~25~

אני הייתי כל כך לחוץ לא ידעתי מה לעשות..אמילי הסתכלה עליי במבט מעורר רחמים..
הרמתי אותה והלכתי לכיוון החווה,
כשהגעתי ראיתי את עידן עומד שם בהלם!
"אתה משוגע?! אתה יודע כמה מדבק זה?" שאל בעצבנות והצביע על הנשיכה
"ואתה רוצה שאני פשוט אשאיר אותה שם אפילו בלי לנסות??" שאלתי
"עם אתה רוצה לדבר איתי, אז תעשה ביום אחר רק תרחיק אותה מפה!" אמר בכעס
"מה היית עושה עם זה היה קורה לי? אני אח שלך! אלון, או שעליי לומר..עידן." אמרתי בעצבנות
הוא דפק לי מבט עצבני והלך..
ראיתי את אמא שלה עוצרת את המכונית ורצה לעברי
"מה קרה לה??" שאלה בלחץ ובחנה את הנשיכה
"ה..היא.." מלמלתי
"היא רק איבדה את הזיכרון ושוב נפגעת?! מה עשית לה? אה?! אני יודעת טוב טוב על כל הריבים שלך!" אמרה בעצבנות ולקחה אותה ממני
"אבל.."
"אל תתקרב לבת שלי יותר!" צעקה וקטעה אותי
עמדתי שם מפוחד, לא ידעתי מה לעשות..היא התקשרה לבית החולים וכעבור כמה דקות הם הגיעו ואספו את שתיהן..
"כל פעם כשאני מנסה לעזור ואני עושה את 'הדבר הנכון' כולם מתנפלים עליי! אני מפסיק להיות טוב ונחמד לכולם!" צעקתי בכעס ובעטתי בגדר
הלכתי לכיוון עידן בתוך החווה.
"מה הסיפור שלך?!" שאלתי בעצבנות
הוא התעלם ממני
"גם עכשיו אתה מחליט להתעלם ממני? נכון? כמו כל שמונה השנים האחרונות!" הוצאתי עליו את כל העצבים שלי
"תרגע..יש לי הסבר." אמר ברוגע
"איזה הסבר? איך אתה מוכן לתת לי הסבר לזה שאתה כבר בארץ ואפילו לא חושב לראות את המשפחה שלך? לא חושב על אחיך הקטן?!" שאלתי בעצבנות ובעצב
הוא שתק
"אתה יודע כמה קשה זה לחיות בלי אחי הגדול פאקינג שמונה שנים?! אתה יודע מה עברתי?!
להיות בלי אותו האחד שאני אמור להעריץ אותו…ועוד העובדה שהתפללתי שלא תמות מהסרטן, אבל לא! אתה מחליט לשבת כאן בחוות סוסים מסריחה בזמן שאני סובל..במקום להיות עם המשפחה שלך." אמרתי בכעס וזלגו לי דמעות
"אבל תתן לי להסביר.."
"היה יותר טוב לי כשחשבתי שאתה מת." אמרתי בעצב וניגבתי את הדמעות
"אתה לא מתכוון לזה.." אמר
"אני הכי מתכוון לזה!" אמרתי בעצבנות והלכתי משם..לא יכולתי לסבול את הפרצוף שלו.

