Alaska – chapter 3 – אמונה, דת וגברת ברודי

״ג׳ימי ג׳יייסון רובר! תפתח את הדלת מיד!״ שמעתי במעומם את צעקות אמי ונקישותיה על הדלת. התעוררתי במהירות וראיתי שסטפני כבר התעוררה.
״תכנסי לשירותים,״ מלמלתי ודחפתי את גופה אל השירותים. ״אל תצאי עד שאני אחזור.״ המשכתי וסגרתי אחריה את הדלת הלבנה.
רגליי שעטו אל עבר דלת חדרי וסובבתי את המפתח, במכה חדה אמי נכנסה פנימה בצעקות.
״ג׳ימי ג׳ייסון רובר! למה אתה לא יכול להיות כמו אח שלך?״ והנה זה מתחיל. שוב ההשוואות, שוב ה'למה אתה חייב לעשות בעיות?', שוב הבעות פניי הופכות לבלתי קריאות.
״מה עשיתי עכשיו אמא?״ שאלתי באדישות ונערתי את שערי הג׳ינג׳י.
״אמרתי לך אתמול לעשות כלים! מה היה קשה? אני צריכה קצת עזרה בבית!״ גלגלתי את עיניי בחוסר חשק ושיחקתי עם אגרופי, תהיתי אם להכות בו בקיר או בפנים שלה.
״לעזאזל!״ צעקתי וחבטתי את אגרופי בקיר.
״בשביל זה הערת אותי? לא מספיק כל יום אני צריך לשמוע אותך ואת החברות הזקנות שלך במועדון הקריאה הזה מדברות על כמה שמארק גיבור ואמיץ ועל כמה שאני לא דומה לו!״ התפתתי לשבור משהו, הייתי צריך לשבור משהו. פנייה של אמי נעשו מצומקות ומפוחדות.
״אוקי מספיק עם ההצגות האלה, תצאי אני צריך להתארגן לבית ספר.״ הצמדתי את ראשי לקיר וחיכיתי שהיא תעזוב, נשימותי היו כבדות ומהירות וניסיתי להרגיע אותן, ככה זה שאני מתעצבן.
״העדשות שלך הגיעו.״ היא מלמלה בשקט ויצאה מהחדר סוף סוף, סגרתי אחריה את הדלת והתקדמתי אל דלת השירותים.
״לעזאזל.״ מלמלתי וכיסיתי את עיניי שראיתי את סטפני כמעט ללא בגדים.
״אף פעם לא ראית בחורה ערומה?״ היא שאלה, אלוהים שתלבש כבר משהו.
״זה מתוך כבוד אליך כי אני פאקינג לא מחפש לזיין אותך.״ דפקתי עם ידי על המשקוף ויצאתי מהשירותים לכיוון הארון ושלפתי לה חולצה רחבה שתשב כמו שמלה עלייה.
״קחי, תכסי את עצמך במשהו שיותר גדול מתחתון וחזייה.״ מלמלתי וזרקתי לה את החולצה. לאחר מכן נשכבתי על המיטה וחיכיתי שתצא.

