״dauntless״ פרק 2

הקצתי לבוקר מעונן עטוי ערפל קל.
השמיים היו אפורים, השמש הבהבה בזהב והעננים צבעו את הרקיע בלבן.
חלמתי שאני נופלת מבניין גבוה אך במקום לחוש בהלה חשתי הקלה והנאה, כך במהרה צמחו לי כנפיים לבנות כסיד שנצצו בכסף לאור הירח.
האמת שתמיד רציתי לעשות צניחה חופשית.
משכתי בכתפיי כמסכימה עם עצמי ומיהרתי לחדר המקלחת כדי להתרחץ ולהתלבש.
בעודי רוחצת את גופי דמיוני הפרוע יצר פיות מים דמויות יצורים כחולים בעלי אוזניים מחודדות ועיניים ירוקות עזות שקיפצו על בועות הסבון והשתובבו ביניהן. ציחקקתי למשמע צחוקן המתגלגל.
אחותי הגדולה לוריאן שכנעה את אימי שאעבור לגור עם סבא וסבתא כך שלטענתה אוכל להגשים את עצמי בבית הספר החדש ולא להרגיש שכולם מתקדמים ואני נותרת מאחור.
היא זו שעודדה אותי לעזוב הכל ולדאוג לעצמי, לחשוב על עצמי, להיות מעט אנוכית.
בזמן שהיא שלטענתה הגשימה את עצמה בכך שסיימה תיכון תוכל לתרום לבית על ידי השכר שהיא מקבלת מעבודתה כברמנית.
הורי גרושים. אימי נישאה שנית.
לוריאן היא אחותי הגדולה למחיצה מאב מסתורי איתו בחרה לנתק קשר לתמיד.
אמא שלנו ואבי שהיווה את אביה החורג מתעסקים בקשיים כלכליים תמידיים בעקבות חובות נושנים.
לדבריה של לוריאן, עלי להתרכז בעצמי ובחיים בחדשים שאצור לי, כך כולם ידאגו לי פחות וירווח להם…
הסכמתי כי לא הייתה לי ברירה אחרת, לוריאן קבעה זאת בשבילי ואני?, אני הייתי מספיק חלשה כדי להסכים.
אני אראה אותם כל יום שישי, זה ההסכם ואני?, אני לא מתנגדת לכך.
בעבר שנאתי שינויים, קיום? אני מייחלת להם שיפתיעו אותי לטובה.
סבתא ממשיכה לעמול ולתמרן בין הבישולים לניקיונות ואני מתיישבת לאכול ארוחת בוקר זריזה.
אני מתפלאת שאיני נטל בשבילם על אף שהם מחייכים אלי בחום וטוענים שאני מוסיפה אור לביתם.
״תנשפי על זה לאט ואל תאכלי מהר מידי כדי שלא יהיה לך כאב בטן!, את רוצה שאכין לך ארוחת בוקר?״ שאלה סבתי.
עשיתי כדבריה ולגמתי מהדייסה אותה נהגתי לאכול מילדותי וטעמה הזכיר לי בית חמים ומואר מלא באנשים שמחים יותר. סיימתי אותה בשקיקה.
״לא תודה, אני מעדיפה לקנות…״ השבתי והנחתי לה לאסוף את צלחתי.
״בסדר, את יודעת איפה הכסף, תקחי לך
כמה שאת צריכה״.
הנהנתי.
״אני עוד אמצא עבודה ואני אחזיר לך, אני מבטיחה!״ אמרתי בנחישות.
״רן, לא עברת לכאן כדי לעבוד אלא כדי ללמוד, חוץ מזה לוריאן לא רוצה שתעבדי ואני מסכימה איתה…״ טענה סבתי כשידיה שלובות על מותניה.
״אני יודעת אבל אם זו תהיה עבודה בספרייה אני רק ארוויח!״ התחננתי.
״רק אם זה יהיה בסיפריה אני אסכים״ נאנחה סבתי בתבוסה.
״חשוב שתאהבי את העבודה שלך…״ העירה לי.
״זו הכוונה שלי״ חייכתי.
״קדימה, שלא תאחרי!״ זירזה אותי.
״ביי ביי סבתא!״ יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת מאחורי. שמעתי אותה מאחלת לי יום נעים ומוצלח ואכן קיוותי בליבי שכך יהיה.
