״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 47

נקודת מבט אליאן:
עברו כבר כמעט שבועיים מאז מה שקרה בבית החולים, שבועיים שזוהר ואני לא מדברים, וזה לא שהוא לא ניסה, הוא ניסה לא פעם ולא פעמיים אבל אני התחמקתי.
אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, אחרי מה שקרה איך אני אוכל להאמין לו שוב, הרי נפגעתי ממנו לא מעט פעמים.
בקשר לסבא, חזרנו לדבר אבל לא כמו פעם, שום דבר כבר לא יחזור להיות כפי שהיה קודם לכן.
בשבוע שעבר קיימנו ארוחת ערב משפחתית יחד עם סבא, הוא לא סיפר לכולם את הסיבה האמיתית להיעלמות שלו, הארוחה הייתה זוועתית, לא היה לי מצב רוח, ואם זה לא מספיק ליאל הציקה לי בלי הפסקה.
אולי אני פשוט צריכה לקבל את זה ששום דבר כבר לא יחזור להיות כפי שהיה בעבר, שזו המציאות ואני פשוט אאלץ להסתגל אליה בלית ברירה.
עכשיו, כל פעם שזוהר ואני עוברים אחד ליד השניה אנחנו מתנהגים כמו זרים, בכל יום אני רואה אותו עם מישהי אחרת, ומה אני אגיד, כל פעם זה כואב מחדש. זה לא נקלט לי שהפעם זה נגמר ולתמיד.
״אלי, כדור הארץ לאליאן, את שם?״ תאיר העירה אותי ממחשבות שהייתי שקועה בהן.
״מה?״ שאלתי בבלבול.
״הקשבת בכלל למה שאמרתי?״ היא שאלה.
״כ-כן, בטח.״ אמרתי בגמגום.
״אז מה אמרתי?״ 
״משהו על זה שיש מסיבה בשישי.״ עניתי.
״ליתר דיוק אמרתי שיש מסיבה בשישי, ואין לי מה ללבוש.״ היא אמרה בחצי צעקה.
״סורי תותי, אל תעלבי אבל הראש שלי לא ממש פה.״ אמרתי בהתנצלות.
״מה, שוב זוהר?״ היא שאלה.
״אני פשוט מרגישה שאני משתגעת, אני לא מאמינה שזה באמת נגמר.״ אמרתי בעצב.
״די אלי, תתאפסי על עצמך! עברו שבועיים, פאקינג שבועיים.״ היא אמרה.
״כן, אני יודעת, אבל…״
״את עוד אוהבת אותו.״ היא קבעה.
״אני לא יכולה להפסיק לאהוב אותו כל כך מהר.״ הודיתי.
״אז מה הבעיה, תלכי כבר ותדברי איתו.״ 
״לא, אני לא אעמוד בעוד פגיעה.״ אמרתי בעצב.
״את יודעת שבמשך כל הזמן הזה שהיית בבית חולים זוהר לא זז מהמיטה שלך אפילו לשנייה?״ אמרה תאיר.
״ב-באמת?״ שאלתי בפליאה ובלי ששמתי לב חיוך התפרס על פניי.
״נו, תלכי כבר ותדברי איתו, אתם כבר שבועיים עוברים אחד ליד השנייה ומתנהגים כמו זרים.״ אמרה תאיר.
״זה כואב לי יותר מידי.״ אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי לרצפה.
״זאת אומרת, איך אני אוכל לבטוח בו שוב, הוא שיקר לי כל הזמן הזה.״ אמרתי ויישרתי את מבטי לתאיר.
״את צודקת, אבל באהבה מתגברים על המכשולים ואם צריך מתחילים מחדש.״ אמרה תאיר.
״את צודקת, את פשוט צודקת!״ אמרתי בצעקה.
״אני אוהבת אותו, והוא אוהב אותי, נשכח את העבר ונתחיל מחדש.״ אמרתי בחיוך.
״יופי, עכשיו את הולכת אליו, עכשיו!״ תאיר פקדה אליי.
״תודה תותי, תודה על הכל.״ הודיתי לה והתחבקנו. ״עכשיו תלכי כבר!״ תאיר דחפה אותי, צחקקתי לי ופסעתי לכיוון מבנה המגורים.
כל הדרך המחשבות לא עזבו אותי, מה אם אני טועה?
מה אם אני אפגע שוב?
מה אם בכלל הוא שכח ממני?
נעמדתי מול הדלת של החדר של זוהר, מתלבטת עם עצמי מה לעשות, נשמתי כמה נשימות עמוקות ודפקתי על הדלת.

