Alaska – chapter 11 part 2 – אני צריך את החיבוק שלך

היא צדקה. היא ידעה שהוא ייפגע בה ואני… לא האמנתי. חשבתי שהיא פראנואידית, פחדנית, מחפשת קצת תשומת לב. לא תיארתי לעצמי שהוא ייפגע בה. איך יכולתי להיות כל כך טיפש כשכל הרמזים היו מול עיניי?
הוא עקב אחריה, לפי מה שאני זוכר היא גרה בצד השני של העיר. הוא הגיע אלינו תוך דקות ספורות, אין לו מה לחפש כאן. בעיקר כי אין כאן מרכזי מסחר למיניהם.
הוא זירז אותה, הוא לא חיכה כמה דקות בשביל שתיפרד ממני, הוא מיהר. אין לדעת לאן הוא לקח אותה… הוא יכל לקחת אותה אל מחוץ לעיר, אל הבית שלהם אפילו. אל בית של מישהו אחר.
פתאום התחלתי להרגיש רע, בטן כואבת ודיכאון כבד שעומד בפתח. אני מרגיש שאיכזבתי אותה; הבטחתי שאני אשמור עלייה. שאני אעזור לה. וכל הזמן הזה די זילזלתי במה שהיא אמרה.
הרגשתי בכאב; היא יכולה להיות כבר… ז״ל. בגללי. בגלל שסמכתי על החושים שלי. שלא הקשבתי לה.
הרגשתי בכעס, בזעם; כעסתי על עצמי, איך יכולתי להיות כל כך מפגר?
הרגשתי בצורך לבעוט באיזה קיר, רק בשביל להרגיש עשירית ממה שהיא בטח מרגישה.
ואז התקשרתי לסטיילס. כלומר, לקולין.
״מה ג׳ייסון? אני קצת עסוק,״ הוא ענה וברקע נשמע קול של בחורה. הבחור הזה עלוב, אבל שימושי.
״אהמ… כן. זה דחוף. אני צריך שתאתר לי מישהי,״ סיפרתי לו בכמה שפחות פרטים. ושוב ברקע שמעתי את הבחורה מתלוננת. ואותו מתנשף.
״את מי אתה צריך לאתר? היא תגרום לך לאבד את בתולייך סוף סוף? היא שווה? היא לא הספרנית בספרייה?״ הוא הציף אותי ושאלות ורעש חגורתו נשמע ברקע.
״מה זה משנה? אני צריך שתאתר אותה. פשוט תבוא לכאן, אני אדאג לך לפרס שווה,״ משכתי את תשומת ליבו יותר כשציינתי את המילה ״פרס״.
הבעיה היא… איך אני משכנע את סטפני להיות הפרס?
״אני כבר אצלך,״ הוא אמר וברקע נשמע קול המנוע וצפירות של מכוניות אחדות.

״איך לעזאזל הגענו לכאן?!״ קולין נאנח ומיהרתי להשתיק אותו. התחבאנו מאחורי ערמת צמיגים.
״מה איך? אתה איתרת אותה! אתה אמור לדעת איך הגענו לכאן! עכשיו לעזאזל בוא נתקרב!״ רטנתי בכעס וזחלתי בין הגרוטאות שהיו במגרש. קולין זחל אחריי. ״אני מקווה בשבילך שהיא עוד בחיים!״ נהמתי לעברו והוא נעצר לרגע.
״אני אשם שעצרה אותי משטרה?!״
״כן!״ המשכנו לזחול עד שיכולנו לשמוע טוב יותר את צעקותיה של ליאה נעשות חלשות יותר מרגע לרגע. ״לעזאזל! אני צריך הסחת דעת,״ קבעתי וקולין מיד זחל חזרה אל הצד השני והפיל מספר גלגלים בדרכו. הוא משך את תשומת ליבו של אביה של ליאה וזחל בחזרה. התרוממתי ורצתי ישר אל המקום שממנו יצא עשן. אני כל כך הולך להתחרט על זה. התקדמתי יותר ויותר עד שראיתי שחלק מגופה קשור לעץ, החלק השני שכלל כמה אצבעות הוטבע בבנזין ובחור שנראה נמוך יחסית השליך את האצבעות לאש. החלק הגדול יותר מגופה של ליאה היה קשור לחלק הגבוה של העץ, שאני עדיין מנסה להבין איך הוא הצליח לקשור אותה לשם, והלהבות שבערו ושרפו את העץ התקרבו אליו יותר ויותר.
המשכתי להתקרב בצעדים שקטים, לא רציתי למשוך את תשומת ליבו של הבחור השני. מאחור שמעתי את נפילת הצמיגים ואת גניחותיו המיואשות של אביה של ליאה. מקרוב יכולתי לראות שגרונה שוסף ושלא היה לי סיכוי להציל אותה. זה היה אבוד מראש. הזעזעתי ממראה גופה וחזרתי על צעדיי. קולין קלט אותי ורץ בחזרה אל המכונית שבאנו איתה.
אני חושב שהייתי עסוק יותר מלברוח מאשר לשקוע בדיכאון ועצב בגלל מותה של ליאה.
כשהגענו אל המכונית וקולין התחיל בנסיעה הזמנתי את המשטרה למקום.
״אני מצטער אחי.״

״שמעתי על מה שקרה…״ סטפני התיישבה על מיטתי. ״המשטרה תפסה אותו. אתה בסדר?״ היא שאלה ברכות וחייכה חיוך קטן.
שתקתי והתקרבתי אליה, זרועותיי עטפו את גופה הקטן וראשי נח בשקע שבין הצוואר והכתף שלה.
״אל תעזבי, תשארי כאן. אני צריך את החיבוק הזה…״