ירדתי במעלית לקומת הקרקע וזינקתי החוצה במהירות.
האצתי את צעדי אל עבר תחנת האוטובוס והתפללתי שלא איחרתי את מועד ההסעה.
לאחר המתנה של חמש דקות הבנתי שאם לא אנקוט צעד אני עלולה גם לאחר לשיעור הראשון וזה לא הרושם הראשוני שאני מעוניינת ליצור לעצמי.
שלפתי ונעלתי את הרולרבלייטס שלי מתיק הגב העמוס והחלקתי על השביל המוביל לבית הספר.
התיכון היוקרתי אליו נסעתי היה השני ברמתו בארץ כולה.
היה ניתן ללמוד שם כמעט כל מקצוע שאפשר לעלות על הדעת מכיוון שהוא תמך בחלומותיהם של תלמידיו ובכישרונותיהם ולכן תנאי הקבלה היו קשים ביותר.
לוריאן הכריחה אותי להגיע לאחר מבחני הקבלה כך שהמנהלת וצוות המורים התרשמו מתיק העבודות שלי ומהממוצע המצוין שלי, כך שלא נדרשתי לעבור מבחני קבלה, דבר שאני מודה שהחמיא לי מאוד.
לצערי לא פגשתי באף תלמיד הלומד ב׳תיכון הפלגים׳ קודם ולכן לא הצלחתי להבין מה פשר כינויו של בית הספר.
העובדה שהיותי תלמידה חדשה גלל לא הרתיעה אותי, כך אוכל להתרכז יותר בלימודים, גם בלי חברים, טוב לפחות לא חברים דימיוניים… 
נעצרתי בחריקה רועשת שצרמה לאוזני למראה בית הספר המרהיב.
המבנה המפוסל והעתיק של בית הספר השווה לו מראה של טירה קסומה ויוקרתית שחיצוניותה נראתה קדומה אך תוכנה היה חדשני ומצויד בטכנולוגיה בת ימינו.
דמיינתי את אוונגלין לצידי, האמנתי כי היא ישות בפני עצמה ולא פרי דימיוני.
נוכחותה השרתה בי תחושת ביטחון ואני התחלתי לצעוד בנחישות בחיפוש אחר כיתת הלימוד.
הטרקלין שרץ תלמידים ממהרים והוא התקשט בנברשות מנצנצות ובלוקרים גדולים עם מנעולים כבדים, כאילו נשמרו בתוכם אוצרות.
סרקתי את התלמידים בעיון, חלקם ניגנו בגיטרות ובכינורות בפינה הצדדית, חלק שהיו לבושים בבגדי בלט שכללו טייץ׳ שחור, חולצות רפויות, חותלות ונעלי בלט קיפצו להם בקלילות.
חלקם אחזו בתיקי עבודות של אומנות ומכחול היה תקוע מאחורי אוזנם בשאננות.
בחנתי מספר תלמידים שחצו את המסדרון והיו לבושים בחולצות כחולות מכופתרות ומכנסיים ארוכות ורשמיים חומים, שערם היה מוחלק לאחור בג׳ל ועל אפיהם הונחו משקפיים אופנתיות.
שמעתי מפיהם מספר ברבורים על אבולוציה, כוח כבידה, וניוטון שמתחרה עם איינשטין.
מהורהרת חלפתי על פניהם אל כיוון משרד הרכז.
״שלום, קוראים לי רן פלורן, באתי כדי לקחת את המערכת שעות שלי…״ מלמלתי בהיסוס.
הרכז שחום השיער הגיש לי את הטופס לאחר שסקר אותי בעיניו הירוקות ובמהרה חזר לשקוע בספרו.
״תמלאי אותה לאחר הטקס״ שמעתי אותו קורא מאחורי.
הבטתי בטופס ופרט לטבלה ריקה לא היה כתוב דבר.
טקס? מתי? אם כך לאן אני אמורה ללכת עכשיו?. לחץ גבר בחזי.
״הירגעי רן, שימי לב לאן כולם הולכים…״ אמרה אוונגלין.
״כולם… הם הולכים בקבוצות לפי קוד הלבוש שלהם… רגע, קבוצות?…״ גמגמתי.
״הם משויכים לפלגים…״ השיבה אוונגלין.