״תודה שנזכרת שאת לא בבית שלך!״ רטנתי ונכנסתי אחריה לשירותים עם ג׳ינס וסווטשרט של דרדסבא. רבע שעה היא הייתה שם. רבע שעה!
״תחנק.״ היא מלמלה והתקדמה אל עבר הטלפון שלה. לפעמים אני תוהה אם זה או שהיא מחוברת לטלפון במקום לאינפוזיה.
נעלתי את הדלת אחרי ונערתי את ראשי האדום, משקפי הראייה שלי הונחו על השיש ועל אחת מהעדשות סימן של נשיקה מאודם. סטפני הזאת.
עשיתי את אירגוניי הבוקר שלי במהירות ויצאתי מהשירותים, סטפני דיברה עם מישהו בטלפון על מסיבה.
״אוקי, נדבר.״ היא אמרה במהירות וניתקה את השיחה.
״היום, עשר וחצי בצומת אוקספורד ומישיגן, יש מסיבה במגרש כדורגל הישן, אתה תבוא?״ היא שאלה בטון מלא תקווה שהולכת להתנפץ.
״לא,״ פסקתי והתקדמתי אל עבר הדלת.
״אבל-״ קטעתי אותה בכך שירדתי אל הקומה למטה ומצאתי את הקופסא עם העדשות שלי.
עליתי בחזרה למעלה לאחר התכוננות נפשית לשטיפת מוח.
״בבקשה!״ היא מלמלה בטון די מתחנן שאפילו לי כאב עלייה.
״אני לא יצור של מסיבות, תלכי לבד.״ פנייה היו זעופות עם נגיעות של עצב, נכנסתי אל השירותים ונעמדתי מול המראה בניסיון להחדיר את העדשה אל תוך העין מבלי לדמוע.
״אבל מה אתה חנון עכשיו!״ היא 'צפצפה' על דבריי וחזרה על כל מה שאני ניסיתי להסביר לה.
״תמיד הייתי חנון, זה לא שבילדותי הייתי מקובל או משהו.״ נשכתי את לשוני בכאב כשהעדשה פגעה במקום הלא נכון בעין.
״דביל. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל אם תבוא איתי למסיבה אני אצא איתך לפגישה.״ היא אמרה בטון די משכנע, היא חשבה שפגישה זה מה שיניע אותי לבוא איתה למסיבה – אך מצד שני, רעיון די טב.
״ד-״ באתי לתקן אותה והיא חסמה אותי.
״שלא תעז לקרוא לזה דייט.״ קולה היה מתוח בצורה מעצבנת.
״פגישה, בסדר. אני אבוא.״ מלמלתי, בטוח בעובדה שאני לא אגיע.
היא מלמלה לעצמה משהו שנשמע כמו 'תודה לאל' ונערה את ראשה בעל השער החום.

״פעמיים ברצף! מדהים!״ גברת ברודי זמרה בסוג של אושר כשסטפני נכנסה בדלת הכיתה, שוב באיחור. למרות שהגענו בזמן אל בית הספר.
סטפני חייכה חיוך נבוך והתיישבה לצד ג׳ון, בדיוק עמו אתמול.
היא נראתה די מהורהרת במחשבותייה כשג׳ון פנה אליה. לא היתיי רחוק מהם, ישבת די קרוב שיכולתי לשמוע את הלחישות שלהם.
הוא שאל אותה אם היא קוראת ספרים, והיא ענתה לו בטון שאומר 'אני נראית לך כמו אחת שקוראת?!' וגיחכה לעצמה. המחשבה של סטפני יושבת בלילה שבין שבת לראשון וקוראת ספר במקום להיות במסיבה כלשהי, די נדיר הייתי אומר.
ג׳ון המשיך לתחקר אותה וראיתי שהוא הוסיף עוד כמה פרטים על הדמות של אלסקה.
״ג׳ימי! הנושא של השיעור לא משעמם כל כך! אולי תגיד לנו מה דעתך בנושא אמונה ודת?״ גברת ברודי שאלה במן קשיחות מעודנת, זה נשמע ממש לא הגיוני הצירוף הזה אך המשפטים הקשוחים שיוצאים מהפה שלה והקול המעודן שלה גורם לזה להשמע קשוח ומעודן בו זמנית.
״גברת ברודי, אני לא חושב שיש צורך בלשאול את השאלה הזאת. את לא תצליחי להגיע לתשובה חד משמעית,״ עניתי לה בקצרה, עיני שהעבירו מבטים בין כל פרצופי התלמידים בכיתה תפסו את גלגול העיניים של סטפני בזמן.
״למה אתה מתכוון?״ גברת ברודי, שמעולם לא אמרה את שמה הפרטי שאלה. משקפייה חסרות המסגרת נחו על אפה, גילה הקרוב לגיל הבלות חרש קמטים על מצחה ולנפילת עורה.
״אני מתכוון, שלכל אדם כאן יש דעה שונה לגבי הנושא דת ואמונה ולכן לא תצליחי לגבש לעצמך תשובה שתכלול את הדעות של כולם.״ חייכתי חצי חיוך עקום.
״אבל היא יכולה לגבש שתי תשובות של בעד ונגד עם תתי נושאים, כך שזה אפשרי.״ ג׳ון התערב והביע את דעתן, הוא תמיד חייב לסתור אותי ולהתחנף על הדרך למורה.

