~14~

לא התכוונתי לתנפל עליה ככה..
״אני הולכת לשירותים..״ אמרה וקמה בזריזות לשירותים
״אני לא התכוונתי!״ אמרתי
היא טרקה את הדלת, היא לא הספיקה לשמוע אותי..
״אני פשוט מטומטם…מטומטם!״ צעקתי
שמעתי דפיקות על הדלת
״פתוח..״ אמרתי
זה היה האלפרד מהמטוס..
״אמילי נמצאת?״ שאל בחיוך , הוא לא מצא חן בעיני…
״אמילי לא מוכנה להפגש איתך יותר.״ עניתי בחדות וכיווצתי עיניים
״מזאת אומרת?״ שאל בפרצוף מאוכזב
״מה ששמעת.״ עניתי והמשכתי לשקר ,הוא יצא החוצה וסגר את הדלת.
הבטתי מחוץ לחלון, למראות היפים של ספרד…חייכתי.
שמעתי את דלת השירותים נפתחת, אמילי יצאה
התעלמתי…אני יודע שהפחדצי אותה קצת, אבל אני מבין בדיוק מזה מפחיד לראוד בן אדם שאוהבים חולה או פצוע…הייתי דיי עצבני עליה.
״דניאל?״ לחשה
״מה את רוצה?״ שאלתי בקול עצבני והמשכתי להסתכל על מחוץ לחלון, לא הסתובבתי אליה.
״אתה מוכן לפחות להסתכל עליי?״ שאלה בתמימות
״לא.״ עניתי בחדות
היא שתקה
״מה קרה לאח שלך? עם אפשר לשאול..״ מלמלה
״אלון, גדול ממני בכמה שנים…חולה סרטן.״ אמרתי
״לא רציתי לראות אותו, פחדתי…ואני כל כך מתחרט על זה, בסוף הוא יצא לטיפול בחול לא יצא לי להיפרד ממנו…והוא לא חזר.״ אמרתי בעצב
היא שתקה
״רק להיפרד ממנו. בגלל שפחדתי לראות אותו…לא יצא להפרד בפעם האחרונה..זה נשמע טיפשי אבל הייתי עושה הכל כדי לראות אותו שוב..״ לחשתי וזלגה לי דמעה
״אני מצטערת.״ אמרה
ניגבתי את הדמעה, ניסיתי להיות חזק.
״תחסכי ממני את הרגשי, את יודעת שזו לא אשמתך.״ אמרתי
היא שתקה
לאחר כמה דקות היא שברה את השתיקה..
״אני יודעת מה ישפר לך את המצב רוח!״ אמרה בהתלהבות וחייכה
״מה..?״ שאלתי בסקרנות
״הפתעה..״ אמרה
הסתובבתי אליה, היא לקחה לי את היד ויצאנו החוצה..
״אמילי..בואי נחזור..״ אמרתי במרירות
״נו בוא כבר עקשן..״ אמרה וגררה אותי אחריה
עצרנו בפארק ציבורי
״שמעתי שיש כאן רכיבות על סוסים.״ אמרה
״אני מניח שזה בסדר..״ אמרתי וגלגלתי עיניים
״מצטערת, אני רק מנסה לשמח אותך ולעודד אותך..״ אמרה והשפילה מבט
״למה..?״ שאלתי בזלזול והפנתי את הגב אליה
״כי..אכפת לי ממך.״ אמרה