נקודת מבט זוהר:
ישבתי בחדר שלי, שכבתי במיטה שלי ובהיתי בתקרה. בשבועיים האחרונים אני עושה את זה הרבה, כבר שבועיים שאני מנסה לשכוח מאליאן, מנסה להכניס לעצמי לראש שזה נגמר. לא משנה עם כמה בנות אני אהיה, אף אחת אבל אף אחת לא דומה לאליאן. ואף אחת בחיים לא תשתווה אליה.
דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיי, קמתי ממיטתי ופסעתי בגרירת רגליים לכיוון הדלת, פתחתי את הדלת ולהפתעתי אליאן עמדה בפתח. 
היא הייתה כל כך יפה כמו בכל פעם, היא עמדה בפתח וחייכה חיוך קטן.
״אליאן…״ מלמלתי, הייתי המום לראות אותה. בכל זאת לא דיברנו שבועיים, יותר נכון שבועיים שאליאן מתחמקת ממני.
״היי.״ היא מלמלה וחייכה חיוך קטן.
כל כך התגעגעתי לחיוך שלה, לחיוך שכל כך הרבה זמן לא ראיתי, לריח הוניל שלה שלא הרחתי מקרוב כבר שבועיים.
״אני… אני צריכה להגיד לך משהו.״ היא אמרה בקולה העדין.
״אוקיי.״ מלמלתי וחייכתי חיוך קטן, ושנינו נכנסנו לחדר.
״תקשיב אני, עברו שבועיים מאז… מאז מה שקרה, אני…״ 
לפתע נשמע דפיקה בדלת.
אוח, מי זה יכול להיות לכל הרוחות, ולמה דווקא עכשיו?
״זה בסדר, תפתח את הדלת ונמשיך אחר כך. זה בטח סתיו שנתקע בלי מפתח.״ היא אמרה בחיוך. חייכתי אליה חזרה וניגשתי לפתוח את הדלת.
פתחתי את הדלת, בפתח עמד המנהל יחד עם שני שוטרים, הם לא אמרו כלום, הם רק נכנסו לחדר.
״תבדוק במגירות.״ אמר אחד השוטרים לשוטר השני.
״סליחה מה קורה פה?״ שאלה אליאן בחשדנות.
״תבדוק בארונות.״ השוטרים המשיכו לחפש.
״אפשר לדעת מה אתם מחפשים?״ שאלתי בחצי צעקה.
״היהלומים שנגנבו מחנות התכשיטים ׳אף שברן׳, מוכר לך במקרה?״ שאל אחד השוטרים, אליאן הסיטה את מבטה אליי והביטה בי בשאלה.
השוטרים המשיכו לחפש, הם היו כל כך קרובים ליהלומים, עצמתי את עיניי בחוזקה.
״מצאתי!״ אמר השוטר והוציא את היהלומים מהמגירה.
״זוהר, מה קורה פה?״ שאלה אליאן בתמימות.
״זוהר פרץ, אתה עצור על גניבת היהלומים והחזקת רכוש גנוב, כל מה שתגיד ישמש נגדך.״ אמר אחד השוטרים תוך כדי ששם על ידיי
״קח אותו לניידת.״ אמר השוטר השני, אבל אני התנגדתי. ״אליאן בבקשה תקשיבי לי, אני…״ 
״אני לא רוצה שום קשר אליך בחיים, בחיים!״ היא אמרה בבכי.
״אליאן תקשיבי לי בבקשה, אני יכול להסבי…״
״קדימה נגמרו המשחקים, לניידת.״ השוטר התחיל לדחוף אותי החוצה.

