אהבה של פעם בחיים-פרק 4
בפרקים הקודמים:
"למה את רטובה?" ריי שאלה אותי הסתובבתי ודפקתי לה מבט כועס.
"חשבת שאני לא ישמע אותך ימכוערת, למה את רטובה?" היא שאלה אותי עוד פעם, מה לענות?, מה לענות?!
"אלין זרקה אותי לבריכה שלה" אמרתי וריי התחילה לצחוק, היא האמינה!
פרק 4:
וכשהרוח נושבת ימינה אתה תעוף שמאלה, וכשזרם הים הולך צפונה אתה תשחה דרומה, וכשהציפורים יעופו בשמיים אתה תיפול על הקרקע ותתרסק!
ובסופו של דבר כל החומות שתבנה גל הצונאמי יהרוס אותם וייקח גם אותך איתו!
"בנות אני צריכה ממכם טובה" אימא אמרה לנו, והסתכלה על האוכל היום יום שישי ואצלנו ימי שישי בבית ספר זה ימי חופש.
"מקשיבות" שתינו אמרנו באותו קול וצחקנו.
"באה היום לבית משפחת פשע שאתם מכירות טוב מאוד אני צריכה שתתנהגו יפה, אני מנסה לעשות פה משהו" היא אמרה ואני וריי הסתכלנו אחת על השנייה, רוב משפחות הפשע שיש בסביבה אנחנו איתם בקשר טוב חוץ מכמה.
"סיסו?" "גולד?" אני וריי שאלנו והיא הנהנה לשלילה, לא הבנו באיזה משפחה מדובר.
"דנינו" אימא אמרה ואני וריי פערנו את פינו, זה האויבים הכי גדולים שלנו
"מה יש לך לחפש איתם?" ריי אמרה ואני הנהנתי לחיוב.
"יש להם את הקשרים הכי גדולים במשטרה, אם נתחבר אליהם אולי הם יוציאו את אבא, עכשיו שבו" היא אמרה והתיישבנו מאחורי שולחן האוכל שלושתנו.
"ריי אני צריכה שתתחברי לעומרי, ואת ליה לדניאל" היא אמרה אני וריי התחלנו לצחוק וראינו שפנייה רציניות.
אני מתחננת" היא ביקשה נשפנו קלות והננו לחיוב.
"עכשיו תעזרו לי" היא קבעה והתחלנו בהכנות לערב.
"וואו איזה חתיכות" אימא אמרה כשראה אותי ואת ריי יוצאות מהחדר, לבשתי חצאית שחורה חולצת בטן אדומה ועקב שחור, ריי לבשה שמלת עור צמודה ועקב שחור.
"חתיכות" אימא צעקה וריי צחקה.
דפיקה נשמעה בדלת ומשפחת דנינו נכנסה: עומרי, דניאל, יצחק ואביבית.
"שלום וברוכים הבאים" אימא אמרה והכניסה אותם אל הבית, אימא מתחברת אל כולם בקלות, במיוחד כשהיא ואביבית כבר מכירות.
הם נכנסו לבית והתיישבו ליד בשולחן. הייתה תחושה של מתח.
"איפה השירותים?" דניאל שאל אותי והראיתי לו.
עברו עשר דקות והוא עדיין לא יצא עליתי לקומה למעלה וראיתי אותו בחדר שלי.
"מה אתה עושה כאן?" צעקתי וסגרתי את הדלת כשנכנסתי לחדר.
"את רוצה שנוציא את אבא שלך מהכלא, לא? תתפשטי!" הוא אמר וצחק את הצחוק המתנשא שלו.
"סתם חמודה, היית מתה שאני יזיין אותך" הוא אמר, הייתי בהלם, הדיבור שלו מגעיל, הצחוק שלו מגעיל הוא בעצמו מגעיל.
"מה הקטע שלך? אמרתי והתעלמתי מכל מה שהוא אמר לי רק בגלל הבקשה של אימא שלי.
"הקטע שלי?" הוא שאל וקם לכיווני, הוא בחן את גופי וקירב את ראשי אליו והגיעה לאוזן שלי.
