התחלה חדשה – פרק שלושים ותשע

לפתע נשמע הצלצול.אלה אמרה שכנראה יש לנו שיעור חינוך והלכתי אחריה אל הכיתה.גיליתי שכל חודש משחררים את התלמידים לביתהם ליומיים ואחר כך הם חוזרים לפה לעוד חודש.התלמידים שלא רוצים ללכת נשארים בבית הספר ויש להם יומיים של חופש.החלטתי שכנראה אני אסע הביתה.אבל לזה יש לי עוד חודש שלם וארוך.
נכנסנו לכיתה בעצב.לאף אחד מאיתנו לא היה מצב רוח להעלות חיוך על הפנים אז פשוט נשארנו זעופות.הדבר היחיד שהצליח להעלות חיוך על פניי היה מראה ג'ק הקורא לאלה לשבת לידו.עודדתי אותו בלבי והתיישבתי בשולחן מאחוריהם.ראיתי שגם אלה שמחה מעט למראה תשומת הלב.מי יודע?אולי יתפתח שם משהו….
נקודת מבט של סם –
נכנסתי לכיתה זועף.אני יכול להיות כל כך אידיוט לפעמים….איך יכולתי להאמין שזו היא בסרטון??הרי איימי בחיים לא תבגד בי.מה אני יכול לעשות שהיא תסלח לי??אני כל כך אוהב אותה…איך אני אחיה בלעדיה??איך אני אחיה בלי הנשיקות שלה??בלי מראה חיוכה השמח לקראתי??בלי המבט החמוד שתמיד היא שולחת אליי בשיעורים??בקושי יום היינו ביחד וכבר חירבתי את זה.מעולה,סם.כל הכבוד.תהרוס את האהבה הראשונה שלך.גו,סם!
הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לחדר זה היא.היא בהתה בילדה עם השער השחור והילד התאום של דרק הזה.תסתכלי עליי,בבקשה תסתכלי עלי.נו…אני לא יכול לסבול שנייה בלעדיי העיניים הירוקות האלו….
כאילו היא קראה את מחשבותיי,מבטה עבר אליי.העצב ניבט מעיניה בצורה כל כך….סובלת.הרגשתי שהמצפון שלי כמעט הורג אותי.
בהינו אחד בשני למשך כמה דקות.סתם הסתכלנו,חושבים על מה שקרה.'מצטער' אמרתי בלי קול.היא השפילה את מבטה למטה והלב שלי נשבר.אני פשוט סתום,אידיוט,חסר שכל!איך…איך יכולתי??מגיע לי למות.
התיישבתי בשולחן הכי קרוב אליה,מקווה שלפחות אוכל לבהות בה בשיעורים.היא הסתכלה עלי כשדמעה אחת קטנה זולגת מעינה הירוקה.כמה רציתי להיות אותה דמעה באותם רגעים!
מנקודת מבט של איימי –
הסתכלתי על סם המיוסר עד שהמורה הגיעה.דמעה אחת או שתיים זלגו מעיניי.כבר לא היה לי אכפת מי מסתכל,העיקר היה שעיניו החומות שלו הסתכלו עליי בצער ואשמה.הוא מתחרט.אוהו,כמה שהוא מתחרט.אוף!זה כל כך מטופש!כמה זמן אנחנו מכירים??חודש??כמה מתוך החודש הזה היינו ביחד??שלושה ימים גג??למה אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו שנים??כאילו הזוגיות שלנו בנויה מיותר מ20 שנים??אני בכלל לא מכירה את הבנאדם!כדאי שאשכח ממנו ומהר.הוא לא טוב בשבילי.פשוט לא…לא טוב.תפסיקי לחשוב עליו,איימי!הוא עבר!היסטוריה!דבר שנשכח וחלף!זיכרון עמום מפעם!
לפתע,בזמן שאני צורחת על עצמי להפסיק לחשוב על אותן עיניים חומות,נער גבוה שאל אותי בקול עמוק:"אפשר לשבת פה?"
הרמתי את מבטי ומולי עמד נער בעל שער שחור כלילה,כשפוני קטן מסתיר חלק מעיניו הכחולות.מי זה??אני מכירה אותו??לא,כנראה שלא.הייתי מזהה אותו.בנאדם כמוהו לא שוכחים.
"אממ…כן."אמרתי ופיניתי את תיקי מהחלק שלו.הוא התיישב בכבדות במקומו,מתעלם מנעיצת מבטיי.
"אני ג'ייסון."אמר בשקט.
"איימי."מלמלתי.וואו,לפתח שיחה עם איש זר עוד ביום הראשון פה.זה הישג חדש,כנראה.
"מה הסיפור שלך?"שאל בקצרה.
"מה זאת אומרת?"
"לכל מי שבא לפה יש סיפור.אף אחד לא בא לפנימיה הזו מרצונו החופשי."
"אה.מה הסיפור שלך?"
"אני שאלתי קודם."
"אוקיי….הבאתי כאפה לבת דודה שלי והיא הלשינה עלי לאבא שלי שהוא מפקד בצבא.רבתי איתו ו…הוא שלח אותי לפה."
"זהו?בגלל ריב קטן?עלוב."גיחך.
"תורך.איך אתה הגעת לפה?"
"אמא שלי מתה בלידה שלי ואבא שלי השאיר אותי אצל דודים שלי.ככל שגדלתי ככה עשיתי להם יותר צרות ו…בגיל 13 הם החליטו שזה מספיק להם וזרקו אותי לפה.אני נמצא אצלם רק בחופש הגדול ובמשך חצי חופש אני בחדר שלי.אני מעדיף לא לראות אותם.הם דוחים."
"וואו…."מלמלתי.הסיפור שלי באמת עלוב!
הוא לא דיבר יותר.הצטערתי קצת על זה שלא המשכתי לדבר איתו.יש לו עבר מעניין.יכול להיות שיתפתח פה משהו….מי יודע?