הניסיון הראשון

הנסיון הראשון

חייתי את עשר השנים האחרונות מחיי "בטנטה" (כפר מצרי) הרגשתי שמח ומאושר כמו מלך קטן. אבי היה מפקד תחנת המשטרה במקום. איש בעל שררה ומעמד בכיר ומכובד שכל תושבי טנטה (עיר במצרים) רחשו לו כבוד מלכים ונהנו לציית לפקודותיו ולבצע את כל הוראותיו ללא עוררין.
היחס אלי היה בהתאם. נסעתי לבית הספר במכונית משטרה ובליווי צמוד של קצינים ששמרו עלי והתייחסו אלי בכבוד הראוי לבן של מפקדם. כל חברי אהבו והעריכו אותי. לא הייתי ילד רגיל! בחרתי את חבריי בקפדנות! חבריי היו בנים למשפחות מכובדות ועשירות. ביניהם נמנו הבנים של מנהל בית הספר, בן של עורך דין ובן של רופא מכובד. לא נהגתי לשחק כפי שכל הילדים משחקים. שחקתי במשחקים שקטים ומשחקי חשיבה. קראתי הרבה ספרים מדעיים, ספרות יפה ושירה.
סיימתי את לימודי התיכוניים בגיל שבע-עשרה. עד אז לא היה לי קשר כלשהו עם בנות. לא התחברתי עם אף בחורה. לפעמים היה נדמה לי כי אני מאוהב באחת הבנות אך מעולם לא דברתי עמה. חלמתי כי ביום מהימים אפגוש בבת זוג מתאימה. מלבד החלומות לא העזתי להתקשר עם אף אחת!

עברתי לקהיר!!
למדתי באוניברסיטה!!
הרגשתי שאני אבוד!!
אבדתי את המעמד הרם שהיה לי בטנטה!
לא יכולתי להתקשר עם המעמד המשכיל והמודרני של בני קהיר!! הם עלו עלי ברמתם ובהשכלתם!! לא יכולתי להתחבר עם פשוטי העם, כיוון שהרגשתי שהם למטה מרמתי ולמעמדי!!
היו לי רק שני חברים של ממש!
אך אף לא חברה אחת!!
לבנות המכובדות לא יכולתי להגיע. לבנות הזולות לא רציתי להתקשר. חברי נהגו ליהנות ממגע עם בנות זולות שמכרו את חסדיהם תמורת כסף. מדי פעם התפתיתי למגע מיני עם אחת הבנות אך ברגע האחרון נמלכתי בדעתי. מעמדי ואישיותי לא אפשרו לי מגע כזה!

הגעתי לגיל עשרים ואחת. סיימתי את לימודי המשפטים וזכיתי לתעודה של עורך-דין וחזרתי לטנטה. גם שם לא התקשרתי עם בנות. האווירה הנוקשה לא אפשרה לצעירים ולצעירות מפגש משותף. הנשים והגברים נפגשו רק במשרדים לצורכי עבודה: במשרדים הממשלתיים כדי לקבל שירות כלשהו, אצל הרופא כדי לקבל איפול רפואי, אצל הרוקח כדי לקבל מרשם ותרופות ואצל החנווני כדי לקנות מצרכי מזון. אלה המפגשים היחידים שהיו מותרים.
פתחתי משרד עורכי דין במקום מרכזי. בין לקוחותיי היו נשים רבות, ביניהם היתה אישה מבוגרת שתמיד באה אלי מלווה בבת הצעירה שלה. הבת לא היתה יפה במיוחד אך זכתה בתשומת לבי. האם דברה תמיד על הבת היפה והמשכילה: "תביט עליה, ראה איזה בחורה יפה, מחונכת ומשכילה שכל בחור היה חולם לקחתה לאישה!!". הרגשתי שהאם והבת באים אלי רק למטרה אחת: לפתות אותי כדי להינשא לבת.
האמנתי כי הבנות אינן יודעות מה זו אהבה!
אינן מאמינות באהבה!!
כל רצונם הוא לצוד בעל!!
התחלתי למאוס באשה ובבתה!! התרחקתי מהן ולא רציתי את קרבתן. לא רציתי להיות טרף קל!! לא רציתי להינשא לבת הזו שניסתה לצוד אותי.

באחד הימים ביקרתי בתחנת המשטרה. הם זכרו אותי כבן של מפקדם בעבר ורחשו לי כבוד רב. ראיתי את קצין החקירות כשהוא חוקר אישה צעירה ויפה. היא נראתה כבת עשרים וארבע. קהת עור, עיניים ירוקות, ושפתיים דקות וחושניות, גובהה ודקת אברים שערות שחורות וארוכות. היא ישבה מול החוקר כשהיא מופחדת ורועדת מאימה. הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שלבי נמשך אחר אישה. נמשכתי אחר האישה הזו וריחמתי עליה.
כשהחוקר ראה אותי, אורו פני, והזמיני לשבת והורה לשומר לקחת את האישה ממשרדו. התיישבתי מולו ושאלתי: "מה עוללה האישה המסכנה הזו?". הביט אלי ואמר: "היא גנבת, היא פושעת המסוכנת. המסכנים הם אני ואתה!": "היא לא נראית כזו, היא לא נראית כפושעת!" אמרתי. צחק והורה לשומר להכניס את האישה למשרד ואמר לי: "מיד תראה איך היא תודה בכל ההאשמות!". האישה הוכנסה והחוקר הורה לה לשבת הגיש לה סיגריה והזמין משקה קר עבורה. מניסיוני ידעתי כי הזמנת משקה לנאשם פירושה לכבוש את אימונו כדי שיודה בהאשמות המוטחות בפניו. האישה ישבה בשקט, עישנה ולגמה מהמשקה הקר והמרענן. החוקר פנה אליה: "את מודה כי גנבת את התכשיט הזה (הראה תכשיט זהב כלשהו)". היא ענתה: "כן אדוני, אני גנבתי את התכשיט". החתימה על ההודאה והורה להוציאה מחדרו. לאחר שעזבה אמר לי: "אתה רואה כיצד היא הודתה?". אני חוקר מנוסה ויכול להוציא הודאה מכל פושע!".
עניתי לו: "אני יודע כיצד אתה מוצא את ההודאות. אני מרגיש שהאישה הזו לא גנבה ואינה אשמה בכלל. אני אייצג אותה בבית המשפט ואוציאה זכאית מכל ההאשמות שהטחת בה!". כל אשר עשה היה להניד בכתפיו ולומר: "תנסה, לא תצליח!".