נקודת מבט אליאן:
אני לא מאמינה שאני עוד הלכתי אליו, רציתי שנחזור, להגיד לו שאני אוהבת אותו, שאני מאמינה לו.
השוטרים החלו להוביל את זוהר לניידת, החצר החלה להתמלא בילדים שצפו בזוהר מובל לניידת.
לא יכולתי לראות את זה, כאב לי לראות אותו ככה.
ברחתי לחדר שלי והתחלתי לבכות, הוצאתי הכל, לא מאמינה שנתתי לזה לקרות, שהסתבכתי ככה, שנתתי לעצמי להתאהב.
אני לא מאמינה כמה סתומה הייתי כשחשבתי לתת לו עוד הזדמנות, שרציתי שנחזור. אני כזאת סתומה.
אחרי שעה וחצי של בכי הגעתי למסקנה חד משמעית, המקום הזה לא בשבילי, אני צריכה להתחיל מחדש במקום חדש. לשכוח מהעבר. לשכוח מזוהר, והפעם לתמיד, זה נגמר ואין דרך חזרה.
הנחתי את המזוודה על המיטה שלי, פתחתי את ארון הבגדים שלי ורוקנתי את הבגדים שלי מהארון והכנסתי למזוודה.
זה מדהים, המקום שעשה אותי למאושרת שינה אותי ברגע, מהילדה הכי מאושרת הפכתי לילדה עצובה, דכאונית, כל השמחת חיים שהייתה בי נעלמה כאילו לא הייתה.
לקחתי את הפלאפון וחייגתי לאימא.
״אליאני מתוקה,״ נשמעה קולה של אימא על הקו.
״אימא…״ ייבבתי בבכי.
״מה קרה מתוקה שלי?״ שאלה אימא בדאגה.
״אני… אני רוצה לחזור הביתה, והפעם לתמיד.״ ייבבתי.
״למה מותק שלי?״ שאלה אימא.
״לא טוב לי, פה.״ אמרתי בכנות.
״בסדר קטנה שלי, את לא תהי במקום שלא טוב לך, אני אדבר עם המנהל ואסדר את הכל.״ אמרה אימא.
״תודה אימא.״ אמרתי בבכי וניתקתי את השיחה.
המשכתי לארוז, הוצאתי מהלוח שעם את כל התמונות, דפדפתי תמונה תמונה, בכל תמונה חייכתי, הייתי מאושרת.
דפדפתי תמונה תמונה מחפשת לאן נעלמה הילדה המאושרת הזאת, לאן נעלם כל האושר הזה?
נתקעתי על התמונה שלי ושל זוהר מאחת המסיבות שהיו בפנימייה. זוהר נישק אותי על הלחי ואני חייכתי.
איך שראיתי את התמונה חיוך קטן התפרס על פניי ואיתו זלגה דמעה בוגדנית מעיניי.
אני כל כך מתגעגעת אליו, אלינו…
המשכתי לארוז, ואז נתקלתי בחולצה של זוהר שנשארה אצלי, הריח של זוהר עוד נשאר עליה, קיפלתי את החולצה והכנסתי למזוודה.
על השידה מצאתי מכתב שהיה בתוך מעטפה ורודה, הוצאתי את המכתב מהמעטפה והתחלתי לקרוא.
׳אהובה שלי,
יפה שלי,
אושר שלי,
מי היה מאמין שעבר כבר חודש מאז שהפכנו לזוג באופן רשמי, חודש שהפכת אותי לבנאדם הכי מאושר עלי האדמות.
חודש, מאז הנשיקה הראשונה שלנו.
מדהימה שלי, תודה על חודש מדהים.
חודש מלא בצחוקים, ויכוחים, ריבים ובעיקר אהבה.
מקווה שתאהבי את ההפתעה שהכנתי לך, אני מאחל לנו שנחגוג עוד הרבה חודשים כאלה יחד.
אוהב אותך הכי שבעולם.׳
קראתי את המכתב והדמעות לא איחרו לצאת, אני כל כך אוהבת אותו. כל כך אוהבת אותו שזה כבר כואב.
אבל ככה זה, כנראה שאחרי הכל לא נועדנו זה לזו,יכול להיות שיש מישהו בעולם שמתאים לי יותר.
סגרתי את המזוודה שלי, ויצאתי מהחדר, לא מאמינה שזו הולכת להיות הפעם האחרונה שלי כאן.
עליתי לגג, בפעם האחרונה כנראה,
 
~פלשבק~
זוהר החל להוביל אותי למקום שרצה לקחת אותי אליו.
״זוהר, אני מזכירה לך שאנחנו צריכים ללמוד.״ אמרתי בזמן שהלכנו לאותו מקום.
״אל תדאגי.״ הוא אמר.
זוהר ואני התחלנו לעלות מקומה לקומה בפנימייה.
״זוהר… מתי, נגיע?״ שאלתי ותוך כדי התנשפתי.
הפנימיה הזו ענקית עם כמות הקומות שיש בה.
״עוד רגע.״ הוא ענה.
והמשכנו לעלות מקומה לקומה ואז הגענו לקומה האחרונה- לקומת הגג.
איך שקלטתי איפה אני נמצאת קפאתי במקומי.
״בואי.״ אמר זוהר בהתלהבות.
״לא, זוהר… בבקשה לא.״ התחננתי.
יש לי פחד גבהים, מאז ומתמיד מקומות גבוהים הפחידו אותי.
״למה את לא באה?״ שאל זוהר.
״אני… אני מפחדת.״ אמרתי בקול שקט.
״אני לא מבין.״ אמר זוהר בבלבול.
״יש לי פחד ממקומות גבוהים.״ הסברתי.
״בואי. אני איתך, אני אשמור עלייך.״ הוא אמר והושיט לי את ידו.
״לא זוהר, אני לא יכולה.״ אמרתי.
״את סומכת עליי?״ הוא שאל.
״כן.״ עניתי בוודאות. אני סומכת עליו אבל כרגע מה שהשתלט עליי היה הפחד.
״אז אין לך מה לדאוג, אני מבטיח שאני אשמור עלייך.״ הוא אמר ברוגע והושיט לי את ידו.
״מבטיח?״ שאלתי בחשש וקיבצתי את עיניי.
״מבטיח.״ הוא ענה וחייך.
~סוף פלשבק~

עברתי כאן המון דברים, על הגג הזה, התגברתי על הפחד שלי, כאן בכיתי לראשונה, וכמובן איך אפשר לשכוח, כאן הייתה הנשיקה הראשונה שלי.

