״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 48 – לפני האחרון

נקודת מבט אליאן:
עברו כבר שלושה חודשים. שלושה חודשים מאז שעזבתי את הפנימייה ועברתי ללמוד בבית הספר האזורי, מאז אותו יום לא שמעתי מזוהר, לפי מה שידוע לי הוא עדיין במוסד.
הלימודים בבית הספר האזורי הולכים טוב, טוב מאוד אפילו, הכרתי שם הרבה ילדים נחמדים, אבל אני מרגישה שמשהו חסר לי, אני מתגעגעת לחברים שלי.
מאז אותו יום שעזבתי לא דיברתי עם תאיר, היא כועסת עליי שעזבתי ככה בלי להודיע, קשה לה להבין אותי ואת הבחירה שעשיתי.
בחודש האחרון אני מאוד עמוסה, החלה תקופת הבגרויות, אני לומדת מהבוקר עד הלילה ככה שאין בראשי מקום לדברים אחרים חוץ מלימודים, והאמת טוב שכך.
התיישבתי על מיטתי כשהספרים, המחברות וערימת הדפים פרוסה על מיטתי, הבגרות בתנ״ך בעוד יומיים ועוד לא למדתי חצי חומר.
״ביום החמישי היה את יצירת החי במים והעוף ברקיע.״ קראתי מתוך הסיכום.
״אוקיי, ביום החמישי נברא…״ מלמלתי לעצמי, לפתע נשמעה דפיקה על הדלת. הסטתי את מבטי לכיוון הדלת,
״אני מפריע?״ שאל סבא כשהציץ מהדלת.
״לא.״ עניתי בחיוך, סגרתי את המחברות והספרים והנחתי בקצה המיטה.
בשלושה חודשים האחרונים הקשר ביני לבין סבא התדהדק מחדש, הוא סגר את המועדון אחרי מה שקרה עם זוהר.
״בריאת העולם… מעניין…״ אמר סבא כשקרא את אחד מהסיכומים.
״יש לי בגרות ביום חמישי.״ הסברתי.
״כל הכבוד קטנה, לימודים זה חשוב.״ אמר סבא וליטף את ראשי.
״זה מה שכל הזמן אמרתי ל…״ ואז נעצרתי.
״למי?״ שאל סבא בסקרנות.
״סתם, לא חשוב.״ אמרתי בהתחמקות.
״את מתגעגעת אליו.״ אמר סבא בחיוך, ידעתי על מי הוא מדבר.
״זה לא משנה.״ אמרתי בהתחמקות.
״אליאני…״
״זה לא משנה, זה נגמר.״ אמרתי בעצב.
״אני מצטער על הכל.״ אמר סבא בהתנצלות.
״הכל בסדר.״ חייכתי חיוך מזויף, סבא חייך אליי חיוך מנחם.
״טוב קטנה שלי, תחזרי ללמוד, אני לא אפריע לך.״ אמר סבא וקם ממיטתי. ״תלמדי טוב קטנטונת.״ אמר סבא ונשק לראשי.
הבטתי בסבא יוצא מחדרי עד שהדלת נסגרה.
לפתע הפלאפון שלי צלצל וגרם לי לקפוץ מבהלה, על הצג התנוסס שמה של יולי.
״היי יולה,״ עניתי לשיחה בחוסר חשק.
״מה את נשמעת מבואסת?״ היא שאלה בחשדנות.
״אני מותשת.״ אמרתי בכנות.
״די כבר י׳חרשנית. את יודעת את החומר מעולה.״ אמרה יולי בעידוד.
״אני ממש לא מרגישה ככה.״ אמרתי בכנות.
״תפסיקי לדאוג, יהיה בסדר. הבגרות בעוד יומיים,״ היא אמרה.
״בדיוק בגלל זה אני…״
״את יודעת מה, בואי אליי נלמד ביחד, נעודד אחת את השניה.״ היא הציעה.
״אממ…״ עשיתי את עצמי חושבת.
״נו אל תהי כבדה, בואי אליי.״ היא התחננה.
״אני באה!״ אמרתי וחיוך התפרס על פניי, ניתקתי את השיחה.
לקחתי את הספרים והמחברות, שמתי על עצמי משהו נוח, לקחתי פלאפון ומפתחות.
״אני הולכת ליולי ללמוד.״ אמרתי לסבא בזמן שירדתי במדרגות.

