37-"…I'm beautiful in every single way"

נ.מ של שי-

"בייב תדבר איתי." היא התיישבה לידי על הספה כשבהיתי במסך כאילו משודר עכשיו את הדבר הכי מעניין בעולם. לא הייתי מרוכז, כול מה שחשבתי עליו עכשיו זה שלאבא שלי יש פאקינג בת שבמשך חמש שנים אפילו לא התאמץ להזכיר אותה, זה לא נשמע לי אפילו הגיוני. ואם זה לא מספיק זאת נועה, שאני אפילו לא יודע איך היא, הפעם האחרונה שראיתי אותה היא לא הייתה נראת טוב בכלל, אני דואג לה ואיך שזה נראה לא נראה לי שגם היא ידעה על הסוד ההזוי הזה. אני חייב לראות אותה.
"אני נוסע אלייה, אני אדבר איתך אח"כ." כיביתי את הטלוויזיה ונעמדתי מולה, היא הנהנה בהבנה ונעמדה על ברכייה בספה כשידייה מסביב לצווארי.
"אפשר נשיקה לפני שאתה הולך ונעלם לי שוב פעם?" חייכתי והרמתי אותה עליי כשרגלייה כרוכות סביבי.
אני לא מאשים אותה, מאז שעברתי דירה לא ממש ראיתי אותה ונפלתי עלייה עם הסיפור הזה והיא קיבלה אותי בלי שום כעס והייתה שם בישבילי, התאהבתי בבחורה הנכונה.
"אני אוהב אותך, ואני מבטיח לא להיעלם שוב." היא חייכה כמו שאני כול כך אוהב. נשקתי לשפתייה כול הדרך לדלת. הורדתי אותה למטה והשענתי אותה על הדלת.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, ובהצלחה אני מקווה שהכול אסתדר." נשקתי לה שוב פעם ויצאתי.
אין לי אפילו מושג אם נועה עדיין בבית חולים או שהיא בבית בכלל.
נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע מתלבט עם עצמי אם להתקשר אלייה או לא.
אני חייב להתקשר אפילו אם היא לא תרצה לראות אותי אני חייב לדעת שהיא בסדר.
חייגתי אלייה ושמתי את הפלאפון על רמקול.
"היי…" היא ענתה בקול שקט.
"היי, איך את?" שאלתי אותה ולכמה שניות היה שקט בקו, הכמה שניות האלו נראו לי כמו נצח, רק חיכיתי שהיא תענה.
"אנחנו יכולים להיפגש?" היא לא יכלה לקרוא את המחשבות שלי יותר טוב מזה. לא לקח לי הרבה זמן לענות.
"כן בטח, את עדיין בבית חולים?"
"לא. תבוא לפארק ליד הבית שלי, אני אחכה לך שם."
היא אמרה לי אבל ידעתי שאני עדיין לא בעיר וייקח לי זמן ולא רציתי שהיא תחכה בחושך שם לבד. בכול זאת כבר שתיים עשרה וזה הפארק, רק שיכורים יושבים שם בשעות האלה.
"אני אסמס לך שאני אגיע לשם, ייקח לי זמן להגיע אל תצאי עדיין."
"אוקיי, ביי בינתיים." אני יכולה להישבע ששמעתי אותה מגחחת טיפה. היא ניתקה את השיחה והרגשתי כול כך הקלה לשמוע שהיא בסדר ושהיא מוכנה להתראות איתי בכלל.

נ.מ של נועה-

חיכיתי לו בספסל רחוק מהשיכורים שיושבים שם כמעט כול לילה למרות שהוא ביקש שלא אצא, לא יכולתי להישאר בבית יותר מידיי זמן הרגשתי על קוצים, זה הרגיש לי כאילו אני הולכת לראות אותו בפעם הראשונה. לא יודעת אם לשמוח או לבכות. אני עדיין לא מעכלת את כול זה, מה הסיכוי שזה יקרה? אפסי! אבל זה קרה, ויש לי אח גדול עד כמה מוזר שזה נשמע.

"מה את עושה פה? ביקשתי שתחכי שאני אגיע." הרמתי את מבטי מהפלאפון והבטתי בו בחיוך קטן.
"ככה זה הולך להיות מעכשיו? יש לי אח גדול שתלטן?" קמתי מהספסל ואמרתי לו.
"גם אחות קטנה שלא מקשיבה לאחיה הגדול זה לא מציאה." נעמדנו אחד מול השני ששנינו מחייכים, ולא בדיוק יודעים מה עושים עכשיו.
"אפשר חיבוק מאחותי הקטנה?" בלי לחשוב פעמיים נכנסתי לחיקו. חייכתי ששמעתי איך שהוא קרא לי. זה הרגיש לי מוזר, שונה אבל בצורה טובה כזאת שגורמת לי לפרפרים בבטן, אני מרגישה כאילו אני מחבקת שי אחר לגמריי, את אחי הגדול.
יצאתי מהחיבוק לאחר כמה דקות ארוכות שעמדנו ולא זזנו, והתיישבנו על הספסל אחד מול השני.
"אני שמח שאת בסדר, הלחצת אותי באותו לילה."
"זה היה הרבה להכיל ברגע אחד. לא ראיתי אותו מאז שהייתי בת 12 ולראות את התמונה הזאת ולשמוע אותך קורא לו אבא מה שאני לא עשיתי הרבה זמן בילבל אותי נורא." נזכרתי באותו הרגע ודמעות מלאו את עיניי שוב, לא יודעת למה אפילו.
"את כועסת עליי?"
"למה שאני אכעס עלייך?"
"את יודעת, בגללי לא ראית את אבא שלך חמש שנים, אני פירקתי לכם את המשפחה." הוא אמר לי והביט על הרצפה. לא חשבתי על זה ככה בכלל, אני לא רוצה לחשוב על זה ככה. זאת לא אשמתו שהעיניינים התגלגלו להיות כמו שהם.
"זאת לא אשמתך, גם המשפחה שלך התפרקה, אם יש מישהו שאני כועסת עליו זה הוא, עכשיו שאני יודעת את הסיפור אני שמחה שהוא החליט לגדל אותך, אבל שונאת אותו על זה שהוא אפילו לא התעניין בי בכול הזמן הזה, אפילו לא כתב לי, כאילו שכח שיש לו בת."
"זה לא כזה נכון, מצאתי את זה מתחת לתמונה שראית." הוא הוציא מהכיס תמונה והגיש לי אותה.
תמונה שלי ושלו שגרמה לנהר של דמעות לזלוג מעיניי. אולי הוא לא שכח אותי אחריי הכול?
"היי, אני בטוח שהזקן הזה חשב עלייך כול יום. עם כמה שאני גם שונא אותו עכשיו על זה שהוא לא סיפר לי עלייך, אין לי ספק שהוא אוהב אותך ושהוא עשה את זה לטובתך." הוא אמר לי ומחק את דמעותיי ולאחר מכן הכניס אותי לעוד חיבוק.
אולי הוא צודק אולי לא, אבל מה שאני יודעת בבירור זה שאני לא מוכנה לראות אותו עדיין.