~פלשבק~
זוהר…״ מלמלתי כשעליתי לגג וראיתי את זוהר.
״ידעתי שאני אמצא אותך כאן.״ אמרתי בחיוך.
״איך אתה?״ שאלתי בזמן שהתיישבתי לידו.
הוא היה נראה די המום כשראה אותי.
״אני בסדר.״ הוא ענה ברוגע.
״זה נראה כואב.״ אמרתי והנחתי את ידי על החתך שלו, ועברה בי צמרמורת נעימה.
״זה?״ הוא שאל והצביע על החתך.
״זה בקטנה.״ אמר בחיוך וחייכתי אליו חזרה.
ידי עוד הייתה מונחת על פניו, אם הייתי יכולה לספור את מספר הפעמים שגופי הרגיש צמרמורות באותו רגע.
״צריך לטפל בך.״ אמרתי.
״דווקא טוב לי ככה.״ הוא אמר בחיוך ושנינו צחקנו.
״החבר שלך לא יכעס שאת פה?״ הוא שאל.
״אין בנינו כלום.״ עניתי והבטתי את מבטי לכיוון הנוף. שנינו שתקנו לכמה דקות, כל אחד היה עסוק במחשבות שלו.
״אמרתי לו שהלב שלי שייך למישהו אחר.״ שברתי את השתיקה והסטתי את מבטי אליו
״אני לא יודע מה עובר עליי בזמן האחרון,  אני מרגיש שאני משתגע, אני רב עם כולם, אני עצבני, שום דבר לא מצליח לי, זה בחיים לא קרה לי קודם לכן.״ הוא אמר.
״כשאנחנו רבים, אף אחד אבל אחד, לא מצליח לעצבן אותי כמוך. להשפיע לי על המצב רוח כמו שאתה מצליח. אתה גרמת ללב שלי להיפתח בפניך, סיפרתי לך את הדברים הכי סודיים עליי, כשאני איתך אני אחרת. אני מאבדת שליטה לטוב ולרע, אני מאושרת.״ אמרתי בכנות וחייכתי חיוך קטן.
שנינו הסתכלנו אחד לשניה בעיניים, זוהר אחד בפניי בשתי ידיו, הלב שלי החל לדפוק כמו משוגע. שנינו התחלנו להתקרב אחד לשנייה וברגע אחד זה קרה, שפתינו נפגשו זו עם זו ונסחפנו לנשיקה עדינה אך מלאת תשוקה.
התנתקנו מהנשיקה כמעט חסרי אוויר, עדיין קרובים, הסתכלנו אחד לשניה בעיניים. 
״אני אוהבת אותך.״ אמרתי בחיוך.
״כל כך הרבה זמן חיכיתי לשמוע את זה.״ הוא מלמל והביט בי בחיוך.
~סוף פלשבק~ 

״להתראות גג.״ מלמלתי בעצב בזמן שירדתי מהגג.
הסתובבתי בחצר בפעם האחרונה, ולאחר מכן פסעתי לכיוון שער הפנימייה. יצאתי משער הפנימייה, העפתי מבט לאחור, בילדים המשחקים, בדשא הירוק, ובפרחים שעליו.
אני יוצאת מכאן בראש מורם, בדיוק כמו שנכנסתי הנה. 
לא משנה איך מסתכלים על זה, עברתי כאן תהליך, נכנסתי לכאן מישהי אחרת ויצאתי מישהי אחרת.
למדתי להתגבר על הפחדים שלי, הבנתי שהקשיים הם רק מכשול שייעלם. אני יוצאת מכאן ילדה יותר בוגרת.
המתנתי לאבא מחוץ לשער, כמה דקות לאחר מכן נשמע צפצוף ואבא הגיע.
אבא העמיס את התיקים שלי על הרכב ואני ניצלתי את הזמן והעפתי שוב מבט אחרון בפנימייה.
״טוב, זהו אפשר ללכת.״ הוא אמר לאחר שסיים להעמיס את התיקים.
״להתראות פנימיית אלונים.״ מלמלתי בעצב ונכנסתי לאוטו.