24/7 ביחד

"יש לך את הזכות לשמור על זכות השתיקה"

השוטרים אזקו את ידיה באזיקים והפעילו את הסירנה.
"סירנה מזוינת…" היא מלמלה ומעדה במקומה.
היא עצמה את עיניה בחוזקה כאשר אידקו את האזיקים על ידיה,היא תמיד שמעה שזה כואב,מזוויע ומעצבן, עכשיו היא יודעת שזה לפחות נכון.
והדבר היחיד שהיא יכולה לעשות במצב כזה הוא לשתוק ולסבול.
היא עמדה שם,שראשה שכוב על עמוד החשמל ששוטרים מחזיקים בה והיא לא יכולה לזוז,עומדת מבולבלת ,שיכורה יותר מידי,מותשת ומחוסלת לגמרי,מטושטשת ומסוחררת. היא הרגישה כל כך מבוכת ומבוישת,לא מבינה עדין שהיא יכלה למות וזאת חתיכת טעות שהיא צריכה לדפוק את הראש בקיר 100 פעמים ולהתחרט,כל כך להתחרט.

השוטרים הובילו אותה למכונית המשטרה ואיש אחד בכחול דחף אותה באגרסיביות למושב האחורי וטרק את הדלת.
שילך לעזאזל, מי הוא חושב שהוא?! היא אמרה לעצמה וגלגלה את עיניה לעברו.
והוא קרץ לה כמו טמבל,איזה פדופיל בן 40 שחושב שהוא שוטר יתחיל עם חשודה?!
"כוס עמק" היא צרחה ובעטה בכיסא שלפניה.

"תירגעי!" אחד השוטרים צעק עליה בקול מחוספס.
"כעס לא ישפר את המצב,וגם לא את הכאבי ראש." הוא אמר לה בהתנשאות והתיישב במושב.
"באמת?! אז אולי זה יעזור" היא אמרה לו בכעס והרגישה סחרחורת קלה תוקפת אותה.
היא החזיקה בחוזקה את ראשה וניערה אותו, ובכנות היא הרגישה כאילו היא משתגעת,היא בקושי הצליחה לחשוב בהיגיון!
שהם החלו לנסוע,היא כססה את ציפורניה והציצה דרך החלון ,והדבר האחרון שהספיקה לראות הוא בקבוק וודקה מנופץ על כביש שומם.
היא בהתה בשמים ומצמצה את עיניה האדומות בניסיון קלוש לא לנמנם.
עד שדמעה קטנה נזלה במורד עצמות לחיה והשאירה אחריה שובל רטוב של דמעות שצרבו את פניה. ולאט לאט היא שקעה בשינה.