״אז אני אמורה לעבור את הטקס כדי לדעת לאן אני שייכת?״ שאלתי שאלה רטורית.
עכשיו הבנתי את פשר משמעותו הנסתרת של שם בית הספר.
עד כה יכולתי לשייך את התלמידים שראיתי לארבעה קבוצות: מוסיקה, אומנות, מדע ומחול.
האם יש עוד?, תהיתי.
״אני מציעה שתלכי ללוקר שלך…״ אצרה אוונגלין.
עשיתי כדבריה והגעתי ללוקר מספר 111.
בעזרת מפתח זעיר וכסוף שאותו תליתי על צווארי כדי לא לאבדו פתחתי את תא הלוקר ובו המתינו שני מכתבים.
הראשון היה ברכה על קבלתי ואיחולים לשנה מוצלחת.
השני הכיל תקנון והסבר על בית הספר.
עיינתי בו ברפרוף בחיפוש אחר הוראות או מפה.
שישה פלגים… אסור ל… מותר ל… הנה!
טקס ההשתייכות לפלג או למספר פלגים ייערך בבניין ׳וואן ריין׳, אליו מתבקשים להגיע כל התלמידים החדשים ולאחריו תיקבע מערכת השיעורים והתלמידים יתפזרו לכיתות.
טרקתי את הלוקר והתקדמתי באיטיות תוך שאני שקועה בו עד אשר נתקלתי בראשי במתכת קרה ומעדתי לאחור. טריקה נשמעה בעקבות זאת.
״תודה לך״ צחקקה מעל נערה.
מצמצתי בעיני והנחתי לידה לעזור לי לקום על רגלי.
״זו לא בדיוק הייתה הכוונה שלי אבל בכל זאת…״ חייכתי במבט נכלם.
״אני בטוחה, רואים לפי הבגדים שלך שאת חדשה אז תסלחי לעצמך״ קרצה לי.
הבטתי בבגדי שכלל לא השתייכו לאף אחד מהפלגים בבית הספר וסרקתי את בגדיה של הנערה.
זה היה מוזר… היא לבשה טייץ׳ אדום, מעין שמלה ארוכה צבעונית, ססגונית ומרושלת בעלת כתפיות דקות ונעלי עקב גותיות שחורות וגבוהות עם שרוכים.
שערה השחור הגלי בעל הברק הגיע רק עד לסוף אוזניה והיא החליקה את הפוני בובה שלה מעט לאחור.
בעיניה הירוקות היה מעין ניצוץ של טירוף שובבי ושפתיה היו וורודות ודקות.
״מממ אני מניחה…״ ציחקקתי.
היא חייכה אלי, ״קוראים לי סילבר״.
״רן פלורן״ השבתי בחיבה.
״את בדרך לטקס ההתאמה?״ שאלה סילבר.
״אני אמורה להיות, אם היה לי מושג איפה זה…״ השבתי בתסכול.
״היי את החברה החדשה שלי ללוקרים, שלי מספר 112, נלך ביחד״ הציעה.
״באמת? תודה, הצלת אותי!״ הקלה שטפה אותי.
״אז סילבר, לאיזה פלג את משתייכת?״ שאלתי.
״אני שייכת ליותר מפלג אחד, כך הראו תוצאות הבדיקה: אומנות ומחול ולכן אני לבושה כמו הכלאה של שניהם ואני צריכה לתמרן בין השיעורים ביניהם״ השיבה סילבר.
״זה נשמע קשה, לא ידעתי שאפשר להשתייך ליותר מאחד… כמה פלגים יש?״ חקרתי.
״שישה פלגים: מחול, אומנות, מוסיקה, מדע, רודפי הצדק והקטן ביותר מביניהם: כתיבה״ הסבירה סילבר.
״אז מה יעשו לי בטקס הזה?״ שאלתי בעניין.
״זה כל שנה משתנה, פעם עשו אימונים, ריאיונות, שאלונים, מבחנים, במקרה קיצוני סימולציות…״ השיבה סילבר.
״מה עשו לך?״ שאלתי.
״מבחנים, אני שנה שנייה כאן… אבל אני עדיין בת 17, קפצתי כמה כיתות״ קרצה סילבר בשובבות.
ציחקקתי אך בליבי שכנה הדאגה: מה יהיה גורלי?.
ואז נעצרו כולם ונשמעו הצעקות.