״סיפורי ערסים – ליאן ודניאל״ פרק 21

מנוקדת המבט של ליאן

״בוקר…״,אמרתי כשירדתי
״היי…״,אמר תומר בחיוך
״איפה נתי, ואוראל?״,שאלתי
״אוראל בטח הלכה ברגל…ונתי עדיין יושן נראלי״,אמר
״מה קרה לו?״,שאלתי ועליתי בחזרה
דפקתי בדלת והוא לא ענה
אז פתחתי את הדלת
הוא עדיין ישן
״נתי?״,שאלתי וניסיתי להעיר אותו
״מה?!״,התעצבן וכשראה אותי נרגע
״ליאן עזבי אני גמור מעייפות,לכי לבית ספר עם תומר״,אמר
״מה יש לך אבל?״,שאלתי
״כלום…אני עייף!…מותר לבנאדם להיות עייף כן?״,שאל בעצבנות
גלגלתי עיינים ויצאתי מהחדר

הגעתי לבית ספר ולפתע מישהו משך את ידי
״שלום לבובה שלי״,חייך אלי אבי
״מה אתה רוצה דפוק?..עזוב אותי״,אמרתי
״היי למה את קשה?״,שאל בחיוך
״תגיד לקחת משהו?…עזוב שתחרר״,אמרתי
״אל תלכי לי ככה!״,אמר לי ומשך אותי,המטומטם הזה הצמיד אותי אליו ונישק אותי
דחפתי אותו מיד והחטפתי לו סטירה
״מה נראלך לך בכלל שאתה עושה!״,צעקתי עליו
הוא רק צחק והלך
הייתי עצבנית רצח!…מה נראלו בכלל הדפוק הזה לנשק אותי ככה?…דניאל יהרוג אותי
השיעור עבר מהר ולאט לאט שמעתי הרבה רטט,ואז המבטים מופנים עלי
קמתי ברגע שהיה צלצול
״הינה זאת היא..״,לחשה נערה לחברתה והם הסתכלו עלי בגועל
הלכתי במסדרון לא מבינה מה יש להם ואז ראיתי את דניאל,הוא היה עצבני רצח
״דניאל?״,שאלתי
״אני..לא מאמין עליך ליאן!״,התעצבן
״מה?…״,שאלתי לא מבינה הוא זרק לי את הטלפון שלו וראיתי תמונה שבו אבי נישק אותי
היה כתוב ׳ ליאן ביטון לוקחת הרבה ללילה׳
הייתי בהלם
״אתה מאמין לזה?״,שאלתי בהלם
״התנשקת איתו או לא?״,שאל
״אני…הוא..הוא נישק אותי״,אמרתי
״נשבר לי…אני בשוק עליך שככה נהיית״,אמר
״דניאל אני נישבעת לך שזה לא נכון!״,אמרתי לו בדמעות
״אל תנסי לשחק אותה מסכנה ליאן!…״,אמר
״כשהתנשקת עם הדפוקה שלך האמנתי לך!…״,אמרתי
״זה לא פעם ראשונה שאומרים עליך את זה…אני טועה?״,אמר
״פשוט לך לעזאזל!..״,אמרתי לו בדמעות והלכתי
אני לא מאמינה עליו!…לא מאמינה שהוא בכלל לא מאמין לי…יש לי ילד ממנו בבטן שלי!
נכנסתי לכיתה בזמן שאני שומעת את כולם צוחקים,התמונה של דביר…הופיעה שוב במסכים
כולם עשו קולות וצחקו בזמן שהמורה הכתיבה
״ליאן באלך להפסיק עם הקולות?״,אופיר אמרה (ילדה סתומה)
״ליאן?…עברת כל גבול!״,צעקה אלי המורה
כל הכיתה צחקה
לירון שישבה שולחן לידי הסתכלה עלי בעצב…אפילו החברה הכי טובה שלי לא מאמינה לי
שוב פעם הקול הזה
״ליאן עופי מהכיתה!״,צעקה המורה
הצחוק של כולם רק התחזק,ורק דניאל ולירון שתקו
הדמעות זלגו לבד…ופשוט ברחתי מהכיתה
ברחתי מהבית ספר והגעתי בריצה לבית,הדמעות לא הפסיקו
״ליאן?..״,תומר בא אחרי
״קיבלת?״,שאלתי והסתכלתי עליו בדמעות
״מי…מי זה ששלח את זה?״,שאל
״אני לא יודעת..״,בכיתי והוא התקרב אלי
״אני מבטיח לך שהפעם אני לא השתוק על זה״,חיבק אותי חזק ולחש לי
״דניאל נפרד ממני…הוא מאמין להם״,אמרתי
״אבל…לא אמרת שאוראל סיפרה לו הכל?״,שאל
״אני לא יודעת…אני עייפה…אני עולה״,אמרתי והתרחקתי ממנו,עליתי במהירות לחדרי

