7 Things-פרק 2

"אלינור.. קומי.. " שמעה אלינור את קולו של אחיה הקטן, נדב.
היא פקחה את עיניה לאט לאט ושיפשפה אותן.
"תארזי מזוודה" אמר בשקט ויצא מחדרה. "לארוז מזוודה ? למה?"
שאלה, אך לא קיבלה תשובה.
היא התיישבה לאט לאט ובזהירות . כל גופה כאב לה.
היא קמה לאט לאט מהמיטה ויצאה מחדרה. היא נכנסה לשירותים ושטפה את הפנים שלה.
היא ירדה במדרגות ונכנסה אל המטבח, מביטה בעומר אשר הכין חביתות.
"עומר" קראה בשמו. הוא הסתובב והביט בה. "למה אני צריכה לארוז מזוודה?" שאלה ומעיניה החלו זולגות דמעות. עומר נאנח בשקט וכיבה את הגז. הוא התקרב אליה לאט לאט.
"אנחנו שולחים אותך למוסד לנפגעות מינית ונשים מוכות.." לחש בשקט.
"אתם מה?!" שאלה בכעס והתרחקה ממנו. "דיי אלינור. זה יעשה לך רק טוב" אמר ברוגע.
"איך זה בדיוק יעשה לי טוב?!" שאלה בכעס.
"זאת סתם עוד דרך להיפטר ממני! אני שונאת אתכם!" צרחה ועלתה לחדר שלה.
היא החלה לארוז מזוודה במהירות.
מכניסה לתוכה בגדים, הלבשה תחתונה, נעליים, מסרק ועוד כמה פריטי לבוש נחוצים.
היא לקחה את המזוודה בידה וירדה לסלון.
היא השאירה את המכתב שכתבה על השולחן ויצאה מהבית, נסערת.
—–
נדב יצא מחדרו וירד אל הסלון.
הוא הבחין בפתק מקופל אשר היה מונח על השולחן והתקדם לעברו.
הוא לקח אותו בידו והחל קורא.
כאשר סיים לקרוא נפל הנייר מידיו, ובעיניו דמעות ביצבצו.
"עומר!" צעק בשמו. עומר הגיע, נסער.
"מה קרה? למה אתה מדאיג אותי ככה נדב?" שאל בכעס והביט באחיו הקטן.
"היא עזבה" אמר נדב. "בגללי! היא עזבה כי הצעתי את הרעיון שנשלח אותה למוסד! הכול בגללי!" צעק בכעס ודמעות זלגו על לחיו.
"איבדנו אותה"
לחש נדב.מעיניו של עומר זלגו דמעות
"כלום לא אבוד. בוא נצא לחפש אותה" אמר עומר ושניהם יצאו מהבית, נכנסים אל המכונית.
—–
אלינור הלכה ברחובות, היא לא האמינה שבאמת ברחה מהבית.
הדמעות זלגו על לחיה. לא הייתה לא אפשרות אחרת.
הייתה זאת שעת בוקר מוקדמת, ואנשים בודדים היו ערים.
וגם אלו שהיו ערים, מה הם כבר יכולים לעשות ברחוב בשעה כזאת?
אלינור הרגישה בודדה. מה תעשה עכשיו? לאן תפנה?
לפתע נתקלה במישהו וגופה נפל על הריצפה.
כאב חד פילח את גופה. הסימנים..
"אני כל כך מצטער" שמעה קול גברי מעליה. היא הרימה את ראשה ועיניה פגשו בגבר הנראה לא יותר מבן 22.
שיערו שחור, עיניו כחולות, וגופו שרירי ומוצק.
הוא הושיט לעברה יד והיא כבר רגילה שמרביצים לה, נסוגה לאחור.
"הכול בסדר?" שאל בשקט.
"כן.. בטח" מלמלה וקמה מהמדרכה. היא הרימה את המזוודה שלה ובאה להמשיך בדרכה.
"את עוזבת את הבית?" שאל אותה הגבר. היא הסתובבה אליו שוב והביטה בו.
"זה לא עניינך" פלטה מפיה ובאה ללכת.
"בת כמה את?" שאל אותה. עיניה החלו דומעות. "בת 16 וחצי"