״dauntless״ – סיפור בהמשכים

                       1 – ״dauntless״
הבטתי בשעון המתקתק בצפייה.
שנייה אחר שנייה שלטעמי עברו לאט מידי, כאילו הזמן נמתח ונפרס כמסטיק.
עם כל דקה שעברה גברה ההתרגשות והציפייה בתוכי אך עדיין הרגשתי כאילו היה זה הלילה הארוך ביותר בעולם.
השעה הייתה שלוש דקות לשתיים עשרה. 
לילה שקט, נטול עננים ומספר כוכבים הבזיקו ועיטרו את הירח החצוי הלבנבן.
״עוד שלוש דקות אהיה בת 17״, זו המחשבה היחידה שחלפה בראשי.
״כבר חשבת על משאלה?״ שאלה הדמות המדומיינת בראשי שריצדה על גבי אוויר החדר החשוך, אותו האירה להבה זעירה של נר.
״בערך…״ השבתי בראשי.
הרצתי במוחי את עשרת ימי ההולדת הקודמים אותם נצרתי בליבי וסרקתי את בקשותיי הישנות.
שלום עולמי, אושר תמידי, בריאות לכל בני משפחתי, הצלחה במבחנים, שאמא תסכים לקנות לי חתול, שאני אהיה סופרת, שאני לא ׳אפול׳ יותר, שהסוד ימשיך להתקיים, שהחובות בבית ישולמו, שלא נעבור שוב דירה, שאני אמצא אהבה…
״עוד דקה…״ הזכירה לי הדמות. 
עכשיו היא גיבשה צורה של חתולה מעופפת בעלת פרווה לבנה וכנפיים זהובות, עיניה האירו בתורכיז עז והיא הביטה בי, דרוכה.
לאחר שיצרתי אותה, כיניתי אותה אוונג׳לין.
״אוקי… הנה זה מגיע, אני אהיה אנוכית קצת יותר הפעם, אבל זה הכרחי… אני לא אבקש שהוא יאהב אותי, אני רק רוצה לקבל את החצי השני שלי בחזרה…״ הסברתי בלחישה.
היא הנהנה בהבנה.
השעון שלידי צפצף כמתריע על השעה שתיים עשרה.
הגיע הזמן לחשוב על עצמי לשם שינוי…
דמיינתי עוגה קטנה ועליה שבעה עשר נרות זעירים דולקים בלהבה קסומה וכחולה.
״אחת, שתיים ושלוש!״ קראה אוונגלין.
נשפתי בחוזקה על הנרות ואלו כבקשת מוחי נכבו ונעלמו כפי שנוצרו.
הבקשה שלי הייתה להיות חופשיה על ידי כך שליבי יחזור להיות שלם.
״מזל טוב, את בת 17 עכשיו!״ התרגשה אוונגלין. חייכתי לעצמי, כנה ואמיתית, באמת שמחתי, לראשונה זה זמן רב היה זה אושר טהור.
בית חדש, בית ספר חדש, שנה חדשה, גיל חדש, אישיות חזקה, שם חדש.
העבר תמיד יהיה חלק ממני מכיוון שהוא זה שהביא אותי להיוולד מחדש והוא זה שהפך אותי לחזקה יותר, אני לא אשכח אותו, אני פשוט אוסיף לו עד שייקבר ויתרחק הרחק הרחק.
קוראים לי רן פלורן, אני בת 17, אני אנוכית, אני חופשיה.