~כעבור כמה ימים~

ישבתי בחדר מבואס, תקוע על הטלוויזיה על אותה תכנית באותו הערוץ.
"מה את עושה פה בחדר? אתה לאחרונה רק בטלוויזיה ואתה לא יוצא מהבית.." אמרה והסגרה את הטלוויזיה
"את ידעת שאלון או יותר נכון עידן, נמצא כאן נכון?" שאלתי במרירות
"עוד עם הנושא הזה.." לחשה
"כי את אפילו לא עונה לי.." אמרתי בעצבנות
"אני מציעה לך לנקות את החדר ממש מסריח פה..אף אחד מהחברים שלך לא ירצה להיות כאן.." אמרה ויצאה
"איזה חברים..?" לחשתי לעצמי
הטלפון שלי צלצל זה היה ממספר חסום, החלטתי לענות
"מי זה?" שאלתי בחדות
"היי, אתה זוכר אותי? מספרד? מהמסיבה של הזוכים של ההגרלה." שמעתי קול מוכר של נערה
פתאום נזכרתי שזו הייתה אותה האחת שבגללה אני ואמילי נפרדנו
"כן, את…את יודעת שבגללך חברה שלי נפרדה ממני." אמרתי במרירות
"מצטערת, לא התכוונתי..לא ידעתי שתיסחף עם כל האלכוהול.."
"זה בסדר תחסכי ממני.." אמרתי בעצבנות וגלגלתי עיניים
"אז חשבתי שאולי..עם יש לך זמן פנוי, נתחיל הכל מחדש? נכיר?" שאלה בשמחה
היססתי "בסדר.." אמרתי, לא היה לי עוד מה להפסיד
"מחר נוח לך?" שאלה
"כן, אבל רק בערב." אמרתי
"מושלם, נוח לך בים?" שאלה במתיקות
"טוב.." עניתי
"אוקיי ביי!" אמרה והקו התנתק
מצאתי את התנוחה הכי נוחה לשכב במיטה והלכתי לישון…

~נקודת המבט של אמילי~

פקחתי את עיניי לאט לאט ומצאתי את עצמי בבית החולים..ראיתי אישה מסדרת כמה דפים לידי..
"מ..מה הולך פה?" שאלתי וניסיתי לקום, אבל נורא כאב לי
היא התיישבה על הכורסא שהייתה מונחת ליד המיטה שלי.
"כנראה שאיזה בעל חיים נשך לך את צד שמאל של הבטן שלך וכנראה שהוא היה חולה בכלבת.." אמרה
נבהלתי והתחלתי להילחץ
"לא לדאוג, הגעת לפה בזמן למזלך ואת הולכת להיות בסדר." אמרה בחיוך
נרגעתי
"רק שאלה אחת, האם מישהו היה בקרבתך חוץ מאמך? לפחות שתיים שלו דקות." שאלה
ניסיתי להיזכר..כל מה שזכרתי זה כאב חד ועצום בצד של הבטן שלי..
"אני זוכרת שמישהו הרים אותי.." מלמלתי
"את בטוחה שזו לא היתה אמך?" שאלה ורשמה הכל על הדף שלה
"אני דיי בטוחה.." ניסיתי להיזכר מי זה היה
"החיים של אותו בן אדם תלויים בך, אני לא לוחצת עליך אבל תנסי להיזכר מי זה היה מקסימום עוד היום בערב אוקי?" שאלה בחיוך
הנהנתי, אני ידעתי שיש לי זיכרון מאוד גרוע..ניסיתי להיזכר..
היום עבר כל כך מהר, והגיע הערב
"אוף תחשבי תחשבי!" אמרתי לעצמי
"איך הולך?" שאלה אותה האישה שהייתה בחדרי לפני כן
"אני לא זוכרת מי זה היה.." אמרתי בלחץ וניסיתי לקום ולהתגבר על הכאב העצום שהרגשתי.
"תירגעי תירגעי..תנוחי." אמרה והושיטה לי כוס מים
"אולי את זוכרת לאיזה מקום רצית להגיע? למה רצית להגע למקום הזה..מי היה איתך?" אמרה
ניסיתי לחשוב..
"אני לא חושבת שכבר נוכל לעזור לו, בטח כבר זה השפיע עליו והוא.."
"רגע..!" קטעתי אותה
"אני רציתי להגיע..לחוות סוסים בשביל לראות שם את…עידן ודניאל! זה בטוח אחד מהם!" צעקתי בהתלהבות
"אני חוששת שאותו האחד כבר סובל ולא נוכל לעזור לו." אמרה בעצב
"לפחות תנסו?" שאלתי על סף בכי
אני זוכרת ששמעתי את הקול של דניאל, הוא לא וויתר עליי ואני לא מוותרת עליו!
"ננסה לאתר אותם." אמרה
"יש לי את הכתובת של שניהם." אמרתי
רשמתי את הכתובת על הדף שלה והיא הלכה..