שיעורי הבית לתיק וסגרתי את הרוכסן, שמתי רצועה שחורה אחת על כתפיי הימנית.
"הוא אולי מורה, אבל הוא חתיך אמיתי! אני חושבת שאולי הוא דוגמן בעצם." היא אמרה והסתכלה על התקרה מלאת המנורות בחלומיות.
"דרך אגב, למה יש לך ג'קט של בנים?" אליה הפנתה את מבטה אלי. "אה, נכון. טוב שהזכרת לי…" מלמלתי והורדתי את הג'קט ממני.
חיפשתי במבטי את הנער ההוא. הנה הוא. הוא ישב כמה שולחנות מאיתנו ושוחח עם אחד מחבריו שהחל לצחוק לפתע בקול רם במיוחד.
התקדמתי אליו בנחישות. הם עצרו את השיחה עמוקה שלהם והביטו בו בשאלה. "צריכה משהו, חדשה?" אחד הבנים שאל וחייך לעברי חיוך פלרטטני. "תודה." אמרתי בשקט.
הרמתי את הג'קט שאחזתי ביד אחת. מניחה אותו על ראשו של הנער כמו שמיכה ושבה את עקבותיי. "הג'קט הזה של אלכסנדר?" שאלה אדלין בלחש.
הנהנתי במבט מבולבל. "יש בעיה?" מלמלתי כשהתקדמתי החוצה מהכיתה אל הלוקר שלי.
"זה כאילו, אחד הבנים הכי חתיכים בשכבה!" אמרה אליה בעניים פעורות. "שיהיה לו בכיף. הוא ישב לידי באוטובוס והחליט שקר לי אז הביא לי את הג'קט הזה שלו. הוא לא מעניין אותי כל כך למען האמת." אמרתי והפנתי את מבטי אל הלוקר. סובבתי את המנעול שלוש פעמיים לאפס עם כיוון השעון ואז לאחד עשרה, סובבתי נגד כיוון השעון סיבוב שלם ונעצרתי על המספר שלושים וחמש ואז את תשע עם כיוון השעון.
פתחתי את הלוקר והוצאתי את הספר והמחברת של מדעים. "איך את כבר רגילה ללוקר?" שאלה אליה בתסכול כשדפקה את אגרופה בלוקר שלא הסכים להיפתח.
"אני כבר רגילה, בבית ספר בישראל היה לי לוקר מאז כיתה ז." ארתי בחיוך ונעלתי את הלוקר בחזרה.
" אמבר, אני חושבת שאת לבד בקבוצה במדעים." מלמלה אדלין. משכתי בכתפיי וחייכתי. " אז נראה טותכן בהפסקה." אמרתי ואדלין קפצה עלי בחיבוק שגרם לי לצחוק. "ביי בנות." אמרתי והתחלתי לחפש את מעבדה ג. "מעבדה ג?" אלכסנדר נעמד מאחורי כשהביט במערכת השעות שלי. "אנחנו ביחד. בואי." הוא אמר ואחז בידי, מוביל אותי לכיתה.
"בואי כבר." הוא אמר והושיב אותי במשיכה לידו. נאנחתי ושמתי את הספרים והקלסר שלי על השולחן. ממש אין לי כוח לסנוב הזה עכשיו. " כיתה, אני מבקשת שתשבו." המורה נכנסה לכיתה עם ערמת דפים ענקית על ידה הימנית.
"כמו שאמרתי בשיעור שעבר, את העבודה הזו יש להגיש לעוד חודש. היא גדולה ולא מאלה שלוקחות חמש דקות, הציון נכנס לכם לציון הסופי אז תעבדו אליה קשה." היא נעמדה ליד הלוח והניחה את התיק שלה על שולחן המורה. "אלכסנדר. אני מבקשת שתעבוד עם אמבר, העבודה היא בזוגות." היא החלה לחלק את הדפים.
הבטתי באלכסנדר במבט מתוסכל. "את טובה במדעים?" הוא שאל כשקיבלנו את הדפים שלנו. אלוהים ישמרני כמה שאלות! "אני בסדר, אבל אני לא מבינה צרפתית." אמרתי והצבעתי על כל השאלות הארוכות שהיו כתובות בצרפתית.
הוא חייך, "אז ניפגש אצלי היום בארבע?" הוא שאל, הנדתי בראשי לשלילה.
"היה כתוב בתחזית שמחר יהיה די נעים אז חשבתי שאולי נוכל ללמוד בפארק." מלמלתי והוא חייך חיוך קטן.
"תפגשי אותי מחר בשער שבכניסה. " הוא אמר ואסף את החפצים שלו.
"מה השיעור הבא?" שאלתי אותו כששמתי רצועה אחת של התיק על כתפי. "אני חושב שמתמטיקה." הוא נאנח כשהסתכל במערכת השעות בניד שלו. "יש!" צעקתי והוא החטיף לעברי מבט מבוהל. "אני אוהבת מתמטיקה, זה קל." אמרתי בחיוך ויצאתי מהכיתה, משאירה אותו שם לבד.
עמדתי מול עוד דלת. שוב הלכתי לאיבוד, לעזאזל עם בית ספר. דפקתי על הדלת והצצתי עם הראש פנימה. כל הכיתה הסתכלה עלי. "תסלח לי, אתה יודע במקרה איפה זה חדר 245? אני חדשה." שאלתי בשקט והוא סרטט לי מפה קטנה.
"תודה." לחשתי לו ויצאתי מהכיתה. הבטתי במפה. אוף, אני עדיין לא מבינה כלום. יצאתי החוצה מהמבנה. גם ככה זה שיעור אחרון, אני אחזור הביתה.
הבטתי דרך הדלת השקופה, גשם חזק ירד בחוץ, גשם חזק מאוד. עשיתי צעד אחד לתוך הגשם המקפיא ששרר כאן. זה בהחלט לא ישראל כאן, הרבה יותר קר במקום. הזה. כל כך…קר.
המשכתי ללכת כשהגשם מתיך את עצמו עלי, מרטיב את בגדי, את ראשי וזולג במורד פני.
"למה את בחוץ?" אלכסנדר נעמד מאחורי כשהוא מחזיק מטריה שחורה וגדולה ששמשמת לו כמגן מגשם הזלעפות.
"אני חושבת שהספיק לי מבית הספר הזה להיום. אני הולכת הביתה." מלמלתי בשקט אך יד חמה שתפסה את ידי מנעה ממני לעשות עוד צעד.
"ככה בגשם? את תתקררי לי!" הוא אמר בכעס. ניסיתי להתעלם מהמיטה האחרונה שלו, מה זאת אומרת שאני אתקרר לו? זה לא כאילו שאני החברה שלו או משהו!
נשימות חמות על צווארי הפסיקו את רצף המחשבות שלי. אלכסנדר.
ידו האחת המשיכה לאחוז במטריה והשנייה את ידי שעכשיו הורתה לה לאחוז את גופי.
"למה את יוצאת בגשם כזה החוצה?" הוא לחש באוזני. קפאתי, לא ידעתי איך להגיב. הרגשתי חסרת אונים לידו, ליד הנער המעצבן הזה שהשפיע עלי כל כך.
"אמבר?" הוא שאל. הסתובבתי אליו, מביטה בעיניו. ראשו התקרב אלי, שפתיי לוחשות לי להצמיד את שפתינו ולנשק אותו.
עשיתי שתי צעדים אחורה, מרגישה שוב את הגשם על ראשי. הבטתי בו במבט מבוהל.
וברחתי.