Alexandria – פרולוג. סיפור חדש :)

היי לכולם, החלטתי לפרסם כבר עכשיו את הפרולוג לסיפור הבא שלי :)
אגב, נורא התאכזבתי מכמות התגובות בפרק האחרון של 'המלאך האבוד', מקווה שבכול זאת תכנסו ותגיבו, כי יש מעל 100 צפיות ורק תגובה אחת. איפה כול הקוראים?
אז…תכירו את הסיפור החדש שלי, מקווה שתהנו ותגיבו לשם שינוי :)
—————————————————————————————-

אלכסנדריה- פרולוג :

השני באוגוסט היה אחד הלילות החמים ביותר שידעה העיר אטלנטה בחודש יולי של אותה שנה. שום רוח לא נשבה והאוויר היה מחניק אפילו בשתיים וארבעים לפנות בוקר.
עלטה מוחלטת שררה ברחוב מיין, ובית החולים סנט מריה נראה מאיים יותר מבדרך כלל בשל גודלו האימתני.
מידי פעם נדלק אור באחד החלונות של הבניין העצום וקולות חתכו את הדממה, אך הם השתתקו כמעט מיד.
בקומה החמישית חלון אחד היה פתוח למחצה, בתוך החדר שררה חשכה שרק אור הירח מנע ממנה להיות מוחלטת. שלוש מיטות עמדו בפינות שונות של החדר. מישהו זז במיטה הימנית – זאת הייתה בחורה צעירה. היא פקחה את עניה והביטה סביבה, ממצמצת במהירות, מפוחדת.
ידה הימנית התרוממה קלות ושבה ונחתה בחבטה קטנה על המיטה. שיערה הג'ינג'י של הבחורה היה מפוזר על הכרית הלבנה ועניה החומות בהו בחשכה, מנסות לקלוט היכן היא נמצאת.
במיטה הכי שמאלית מישהו התרומם ופלט קללה. קול צפצוף זעיר נשמע וגבר בשנות השלושים לחייו התיישב במיטה והתמתח. לאחר כמה דקות נכנסה לחדר אישה צעירה עם חלוק אחיות לבן.
"מקווין? מה קרה?", היא לחשה לעבר הגבר שעדין ישב במיטתו.
"אני רעב." קולו של הגבר לחש בחזרה.
האחות נאנחה ומהרה לעבור את מיטתה של הנערה במהירות, לא שמה לב לעניה הפקוחות. "מקווין! השעה היא כמעט שלוש לפנות בוקר! אני לא יכולה להביא לך אוכל."
הגבר מלמל משהו שנשמע כמו 'בית חולים מסריח', והאחות צקצקה בלשונה.
"תחזור לישון!", היא דחפה את הגבר בחזרה למיטה. "קדימה! יש לי דברים לעשות."
האחות הסתובבה על עקבותיה ועמדה לעזוב את החדר כשקולו של הגבר נשמע שוב, "אה…אדל?".
אדל, האחות, הסתובבה אליו ונאנחה עמוקות.
"אני חושב שהיא", מקווין הצביע על המיטה של הנערה הג'נג'ית, "התעוררה. שמעתי אותה זזה."
האחות קפאה במקומה לכמה שניות ואז מהרה לעבר מיטתה של הנערה, שעדין בהתה באוויר בעניים פקוחות.
"אלוהים ישמור!", אדל פלטה זעקה קטנה. "אתה צודק מקווין!".
הנערה הפנתה את מבטה לעבר האחות, מנסה לראות את פניה בחושך.
"את שומעת אותי חמודה?", האחות רכבה לעברה קלות. "את נמצאת בבית החולים, שמי אדל ואני האחות האחראית עלייך. הכול בסדר! אני מיד הולכת לקרוא לרופא שלך, אוקיי?".
הנערה מצמצה כמה פעמים, גרונה היה יבש והיא לא הצליחה להשחיל מילה.
האחות פלטה קריאה נרגשת ומהרה לצאת מהחדר בריצה רצה, צועקת לעברו של מקווין : "שמור עליה! אני הולכת לקרוא לד"ר רוסו."

ד"ר רוסו היה גבר בסביבות החמישים לחייו, נמוך רזה ומקריח. הוא שעט לעבר מיטתה של הנערה והחל בבדיקות שיגריות כמו דופק, בדיקת אישונים ולחץ דם. לאחר מכן חיוך נפרס על פניו, "אני חושב שהכול בסדר עכשיו אדל, תתקשרי להוריה דבר ראשון על הבוקר ותודיעי להם שהיא התעוררה."
אדל שעמדה בפינת החדר הנהנה נמרצות ושלחה מבטי אזהרה לעבר מקווין שפתח את פיו לשאול משהו.
"מה שלומך, אנני?" הרופא חייך לנערה ובפעם הראשונה באותו לילה דיבר אליה.
היא רק שכבה שם, בוהה בתיקרה, מרגישה מפוחדת.
"בואי, אני אעזור לך! אדל תנתקי אותה מהמוניטור הזה!", הוא נבח ואדל מיהרה לעשות כך.
ד"ר רוסו הגביהה את המיטה של הנערה, כך שתוכל לשבת.
" יותר טוב?", הוא שאל והנערה הנהנה.
"נעים להכיר אותך סוף סוף, אנני. אני ד"ר רוסו וטיפלתי בך בחודשים האחרונים. את יודעת למה את כאן?", הוא שאל בצפייה והנערה קימטה את פנייה, היא לא הבינה מה הוא רוצה או למה הוא מדבר איתה.
הנערה הנידה את ראשה לשלילה, ואדל הגישה לה כוס מים. "שתי בלגימות קטנות , חומד."
"היית מעורבת בתאונת דרכים קטלנית. אך אל תדאגי, עכשיו הכול יהיה בסדר! מחר בבוקר יבואו הורייך ונבצע מספר בדיקות נוסף כדי לבדוק שהכול טוב איתך, בסדר?", הוא חייך.
הנערה הנהנה קלות, ואז פלטה שיעול קטן. מרגישה שגרונה חזרה לפעולה אחרי הרבה מאוד זמן.
"חזרי לישון, הכול יהיה בסדר", הרופא סימן לאדל שפנתה לצאת מהחדר.
"דוקטור?", הנערה הזיזה את שפתיה וקול קטן ושרירי נשמע ברחבי החדר, גורם לד"ר רוסו לעצור ולחזור על עיקבותיו עם חיוך.
"כן, אנני?".
"מי אני?"