°•המכשפה הנודדת•°- שדים (פרק 29)

°•שדים•° – פרק 29

הנוף מתחתנו החל משנה את צבעו לאדום ושחור. "איוולמר" אמרתי בקרירות. "גהינום על פני אדמות. רוב השטח הוא לבה, ואין עצים. פה חיים רק שדים, ומפלצות." סילם הידקה את אחיזתה סביבי. זה לא מקום טוב להצעות, חשבתי במרמור. יעבור זמן רב עד שתגיע ההזדמנות- עד אז, נתמקד בלא למות. "אין עוד עצירות עד שמגיעים לוויצרי" קראתי מטה אל סהר. "נהדר" ענה בחזרה. האוויר התמלא עשן. סילם מאחורי התקשתה לנשום. עליתי גבוהה, לאזור בו האוויר יותר נקי. "את בסדר?" שאלתי בדאגה.
"זהירות!" קראה. בשניה האחרונה משכתי את העטלף לפני שהתנגש ביצור כעור ומשונה. "מה אלה?" שאלה. "אני חושב שאלה שדים מעופפים. קראתי ודחקתי בעטלף. השדים החלו רודפים אחרינו. "סהר!" קראה סילם בדאגה ועיקמה את ידה, כמה שדים צרחו ואחזו בראשם באב. היא צעקה כשאחד השדים הסתער על אחוריו של העטלף. "סילם!" קראתי וניסיתי לאחוז בה, אך כבר היה מאוחר מדי. היא איבדה את שיווי משקלה ונפלה. צללתי אחריה. לפתע עקף אותי דבר מה ותפס אותה. נאנחתי בהקלה כשזיהיתי את סהר. "תוודא שהיא בסדר!" קראתי אליו. "תמיד" השיב.
הסתובבתי אל השדים ושלפתי את הקשת. הצלחתי להפיל שלושה מהם לפני שהרביעי אחז בכתפי. הוא ניסה למשוך אותי מטה, נאבק בעטלף. הרצועות קיבעו אותי במקומי והצלחתי להשתחרר. בקול שבירה מחליא הטחתי אגרוף בפניו וצפיתי בו נופל אל מותו. "לא לפני שאני נשוי"! אמרתי וחזרתי לעוף, תר אחר סהר וסילם.

"היא כל כך יפה, כאילו שהיא ישנה" מילמלתי, מביט בסילם באהבה. התקרבתי לאיטי ונשקתי לה. התנתקתי ממנה שניה לפני שארו הגיח מבין העננים. "איך היא?" שאל בדאגה. "מעולפת. לא בטוח לנחות" השבתי. בתגובה הוא הנהן והגביר את מהירותו. שילבתי את ידי בידה. "תעשי לי מזל" ביקשתי בלחש, רוכב לעבר השמש.

כשיצאנו מאיוולמר הגענו לים, מאולצים להמשיך לעוף למרות הכאבים מהרכיבה הממושכת. סילם עדיין ישבה מאחורי, מפטפטת על עניינים שוליים ומחליפה מבטים אומללים עם ארו, שרכב לידינו. לבסוף ראינו יבשה באופק- ספרתי את הימים מאז העצירה האחרונה. "שבוע באוויר" קראתי בקול. ארו וסילם צווחו באושר. "הגענו לוויצרי".
"המגן מונע מגורמים זרים להיכנס- נצטרך לחפש ולנחות מול הכניסה, כדי לעבור את הסריקות" אמר ארו. עשינו כדבריו. סילם רצה אל בין זרועותיו של ארו. "שם?" שאל שומר מגודל בעל ראש עורב וגוף אנושי שרירי וחסון. "אני סהר, בן אדם ואיש זאב לשעבר, ואלה הם סילם- מיינדרית מהצפון, וארו- אלף מהיער המערבי" הצגתי את הקבוצה. "מה מביא אותכם לכאן?" הבטתי בארו, שהביט בסילם. "אנחנו בורחים מהצבא של המלכה קרינה" אמרה בכנות. "טסנו על גבם של זוג עטלפים מעל איוולמר. אנחנו עייפים ורעבים" אמרה בתחינה.
"שטויות! מסע כזה אורך לפחות שבוע" אמר השומר בביטול. "זה נכון, ואנחנו תשושים נורא" אמרתי. השימר הביט בנו בעיני העורב הקטנות שלו. "נשקים?" שאל. הנדתי בראשי. ארו הגיש לשומר את הקשת שלו. "תשמור אותה" אמר לארו המופתע. "אני לא יכול לתת לכם להיכנס. אתם עשויים להיות מרגלים" אמר ונעלם. "מה?" צעקתי ורצתי אל השערים. "אנחנו תקועים בחוץ"