״קשה לך להשתתף בשיעורים?״ שאלתי כשביטלתי את נעילת המכונית.
ספטני נאנחה ונכנסה אל מושבה בקדמת המכונית, ״לא כל כך. אני פשוט לא אוהבת שישמעו אותי.״ היא מלמלה בשקט והחליקה את ידה על מצחה. המזג אוויר כאן בדרום יורקשייר לא החלטי, זה יכול להיות אמצע החורף ושמש כמו באמצע יולי ולהפך – זה יכול להיות אמצע הקיץ וגשם כמו באמצע ינואר.
״הו באמת? את לא אוהבת שישמעו אותך?״ הרמתי את גבותי בתדהמה מזוייפת וצחקתי בקול, אין דבר שספטני אוהבת יותר מסקס, מסיבות ולהראות נוכחות.
״אוקי אני כן אוהבת, אבל לא בבית הספר.״ היא צחקה והעבירה מאחורי אוזנה קצוות שער שברחה מהגוגול שלה.

״את יורדת כאן.״ עצרתי את מכוניתי לצד חניית ביתה, די צנוע מבחוץ. גינה לא קטנה ובית לא ענקי. אין לה אחים אז לא צריך יותר מזה.
״תזכור, היום בעשר וחצי!״ היא צעקה ונכנסה דרך שער ביתה. אני אנסה לשכוח.

״אני בבית.״ צעקתי שוב אל הבית הריק, סליחה. הומה אדם וריק מיחס.
״למה כזה מאוחר?״ אמי תקפה אותי כשהתיישבתי בשולחן במטבח והגישה את הצלחת עם האוכל.
״זאת השעה שאני מסיים בה… יש לך תלונות, תפני למנהלת. לי אין בעיה איתה ומצדי להישאר עוד שעה.״ קרעתי את הניילון מעל לצלחת הזכוכית – כי לשמור על הסביבה זה דבר די חשוב. והתחלתי לאכול.
״מארק בא לבקר מחר,״ אמי החלה ולגמה מהמים שמזגה לכוס הפלסטיק. ״הוא קיבל חופש מהמארינס. הפסקת התרעננות.״ היא המשיכה לדבר ואני המשכתי לא להקשיב. כל מה שקשור למארק תמיד עצבן אותי, כשהוא היה כאן בבית זה היה כאילו הוא הבן היחיד שלה ואני לא קיים. וככה כל החברות שלה התנהגו, מארק היה החתיך, החכם, המוכשר, המודל לחיקוי והכי חשוב – האח הגדול שלי.
התפוח לא נפל רחוק מהארץ, למארק יש את אותה ההתנהגות שאיפיינה את אבי – בין אם זה אנוכיות, הרצון להנהיג ולשלוט, או סתם לעשות מה שבראש שלו. סיימתי לאכול והכנסתי את הצלחת והמזלג לכיור, לאחר מכן התקדמתי אל עבר דלת חדרי.
״הוא ישמח לראות אותך.״ קולה נשמע שקט ורגוע יחסית לטון הגועש שהיא השתמשה בו היום בבוקר.
״אני לא.״ סיכמתי ונכנסתי לחדרי.
למה החיים שלי לא יכולים להיות מונוטונים או פסטורלים.

הגיעה השעה עשר וחצי, בדיוק יצאתי ממקלחת ועם מגבת על פלג גופי התחתון, החלונות היו סגורים והמזגן פעל על חימום. שלפתי את אחד הספרים שעצרתי בו ונשכבתי על מיטתי. לאחר קריאה רצופה של שעה הטלפון שלי צלצל ועל הצג הופיע שמה של סטפני.
״איפה אתה?!״ סטפני צווחה בקול אל הטלפון, המוזיקה שנשמעה בנוסף לקולה הייתה חזקה מידי לטעמי.
״בבית.״ מלמלתי והמשכתי לקרוא בספר אך לאט יותר מאחר ואיני יכול לקלוט כמ דברים יחד ולתרגם אותם כמו שצריך.
״אבל הבטחת שתבוא!״ היא צעקה באזכבה וגם בשכרות כזאת שאופיינית לאוהבי המסיבות.
״באמת?״ שאלתי בטון רציני כזה שלפעמים יכול לשכנע אחרים.
״אני לא כזאת שיכורה כמו שאני נשמעת! אני בדרך אלייך.״ היא צעקה ויכולתי לשמוע את צעדי העקבים שלה הולכים ומתגברים ואת המוזיקה הולכת ושקטה.