"את תצטערי על היום שהכרת אותי" הוא אמר ובאה לצאת.
"אני כבר מצטערת, חתיכת בן זונה מסריח" צעקתי והסתכלתי לכיוונו ראיתי את ידו מתקפלת לאגרוף ונשמתו נהיית כבדה.
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב חתיכת שרמוטה אחת, את יודעת טוב מאוד מי אני ואת יודעת טוב מאוד שאם תתעסקי איתי את מתה, את לא זוכרת כשהיינו קטנים?" הוא אמר והסתכל לכיווני במבט כועס, לא פחדתי ממנו אני יודעת שהוא לא יגעה בי.
"עכשיו תקשיב לי אתה, הילדות נגמרה זה שאתה עדיין שם זה משהו שונה, אתה חושב שאני פוחדת ממך?, אתה רוצה לחזור לילדות?, ילד קטן שאף אחד לא צריך אותו, אחד כזה שמסתובב לבד, מחפש חברים, אחד כזה שכולם יורדים עליו. אבל עכשיו אני מבינה שזה המצב גם עכשיו, כאילו יש לך חברים כולם אתך כי הם יודעים מי זה דניאל דנינו והם פוחדים ממך שלא תדקור אותם, וכל הבנות שלידך סתם כי הם רוצות את דניאל דנינו בטוח רשימת הילדים שעשו אותם" צעקתי וראיתי איך עיניו נהיות אדומות, ואיך עכשיו שתי הידיים נהפכו לאגודלים, איך נשמתו הופכת להיות כבדה יותר…
אני מודה עכשיו אני מתחילה לפחד, אבל הוא נרגע ונעצר במקום והתחיל לצחוק.
"נאום מרגש, ילדה בלי אבא" הוא אמר, הוא ידע שאבא זה הרגש הכי קרוב אליי, עיניי נהיו רטובות ויכולתי להרגיש את הדמעות זולגות על לחיי.
"זה מה שחשבתי" הוא אמר בזלזול ויצא מהחדר 'אני שונאת אותך, אני שונאת אותך' מלמלתי לעצמי, ניגבתי את דמעותיי, ויצאתי מהבית
"שלום, אני רוצה בבקשה ליראות את ג'וני רומארו" אמרתי לשוטר שעמד בבית הסוער.
"בואי חמודה" הוא אמר ולקח אותי לחדר אפור שהיה בו שולחן וכיסא באמצע החדר.
"שלום אבא" אמרתי והתיישבתי מולו, הוא חייך את החיוך היפה שלו שתמיד השוויץ לחברים שלו ואמר להם שאני קיבלתי את החיוך שלו.
"קטנטונת שלי, אהובה" הוא אמר וקם לחבק אותי הדמעות עוד הפעם התחילו לזלוג, אבל הפעם הם היו דמעות של אושר.
"יפה שלי, מה חדש?" הוא שאל וחייכתי.
"מתי אתה יוצא?" שאלתי אותה שאלה שאני שואלת כל הזמן כאילו אני בכלל לא מקשיבה לדברים שהוא אומר.
"את יודעת שאני לתמיד כאן" הוא אמר, השפלתי את מבטי על הרצפה וניגבתי דמעה שזלגה מעייני.
"אני מבטיחה לך שאני יעשה הכל כדי להוציא אותך מכאן"
חזרתי הביתה והשעה הייתה כבר שתיים עשרה, הסלון היה מסודר ואף אחד כבר לא היה. עליתי לחדר.
"אני מאוכזבת ממך" ריי אמרה כשנעמדה בפתח הדלת.
"מאוכזבת? את אפ.."
"אני לא רוצה לשמוע אכזבת אותי ואת אימא" היא המשיכה ולא נתנה לי להוציא מילה מהפה, היא יצאה מהחדר והרגשתי אשמה, אשמה שלא ספגתי את כל מה שהוא אומר, אשמה שלא הנהנתי וצחקתי על כל מילה שלו, אשמה שלא הורדתי את הבגדים, אשמה שהלכתי לאבא
'אני שונאת אותו, שונאת' מלמלתי.
תגובות (0)