~13~

~נקודת המבט של דניאל~
היא נרדמה לי על הכתף, לא הפסקתי לבהות בה..היא כל כך חמודה כשהיא ישנה…
בינתיים הוצאתי את המחשב הנייד והתחברתי לאינסטגרם.
״מעניין מה עם היונתן הזה..״ מלמלתי
נכנסתי לפרופיל שלו והיו לא מלא תמונות עם הקים הזאת..
״מ..מה? נרדמתי?״ שמעתי את אמילי לוחשת
הנהנתי.
״מה זה?״ היא שאלה
״כלום כלום..״ אמרתי ויצאתי מהפרופיל של יונתן
״עוד כמה זמן מגיעים??״ היא שאלה
״חמש שעות עם אני לא טועה..״ עניתי
״אוף כמה זמן לוקח להגיע לספרד!״ היא לחשה בקול ממורמר
שתקתי
״אולי נעשה משהו? משעמם לי!״ התלוננה
״טוב את לא יכולה שניה להיות בשקט?״ גיחכתי
״אתה קורא לי חופרת?״ שאלה
גילגלתי עיניים והמשכתי להתעסק במחשב, אמילי התחילה לדבר עם מישהו שישב מאחורינו..
״דניאל?״ שאלה מחויכת
״מה?״ שאלתי
״תכיר זה אלפרד, מתברר שהוא נוסע גם כן לספרד ובול לאותו המלון שנהיה בו! נכון שיהיה כיף?״ שאלה בהתלהבות
״כן..״ עניתי ומרחתי חיוך מזויף
דיי ציפיתי שנהיה שם לבד אז דיי התאכזבתי.
הם המשיכו לדבר כל כך הרבה זמן..
״אתה יודע? אתה הרבה יותר זורם מדניאל..״ גיחכה
״שמעתי את זה!״ אמרתי
הם צחקקו ביחד , אני גילגלתי עיניים…
~כבר ארבע וחצי שעה~
״חצי שעה נותרה..״ לחשתי
אמילי ישנה..
״אמילי..? תתעוררי עוד חצי שעה אנחנו צריכים לצאת החוצה.״ לחשתי ופתחתי לה על הכתף
״מ..מה?״ שאלה והתעוררה
״עוד חצי שעה..״ אמרתי
״לא יכולת לתת לי עוד איזה רבע שעה לישון?״ שאלה בעצבנות
״תירגעי.״ אמרתי
היא גלגלה עיניים והתחילה לסדר דברים כמו איפור ואת הטלפון שלה..
כשיצאנו מהמטוס היתה מונית שחיכתה לנו.
״אני לא מבינה ספרדית..״ מלמלה
״ההגרלה כוללת גם אנשים שיודעים לדבר עברית כאן, עם אני לא טועה.״ אמרתי
כשהגענו למלון אמרנו למזכירה על ההגרלה והיא נתנה לנו את המפתח של חדר שלוש מאות וחמש
״כמה חדרים כבר יש כאן?״ שאלתי
״הנה..! חדר שלוש מאות וחמש!״ צעקה אמילי והצביעה על דלת לבנה מעץ.
פתחנו את הדלת ונכנסנו .
״אין לנו חדרים נפרדים או משהו?״ שאלה והתחילה להיות אדומה
״אני לא יודע..״ אמרתי במבוכה
היה מוצבת לפנינו מיטה זוגית וארון גדול לידה, וגם חדר אמבטיה.
״אני לא רואה כאן עוד חדר..״ מלמלתי
על אמילי נמרח פרצוף לחוץ אבל היא נסתה להרגע..
הנחנו את הדברים שלנו וסידרנו הכל..לקח לנו בערך חצי שעה-שעה
״סוף סוף סיימנו לסדר!״ צעקתי וזרקתי את עצמי על המיטה
אמילי נאנחה ונשכבה לידי
נשמע קול מהאייפד של אמילי..

~נקודת המבט של אמילי~

״זה נאור..מהסקייפ.״ מלמלתי
היא שתקה לכמה שניות
״את לא מתכוונת לענות..?״ שאלתי
״אני…אני לא יודעת, אות אתה לא מבין אבל ממש קשה לי לראות מישהו שאני אוהבת במצב כזה..״ אמרה בעצב
״אני מבין..״ עניתי
״לא, אני לא מתכוונת לענות..״ היא אמרה וזרקה את האייפד על התיק שלה
״את בטוחה? הוא מתקשר מסיבה כלשהי , הוא רוצה לראות אותך..לראות מה שלומך..״ אמרתי
״אני דיי בטוחה שהוא שונא אותי…בגללי הוא נדרס! ״ צעקה
״עם הוא היה שונא אותך הוא לא היה מתקשר..״ אמרתי בחיוך
היא הסתכלה עליי בפרצוף עצבני
״מה אתה כבר מבין בזה?! אתה לא מבין עד כמה קשה זה לראות מישהו שאוהבים פצוע או חולה! אז בבקשה תפסיק לחפור לי על..״
״אני דיי בטוח שבגלל הבעיה שלך את לא זוכרת אבל קרה מקרה דומה עם אח שלי אז תגידי לי שאני לא מבין שום דבר בזה!״ צעקתי עלייה כל כך חזק, לא הכרתי את הצד הזה שבי..
היא הסתכלה עליי בפחד..