נקודת מבט תאיר:
״מה הבעיה, ביום השני נבראו המים והרקיע, וביום הראשון נברא האור.״ אמרה יעל בצעקה.
״אני מתבלבלת כל הזמן.״ הודיתי.
״מה יש להתבלבל, זה הכי פשוט בעולם!״ אמרה יעל בחצי צעקה.
״אולי תפסיקי לצעוק עליי.״ צעקתי גם אני.
״מצטערת, אבל אני לא מבינה מה כל כך קשה.״ היא אמרה.
״כן… את צודקת, סליחה. בואי נמשיך.״ אמרתי.
עברו שלושה חודשים מאז שאליאן עזבה את הפנימייה.
כעסתי עלייה, כל כך כעסתי עלייה שהיא עזבה את הפנימייה ככה בלי להודיע.
לא דיברנו מאז אותו יום, ולומר את האמת, אני מתגעגעת אליה מאוד.
״מה ההבדל בין היום השני לשאר ימי הבריאה?״ יעל העירה אותי ממחשבות.
״מה?״ מלמלתי.
״לחזור על השאלה?״ היא שאלה בחוסר סבלנות.
״לא, זה בסדר. אני חושבת שאני אמשיך ללמוד לבד.״ אמרתי ולקחתי את הדברים שלי ויצאתי מחדרה של יעל.

~פלשבק~
״אוף, אין מצב שאני אצליח לזכור את כל זה עד מחר.״ אמרתי בייאוש וזרקתי את הספרים.
״בואי איתי.״ אמרה אליאן והושיטה לי את ידה, הבטתי בה בשאלה.
״בואי בלי יותר מידי שאלות.״ אמרה אליאן.
~
״רגע, שאני אבין, הבאת אותי לחצר?״ שאלתי בתדהמה.
״כן, תראי איזה כיף פה.״ היא אמרה בחיוך והתיישבה על הדשא.
לומר את האמת, העצים הירוקים, הרוח הקרירה והשקט מסביב בהחלט הצליח להרגיע אותי ולעזור לי ללמוד יותר טוב.
~סוף פלשבק~

לקחתי את הספרים והמחברות, חיפשתי לי פינה שקטה בחצר והתחלתי ללמוד.

נקודת מבט לירון:
״אולי נעשה הפסקה?״ התחננתי.
״כן, אני בעד!״ אמר סתיו וסגר את הספר.
״לא, אנחנו חייבים לגמור את הפרק הזה.״ אמרה שביט.
״נו ביטי, הפסקה קטנה.״ התחננתי וסתיו ואני עשינו פאפי פייס.
״זה לא יעזור לשניכם, אנחנו נסיים את הפרק עוד היום!״ היא קבעה.
״הפסקה קטנה.״ התחננתי.
״לא.״ היא אמרה.
״אז אמרנו שביום הראשון…״ שביט החלה לסכם ואני עוד שנייה רציתי לתלות את עצמי על המנורה.
~
״טוב, נראה לי שזה מספיק להיום.״ אמרה שביט וסגרה את הספר.
״למה? דווקא מתחשק לי להמשיך ללמוד.״ אמרתי בציניות.
״מה באמת?״ שאל סתיו בפליאה.
״נראה לך?!״ אמרתי בחצי שאלה וזרקתי עליו כרית.
״חמש, חמש וחצי שעות! אנחנו לומדים חמש וחצי שעות.״ אמרתי בייאוש.
״אבל דווקא עמדתם בזה יפה.״ אמרה שביט בעידוד.
״עוד דקה והייתי מתמוטט.״ אמר סתיו.
״טוב, אני לא יודע מה איתכם אבל הלימודים האלה עשו חשק לאכול.״ אמרתי בכנות.
״אני אף פעם לא אומר לא לאוכל.״ אמר סתיו.
״אוייש, תאמינו לי שניכם.״ שביט נאנחה.
״בואי נו.״ משכתי את שביט ושלושתינו הלכנו לקפיטריה.