שבוע עבר…ולא הלכתי לבית ספר…
אבא שלי חזר לכמה ימים והודיעה שהוא מארגן ערב חשוב
הוא קנה לנו בגדים מאמריקה..חשב שהכל יסתדר..
הערב הזה הגיע…המצב רוח שלי היה כל כך רע..לבשתי שמלה שחורה,למטה קצת נפוח כזה ולמעלה צמודה,באמצע חגורה לבנה,נעלתי נעלי בובה לבנות והשארתי את השיער פזור
מי הופיעה אחרי כמה יום שלא ראינו אותה
היה לך חיוך מרוח על הפרצוף…חיוך מרושע
״היי ליאן״,אמרה בחיוך
״היי..״,עניתי ביבאוש
״מה קרה?…את נראת רע?״,שאלה בקול כזה לועג
״מה אכפת לך?״,שאלתי
״או רציתי לגלות לך סוד…זה ששלחה את התמונה הנחמדה הזאת שלך…פלוס הנשיקה זאת…אני״,אמרה והדגישה את המילה אני
ברגע שהיא אמרה אני הסתכלתי עליה
העצבים עלו לי והשינא אליה יותר
״את עשית מה?״,שאלתי בצעקה לא היה לי אכפת שיש אנשים לידי
״היי ליאן תירגעי..״,תומר התקרב במהירות ולחש לי
אוראל צחקה והלכה
נשארתי במקומי קפואה ואז התקרבתי לאוראל שדיברה עם איזה איש
החטפתי לה את הסטירה של החיים
״מה נראלך בכלל?״,צעקה עלי ודחפה אותי,מאחורי תומר עמד אז לא נפלתי
״את שלחת את התמונה?״,תומר שאל בשוק
״כן…להודות שאחותך התאומה ז**ה״,אמרה בחיוך
״אוראל!..תגידי את מפגרת?…מה הבעייה שלך?״,שאל אותה בעצבנות
״או או…מה קרה אתה דואג לאחותך החמודה…מה היה כששמעת שהיא כבר לא בתולה״,אמרה
״אתם יכולים להירגע!״,אבא שלנו צעק עלינו והסתים אותנו
״אה אבא לא ידעת ש…ליאן עובדת כל לילה עם גבר אחר״,צחקה אוראל והוא כמו תמיד מאמין לנסיכה שלו
״די נישבר לי מכולם!…באמת מצטערת שהרסתי לך את החגיגה המתוקה שלך!״,צעקתי אל אבי ויצאתי בריצה מהבית
התישבתי על המדרכה שליד הבית ובכיתי..נתתי לעצמי לבכות חזק
הרגשתי שמישהו מתישב לידי ואז עטף אותי בחיבוק
הריח הטוב של תומר…הבנאדם היחיד שגורם לי לחיות..
״דיי ליאן…אל תבכי בגללה..״,אמר לי
״תומר החיים שלי הרוסים!…דניאל נפרד ממני,אחותי…אם בכלל אפשר לקרוא לדבר הזה אחות…ו..״,עצרתי כמעט אמרתי לו על התינוק
״די…נמצא פתרון הפעם…מבטיח לך״,אמר
למחרת הגעתי לבית ספר,לא הייתי מסוגלת להישאר עם אבא שלי בבית
״היום נעשה ניסוי״,אמר המורה
״אני החלק אותכם בזוגות..״,הוא חילק אותנו בזוגות…ולמזלי הרע הייתי צריכה להיות עם דניאל
הוא לא הסתכל בכלל לכיוון שלי,התעסק בחומר הזה
החמור הזה היה חזק והתחלתי להרגיש רע…
פשוט שתקתי,סבלתי בשקט,התחלתי לראות הכל כפול והתחיל לכאוב לי הבטן..

מנקודת המבט של דניאל

יופי…דווקא אני צריך להיות איתה
לא הרמתי את עיינים שלי,כאב לי להסתכל עליה…ושנאתי את עצמי באותו רגע..אך אני יכול לאמין שליאן כזאת…
כשהרמתי את עייני הסתכלתי עליה וראיתי שהיא לא נראת טוב
״ליאן?״,התחלתי לדאוג לה
היא הסתכלה עלי וניסתה להישאר רגילה
אבל אז היא נפלה ועיניה נעצמו
תפסתי אותה במהירות לפני שהיא נפלה,כל הכיתה קפצה והתקרבה
״זוז!…היא צריכה אוויר!״,צעק המורה
הסתכלתי על ליאן ונלחצתי,תפסתי אותה והתפללתי שהיא רק בסדר
אך היא לא התעוררה…