התכוננתי למשפט. גייסתי עוד שני חברים להגנה על האישה. נפגשנו עמה בבית הסוהר והיא טענה: "אני לא אשמה, אך הם יותר חזקים ממני, לא אוכל ללחום בהם, אין לי האמצעים ואת הכוחות לכך!! אני אישה ענייה וחלשה, אין סיכוי שאמלט העונש שאינו מגיע לי!".
נפגשנו בבית המשפט!!
היא הופתעה לראות שלושה עורכי-דין שמגנים עליה. בית המשפט לא התחשב בטיעוני ההגנה והאמין לכתב ההאשמה וגזר עליה שנת מאסר עם עבודות פרך. הגשתי ערעור על פסק הדין. עמדתי בפני שלושה שופטים עליונים. כל טיעוני ההגנה שהכנתי ברחו ממוחי. פניתי לשופטים ואמרתי:
"תביטו בבקשה אל הפנים של המסכנה הזו,
היא יכולה להיות הבת או האחות שלי ושלכם,
אין היא גנבת ואין היא פושעת.
היא בחורה ענייה שהגורל התאכזר אליה.
היא לא יכולה להיות פושעת!!
רחמו עליה והוציאו אותה לחופשי!!".
השופטים לא התרשמו מנאום ההגנה שלי ואשרו את פסק הדין הראשון. היא נשלחה למאסר של שנה אחת עם עבודת פרך.
חזרתי למשרדי ועסקתי בתיקים רבים. הופעתי בבתי-משפט והצלחתי ברוב המקרים להשיג זיכוי ללקוחותיי. אך לא יכולתי לשכוח את כישלוני בהגנה על באשה המסכנה. הייתי משוכנע כי היא חפה מפשע וכי "תפרו לה תיק". לא סלחתי לעצמי.

עברה שנה.
באחד הימים ראיתי את האישה הזו עומדת לפני שולחני במשרד, בפעם הראשונה היתה חופשית ומשוחררת מאזיקים. חייכה אלי ואמרה:
"אני זיינב, לפקודתך!".
לא הבנתי את הרמז ואמרתי:
מה זה לפקודתך?".
היא התקרבה אלי,
ונגעה בזרועי כשכל גופה נצמד אלי:
,אני המשרתת שלך,
כל אשר תרצה ממני אעשה!".
חברי שהיה עמי בחדר רמז לעברה: "הוא עדיין תמים, עדיין לא ידע אישה, נהגי בו בעדינות". הייתי המום ולא ידעתי כיצד להגיב. חברי דחף לידי צרור מפתחות ואמר כשהוא עוזב: "קח אותה לדירה של!"
האישה נצמדה אלי שילבה את זרועה בזרועי ואמרה: "אני לרשותך, קח אותי לאין שאתה רוצה. נסעתי עמה לדירת חברי.
וידעתי אהבת אישה לראשונה בחיי.
ידעתי דבר שלא היה ידוע לי קודם לכן,
ידעתי תאוות בשרים.
נצמדתי לאישה הזו כפי שתינוק נצמד לאמו.
נפגשנו מדי יום ביומו.
לימדה אותי כיצד לאהוב,
כיצד לעורר אישה!
הקשר נמשך חדשים רבים. לא דיברה עמי על קשר מסודר! לא האיצה בי לקבלה כאישה חוקית!! כל רצונה היה לספק את תאוותי ולגמול לי על מאמצי לשחרר אותה!!
האם אהבתי אותה?
האם רציתי בה בבת זוג חוקית?
האם האמנתי לה?
אינני יודע!
כעבור מספר חדשים נעלמה זיינב.
באה אלי ואמרה כי היא נוסעת לכפר שלה כדי לבקר את קרוביה ולפקוד את קברו של אביה וכי היא תחזור.
מאז לא חזרה ולא ראיתי אותה!

היום עברו עשר שנים מהפגישה האחרונה. אני היום שופט בבית-הדין העליון. בישיבתי בדין איני מעיין בכלל בכתבי האישום. אני יודע כיצד ההאשמות מנוסחות ובאליו דרכים החוקרים משיגים את הודאות הנאשמים.
אני יודע כיצד הם "תופרים תיק"
ועושים את הכל כדי להרשיע את הנאשם,
גם אם הם יודעים שהוא חף מפשע.
כשאני כותב פסק דין,
אני רואה את דמותה של זיינב.
ומנסה לכפר על כישלוני בהגנה עליה.
אני מאמין לנאשמים
ובז לכתבי התביעה.
אני עדיין רווק
כי אני יודע כי הנשים אינן יודעות ואינן מאמינות באהבה.
הן מאמינות רק בנישואין.
מבקשות את הגברים רק כדי להיות נשואות!!
זיינב לא היתה אחת מהן!
היא לא רצתה להתחתן!!
ולכן אני חושב על זיינב!!
האם תחזור כפי שהבטיחה?
אני עדיין מחכה!!