נקודת מבט אליאן:
״אוח, אני בחיים לא אבין את זה!״ אמרה יולי בייאוש ורקעה ברגליה.
״אני מציעה שנעשה הפסקה, תתני לחומר לשבת לך בראש, אחר כך את תראי שאת מבינה אותו יותר טוב.״ אמרתי בחיוך.
״כן… טוב, בואי נצא קצת.״ אמרה יולי, הבטתי בה בשאלה.
״נלך לקניון לשעה שעתיים, נתפרק קצת ונחזור.״ אמרה יולי.
״טוב נו.״ משכתי כתפיים.
~
״אוח, הייתי צריכה לדעת שזו הייתה טעות.״ נאנחתי.
״תודי שנהנית אבל.״ אמרה יולי.
״אמרנו שנלך לקניון לשעה, הלכנו לחמש שעות. כבר עשר בלילה, איזה מזל שנשאר לי גם את מחר ללמוד.״ אמרתי.
״די כבר לחשוב על לימודים כל הזמן, חוץ מזה שעשינו אחלה קניות.״ אמרה יולי וחייכה חיוך מרוצה.
״טוב, נראה לי אני פורשת הביתה.״ אמרתי.
״כבר?״ שאלה יולי בפליאה.
״היינו בקניון חמש שעות, חמש שעות!״ הדגשתי, יולי משכה כתפיים.
בשביל יולי הקניון זה כמו הבית השני שלה, ובשבילי הקניון הוא פשוט סיוט!
״ביי סיס, היה כיף.״ אמרה יולי כשהתחבקנו.
נפרדתי מיולי ופסעתי לכיוון הבית, נכנסתי הביתה דיברתי קצת עם אימא ואבא ועליתי לחדר שלי.
עשיתי מקלחת קצרצרה ולאחר מכן פשוט נפלתי על המיטה ושקעתי בשינה.

נקודת מבט זוהר:
״אתה לא הולך לישון יואב אמר שמחר יש לנו יום ארוך.״ אמר עומרי השותף שלי לחדר במוסד.
״נשאר לי רק עוד פרק אחד.״ עניתי.
״אוייש, גם אתה עם הבגרות בתנ״ך?״ הוא שאל בזלזול.
״זו הבגרות האחרונה, אני חייב לתת את המקסימום.״ עניתי.
האמת, בשלושה חודשים האלה אני השתניתי, התבגרתי יותר. סופסוף נפל לי האסימון כמה הלימודים שלי חשובים, כמה העתיד שלי חשוב, רק דבר אחד כואב לי, כואב לי שאליאן לא יכולה לראות את זה קורה, הרבה מהשינוי שעברתי קרה בזכותה.
״ת׳אמת עליך לא הייתי מאמין.״ הוא אמר.
״גם אני לא.״ צחקתי.
״אז מה קרה?״ הוא שאל בסקרנות.
״הכל בזכות החברה שלי,״ אמרתי בגאווה. ״זאת אומרת, הייתה חברה שלי.״ תיקנתי.
״היא לימדה אותי כמה העתיד שלי חשוב, כמה לימודים הם חשובים.״ אמרתי.
״פששש… הלוואי עליי חברה כזאת.״ הוא אמר בגיחוך.
״אבל אני כמו טמבל הרסתי הכל.״ אמרתי בעצב.
אני נמצא במוסד כבר כמעט שלושה חודשים, ואין יום שאני לא חושב עליה, איפה היא, אם היא מאושרת, אם היא המשיכה הלאה.
״אני מתכנן אחרי שאני אשתחרר מפה, ללכת אליה להתחנן שתקבל אותי בחזרה.״ אמרתי בכנות.
״אתה ממש אוהב אותה, הא?״ הוא שאל.
״יותר מאת עצמי.״ הודיתי וסגרתי את המחברות והנחתי על השידה.
אני באמת מקווה שהיא תסכים לקבל אותי בחזרה, שהיא בכלל עוד אוהבת אותי, כי אני לא מתכוון לוותר עליה שוב. יקח כמה זמן שיקח, בסוף אני עוד אמצא את הדרך חזרה ללב שלה!