amneisa-הקדמה+פרק ראשון-שווה קריאה

פעם קמתם והרגשתם אי וודאות,הרגשתם שאתם לא יודעים מי אתם,בני כמה אתם,האם יש לכם משפחה,או אפילו מישהו אחד מוכר.
טוב אני בטוחה שזה לא קרה לאף אחד ממכם אבל לי זה קרה,ככל שניסיתי לחפור במוחי יותר לתשובות ככה יותר נתקלתי בייאוש שכול מה שהיה אל מול עיניי היה החור השחור ריקנות ששום דבר לא יוכל לרפא.
ידעתי לדבר את השפה,ידעתי מה אנשים אומרים אבל ככל שיותר הלכתי בתוך העיר המלאת אנשים הזאת הרגשתי יותר ויותר אבודה.
ידעתי באיזו עיר אני נמצאת אבל חוץ מזה לא זכרתי כלום.
אני רק זוכרת שהתעוררתי באמצע רחוב כול שהוא על ספסל בלי ידיעה כל שהיא על למה אני נמצאת שם,מי הביא אותי לשם,איך קוראים לי באיזה גיל אני.
שהסתכלתי על עצמי באחד מחלונות הראווה ראיתי שאני נראית רגילה לגמריי כמו כל האנשים בעיר הזאת.
אבל בתוך תוכי היה ריקנות שלא היה אפשר למלא.
הרגשתי חסרת אונים מבלי הזיכרונות שלי.
המשכתי להתהלך ברחובות עד שלפתע הגעתי לסמטה פנימית,היא הייתה נראית אפלה ומסוכנת ובכלל לא מזמינה לכניסה,אבל משהו בה משך אותי להיכנס לתוכה.
בתחילתה היא הייתה ריקה ומעט אור נכנס לתוכה,המשכתי עוד קצת אל תוך האפלה הגדולה ששררה שם.
לפתע שמעתי רעש הסתובבתי במהירות אבל לא היה שם אף אחד.
הסמטה הייתה מלאה בפחי זבל אז זה בטח אחד מהחתולים שמשתעשעים שם.
לפתע תקף את ראשי כאב ראש חזק והרגשתי שכול העולם נוטה מרגליי,נשענתי קלות על קיר מטונף מגרפיטי שהיה שם.
לפתע הרגשתי לחיצה קלה בגופי,ולפתע הקיר התהפך וגרם לי ליפול אל תוך תעלה עמוקה,היה נדמה שהתעלה נמשכת עד אין סוף,עד שלפתע אור מסמא גרם לי לעצום את עניי במהירות,ולפתע התעלה נגמרה והייתי כמה שניות באוויר ואז נפלתי נחיתה כואבת על הישבן.
קמתי ופתחתי את עיניי בזהירות,והסתכלתי סביבי.
המקום היה נראה לי מוכר עד כאב,אבל עדיין לא הצלחתי להיזכר למה.
זאת הייתה נראית מפקדה,כול הקירות היו מלאים נשק וסכינים שונים למיניהם.
נגעתי באחד מהאקדחים שם והרמתי יד כדי להוציא אותו ממתלו.
לפתע הרגשתי משהו קר נצמד לראשי ונצרה משתחררת.
"עוד צעד אחד קדימה ואת מתה."אמר לי קול של גבר.
סובבתי את ראשי אליו באיטיות,לבסוף עניי הכחולות ננעצו בעיניו החומות,הוא סקר את פניי לרגע ועל פניו היה סימן של הפתעה ובעיניו סדק קל שבקלים.
פתאו הרובה היה על הרצפה וזרועותיו של האיש הזה אחזו אותי בחוזקה ופניו נקברו בצווארי.
ניסיתי להשתחרר מאחיזתו אך הוא היה חזק מדיי.
לםתע הרגשתי דמעות על צווארי,והרגשתי אותו מלטף את שערי.
הרגשתי מוזר,הרגשתי הרגשה חמימה ומוכרת,בתוך חיבוקו של הגבר הזה.
כעבור כמה רגעים הוא הפסיק לבכות על צווארי הרים את ראשו,והתבונן בי בריכוז תוחב את שערי אל מאחוריי אוזניי.
בחנתי את פניו בזהירות משהו בו היה נראה לי כל כך מוכר ובו בזמן כל כך זר.
עיניו היו חומות וזיפים היו על סנטרו,שיערו היה שחור ומבולגן כאדם שהרגע קם מהמיטה.
"אוי אמה אני כל כך שמח שחזרת,"אמר וחזר לחבק אותי בחוזקה.
הפעם הגבתי במהירות ודחפתי את חזהו ממני,ורצתי לקיר עם הנשקים והוצאתי משם אקדח.
"אמה?"שאל בחשש מרים ידיים.
"לא קוראים לי אמה,"אמרתי לו משחררת את נצרת האקדח:"בעצם אני בכלל לא יודעת איך קוראים לי אני רק יודעת שאם עוד פעם אחת אתה תיגע בי אני יהרוג אותך"
ראיתי את מבטו נשבר,נתתי לו כמה דקות כדאי לעקל את זה.
"את לא יודעת מי אני?"שאל אחריי כמה דקות של דממה.
"אין לי מושג"עניתי בכנות ובאכזבה.
וצפיתי בו קובר את פניו בתוך ידיו ומתייפח.
אני לא יודעת מי הוא אבל כואב לי עליו.