24/7 ביחד-פרק 4

"אז איך היה בחקירה?" יובל שאל את לידור בסקרנות.
"חרא.." היא ירקה את מילותיה מהפה.
"מתי לוקחים אותך לחקירה?" היא שאלה וצעדה לעברו.
"עוד מעט." הוא מלמל,והפנה את מבטו ששמע צליל מתכת מהצד היציאה,הם ראו שהגיע הסוהר ופתח את מנעול התא,
"לידור,משוחררת בערבות על ידי לורנס וגלי." הוא דיבר בעגמומיות ולידור הייתה בהלם.
"אבל..איך?..מה?…למה?" היא גמגמה מבולבלת
"צאי בבקשה!" הוא אמר בנוקשות ופתח את הדלת לרווחה.
יובל הביט בלידור כמה שניות והשפיל את ראשו.
"אני מצטערת.."
היא פרעה את שיערו של יובל בשעשוע ויצאה מהתא לאט לאט מנופפת ליובל לשלום שהתא נסגר ומפריד בין שניהם,היא הייתה נבוכה שיובל כלוא בין הסוגרים הקודרים והיא יוצאת לחופשי.
השוטר הוביל אותה לקבלה בתחנת המשטרה והוריה חיכו לה שם,גוססים ציפורניים ומתוחים.
השוטר אמר משהו לפקידה והיא הקלידה במחשב מציתת בקפדנות,ואישר ללידור ללכת להוריה.
עיניה נפערו שראתה אותם והם אותה,הם ישרו אליה מבט מזועזע התעמעמו טיפה אבל מיד רצו אליה כמו אל ילדה בת 5 שנשכחה בתחנת אוטובוס.
אמה חיבקה אותה ולידור לא החזירה לא חיבוק,רק עמדה שם דוממת. הם עמדו מולה ואמה בחנה אותה מכף רגל עד ראש,לא מדאגה או לא כדי לבדוק אם היא בריאה ושלמה. אלא למצוא משהו רע אחד בה שתוכל להשפיל אותה עליו.
והפעם היו לה הרבה הערות ותלונות,
"או ואבוי לורנס… תסתכל איך הבת שלך נראית ואיך היא לבושה! ואיזה שקים שחורים מבצבצים לה בעיניים,שיער מבולגן ופרוע,מלוכלך,ריח מזעזע של שתייה והעמידה הקלושה שלה." היא פטפטה בלי הפסקה וירקה את המילים בנימת גועל.
אמה תמיד ערערה באמונה,בביטחונה,היא תמיד חשבה שהיא עדין הילדה הקטנה שלה.
היא לא הייתה אמא מושלמת,היא הייתה יותר מדי מסודרת מאורגנת,מתוקתקת,מדויקת וספציפית בכל דבר. היא תמיד ציפתה מבתה הקטנה שתהיה כמוה,אבל היא הייתה ההפך ממנה למרות שתמיד רצתה למלות את בקשותיה של אמה ושפעם אחת תוכל להתגאות בה. אבל לא,זאת לא הייתה היא למרות הדרך שאמה השתדלה לסלול לה מגיל קטן.
"את נראית כמו מישהי שקפצה להר געש גועש וחזרה מהגיהינום!" היא המשיכה להעיר,להשפיל ולרמוס אותה,כמו תמיד.
הוריה אף פעם לא הבינה שהם כבר לא שולטים עליה כמו בובה,ולפעמים היא הרגישה כמו נערה בת 16 שהיא עדין בחסות הוריה.
"טוב הבנתי!! מספיק,הרגע השתחררתי מהכלא,עזבו אותי במנוחה!" לידור הרגישה צורך לצרוח ולא לשתוק כמו שפוטה של אמה,להפסיק את הטירוף שלה.
אמה השתתקה לרגע ונשמה נשימה עמוקה,מאופקת לא לפרוץ על בתה שלא מבינה שום דבר מחייה.

"אז זהו שלא.. לידורוש את יודעת שאנחנו רוצים רק בטובתך" היא אמרה בשקט וברוגע.
"למה את מתכוונת?" לידור גמגמה
"התיק הפלילי שלך הולך וגדל,החלטנו לקחת החלטה ולהפוך את ההגה,אנחנו נותנים לך אפשרות בחירה כדי שתמשיכי בחיים הטובים שאנחנו רוצים להעניק לך,משם הדרך היא מהירה לפסגה." היא עצרה,נשכה את שפתיה ומיקדה בחדות את מבטה בעיניה של בתה.
"את צריכה לבחור במה את מעדיפה לעסוק, כמורה בבתי ספר או כפסיכולוגית"
"מה?!" היא צרחה עליהם בכעס והפנה את מבטה הצידה בזעם.
"אין מה לעשות,ככה זה מתוקה שלי" אמה המשיכה לדבר בשלווה כאילו לא כרגע הרגע כלום!
"ואם אני לא רוצה?! תכריחו אותי?! אני בת 21,למען השם!!!" היא צרחה ואנשים הפנו אליהם את מבטם לעברם וצפו במתחרש כאילו זאת הצגה.
"את חייבת! אחרת תצרכי להיות הומלסית ,ניקח לך את הדירה שאנחנו מימנו לך ובסוף העבודה היחידה שבה תוכלי לפרנס את עצמך תהיה מטאטאת רחובות! זה מה שאת רוצה?!" אמה זעפה את פניה ורקעה ברגלה.
לידור ידעה שאין לה ברירה,הם הציבו לה אולטימטום ,הם הציבו לה גדר באמצע הדרך,עכשיו היא בשליטתם כי אין לה ברירה למרות שרצתה להתעקש על עקרונותיה והייתה חייבת להוציא את הכעס שהתבצר בתוכה אבל ידעה שאין לה שום סיכוי.
היא גירדה בראשה והיו בה ספקות,הרבה. אבל בהחלט לא היה לה כוח ללמוד עכשיו מקצוע חדש,אם כבר הכריחו אותה שהייתה צעירה ללמוד הוראה לפחות שתנצל את זה.
היא השפילה את ראשה ומלמלה "מורה…"