התחלה חדשה – פרק עשרים ושבע

ימים עברו,שבועות חלפו והנה,אני כבר חודש נמצאת בפורטלנד.אני ומיקה הפכנו לחברות הכי טובות,בעיקר בגלל יחסיה עם כריס.דרך אגב,בעניין הזה,אני חושבת שבסופו של הדבר הם יתחתנו.כריס מבקר בבית הספר תכופות,רק כדי להציץ אל מיקה החצי לומדת חצי מרחפת.אני וסם שולחים מבטים סקרניים אחד לשני במסדרונות ובזה זה נגמר.היו כמה בנים שביקשו ממני לצאת איתם אבל אני אמרתי לא.אומנם ניסיתי להשלות את עצמי ולהגיד שאני לא אוהבת אותו אבל…לבי עדיין שייך לו.עוד מהיום הראשון שנתקלנו.עוד מהמבט הראשון שחלקנו.הוא תמיד היה שייך לו.אני לא יודעת מה איתו כי הוא עדיין עם סטייסי ושינהם חולקים זוגיות שמבחוץ נראית מושלמת אבל רק אני יודעת כמה רקובה היא מבפנים.סטייסי שמחה כי מעמדה החברתי עלה בכמה רמות וסם?סם נראה מורמר מתמיד אבל…לא נראה לי שאכפת לו.זה לא מזיז לו שהיא נדבקת אליו ושהוא רק הדרך שלה לפסגה.אני קולטת אותו לפעמים,בקפיטריה,כשסטייסי מדברת איתו ומנסה לגרום לו לתת לה טיפת תשומת לב,אני רואה איך הוא בוהה בי.אני רואה איך עיניו סוקרות אותי,מנסות לדעת מה קורה איתי.אבל אני מתעלמת.חודש אני כבר מתעלמת.מתעלמת ומתעלמת,מהכל מתעלמת.כי אלה חיי.נועדתי להתעלם ושיתעלמו ממני.
יום אחד,בשיעור אנגלית,פתק קטן החליק אל הצד שלי בשולחן.ידו של סם נשארה קצת על הפתק,מחכה שאקח אותו.בזהירות פתחתי אותו וארבע מילים הופיעו בו:"אני הולך להיפרד מסטייסי."
לבי שפץ ושמח בתוכי אבל מבחוץ?קרח במעלות של 200-.
כתבתי לו:"וזה ענייני כי…"
החלקתי לו את הפתק אל ידו החמה מתחת לשולחן.אצבעותינו נגעו אחת בשנייה ומגעו החם העביר בי צמרמורת לאחר חודש שלם שלא נגעתי בו.
הוא קרא בפנים חתומות את הפתק ולאחר מכן קם וזרק אותו.
כשהוא התיישב אמרתי בשקט:"אתה לא מבין שזה נגמר?"
"מנסה להבין.עדיין לא קולט."מלמל אליי.
"אז תקלוט.אתה לא מעניין את התחת.אני ואתה גמרנו.גמרנו אפילו לפני שהתחלנו."
"רק רציתי להגיד לך שאני נפרד ממנה."
"למה?היא גמרה להשתמש בך?"שאלתי בעוקצנות.
"לא,אני פשוט לא יכול לסבול יותר את העובדה שאני איתה ולא איתך."
"לא שוב פעם,סם.כבר דיברנו.זה לא ילך.לא הפעם ולא אף פעם."
"אני יודע שאת אוהבת אותי."
"אז מה?רק האהבה לא מספיקה.צריך פה עוד משהו."
"כמו מה?אני מוכן לעשות הכל כדי להיות איתך.פשוט הכל."
"אני יודעת."הרכנתי את ראשי בצער.שערי החום הסתיר את פניי ואת עיני הדומעות בשקט.סם לחש לי שהוא יפגוש אותי בחוץ וביקש מהמורה לצאת.קמתי ממקומי וניגשתי אל המורה.אמרתי לה שאני לא מרגישה טוב והיא שלחה אותי לשתות מים.יצאתי החוצה,נחושה להגיד לא לסם למרות שבתוך תוכי רציתי אותו.אוהו,כמה שרציתי אותו.
סגרתי את הדלת מאחורי ולפתע,משום מקום,קפץ סם מול פניי.הוא אמר בשובבות:"ידעתי שאת אוהבת אותי."
בלי לחשוב בכלל החזיק את פני ונישק אותי.נשיקה ארוכה וחמה שחיכיתי לה חודש שלם.כרכתי את ידיי סביב צווארו והוא חיבק את מותני,מקרב אותי אליו,חושק בי עד כדי כאב.שקעתי לתוך אהבתו,נהנית מהעובדה שהוא רוצה להיות איתי,יודעת שאולי זה סתם משחק אבל מה אכפת לי?אני מנשקת אותו.סוף סוף מותר לי לאהוב אותי.לאהוב אותו עד הסוף.עד קצה אהבתי.
לבסוף התנתקנו.הוא הסתכל עלי בעינים נוצצות ולחש:"אני אוהב אותך."
"גם אני אותך."לחשתי לו במתיקות.
"אני לא מבין איך יכולתי לסבול אותה במשך חודש כשאני יודע שאת שם,מחכה לי בכאב."הוא גנב עוד נשיקה קטנה משפתיי.
"זה כאב.זה כאב כל כך עד שהפסקתי להרגיש.עוד שנייה,עוד דקה שהייתי רואה אתכם ביחד הייתי מתאבדת."הוצאתי את כל הכאב ממני.
"אני כל כך אידיוט."
"זה לא אתה האידיוט.זו אני.אני זו שהרחקתי אותך ממני.חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות.בינתיים לא ראיתי איך את מחליק לי מבין הידיים."
"די עם הדיכאון.אנחנו צריכים לחגוג."
"לא.לא לפני שאתה נפרד ממנה."התנגדתי והורדתי את ידי ממנו.אני לא הולכת להיות עם מישהו תפוס.
"אני אפרד ממנה בהפסקה."
"לא.עכשיו."הייתי נחושה בדעתי.
"אז לפחות אפשר לנשק אותך?"ביקש בתשוקה.
"הממ…כמובן."אמרתי והוא החזיר אותי אליו,נותן לי לשפוך את אהבתי הרותחת עליו.לא האמנתי כמה התגעגעתי לנשיקות שלו.לחום שלו.להימצאות שלו כאן,לידי.רק עכשיו הבנתי שהוא היה לי חסר.חסר ברמה שבכלל לא הרגשתי את זה.חסר ברמה שהפסקתי לחיות לכמה ימים.אלוהים!אני אוהבת את הילד הזה כל כך!