״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 45

נקודת מבט אליאן:
״את בטוחה שתהי בסדר?״ שאל לירון בדאגה.
״כן, הכל בסדר.״ עניתי.
״אולי כדאי שנלווה אותך לכיתה.״ אמר זוהר.
״די נו, אני מרגישה בסדר גמור.״ צחקתי. 
עבר שבוע מאז שהשתחררתי מבית החולים ומאז… מאז זוהר ולירון לא עוזבים אותי לרגע.
״אולי בכל זאת עדיף שנלווה אותך.״ אמר לירון.
״אני מרגישה בסדר גמור, באמת.״ אמרתי ברוגע.
״עכשיו כדאי שתלכו לכיתה שלא תאחרו.״ אמרתי בחיוך.
״אליאן…״ מלמל זוהר.
״טוב, אתם לא הולכים אני אלך, ביי.״ אמרתי להם והתחלתי ללכת.
~
הגעתי לכיתה, התיישבתי במקומי ליד תאיר.
״הינה את, איפה היית?״ היא שאלה.
״השומרי ראש שלי לא נתנו לי ללכת.״ אמרתי בגיחוך ותאיר צחקה.
״זה לא מצחיק, זה מעצבן.״ אמרתי בעצבים בזמן שהוצאתי את הספר והמחברת מהתיק והנחתי על השולחן ולאחר מכן הנחתי את ראשי על השולחן.
״בוקר טוב לכולם,״ המורה נכנסה לכיתה והתחלנו ללמוד.
״אז בשיעור שעבר למדנו לנתח משפטים, עכשיו אנחנו נעשה חזרה על שיעור שעבר.״ אמרה המורה ותוך דקות ספורות הלוח הוצף במשפטים.
בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה אותיות בעיניים.
״אז מי יכול לומר לי מה סוג המשפט הראשון?״ שאלה המורה.
לא הייתי מרוכזת בכלל בשיעור, הראש שלי היה טרוד במחשבות. 
אני יודעת שזה ישמע מוזר, ומי שישמע את זה יחשוב שהשתגעתי, יכול להיות שבאמת השתגעתי אבל אני חושבת שראיתי את סבא בבית החולים, שהוא בא לבקר אותי בזמן שישנתי, או לפחות ניסיתי לישון.
״אליאן, אולי את תעזרי לי לנתח את משפט השני?״ המורה העירה אותי ממחשבות.
״ב-בטח.״ אמרתי וחייכתי חיוך מזויף.
״הילד הלך לבית הספר.״ המורה הקריאה את המשפט. ״מה סוג המשפט?״ היא שאלה.
״פשוט.״ עניתי.
״איפה הנושא ונשוא?״ היא שאלה.
״הילד- נושא. הלך-נשוא.״ עניתי.
״כל הכבוד אליאן, אני שמחה שחזרת אלינו עם כוחות מחודשים.״ אמרה המורה.
״כן, כן מה שתגידי.״ מלמלתי והנחתי את ראשי על השולחן.
אני יודעת שזה מטורף, שזה לא הגיוני. שסבא בכלל נמצא בניו יורק למעלה מעשר שנים, וקרוב לעשר שנים שלא שמענו ממנו, אבל אני יכולתי להרגיש אותו שהוא נמצא בחדר.
צלצול הפעמון קטע את מחשבותיי, התלמידים שעטו החוצה.
״שיעורי הבית שלכם, הם לסיים את שאר המשפטים.״ אמרה המורה לילדים שעוד נשארו בכיתה.
״פיו, סופסוף זה נגמר. חשבתי שזה לא יגמר לעולם.״ אמרה תאיר.
״כן, את באה לחצר?״ שאלתי אותה.
״אחרייך.״ היא ענתה ושתינו יצאנו לחצר.
החצר הייתה רועשת ומלאה בילדים, במשך כמה דקות חיפשנו את כולם.
״מחפשת מישהו?״ שמעתי קול מאחוריי. זה היה זוהר.
״הייתי אומרת שכבר מצאתי.״ אמרתי בחיוך.
״מה אתן נראות שבוזות?״ שאלה שביט.
״שעתיים לשון.״ ענתה תאיר בייאוש.
״רגע שאני אבין, הילדות הכי חרשניות בפנימייה, עזבו פנימייה בכל היקום, סבלו בשיעור?״ שאל זוהר בגיחוך והבנים צחקו.
״אמרו לך שאתה מצחיק? אולי תלך תעשה סטנדאפ.״ אמרתי בגיחוך.
״את יודעת שאני אוהב אותך, את החרשנית הכי יפה בעולם.״ הוא אמר ונישק אותי.
״אוו…״ כולם עשו מהצד.
 צחקקתי לי מהמבוכה. ״ואתה החנפן, הכי חנפן בעולם.״ אמרתי. 
״אולי, אבל תודי שאת אוהבת את החנפן הזה.״ הוא אמר בהתגרות.
״מממ…. לא.״ אמרתי בהתגרות.
״ועכשיו?״ הוא שאל תוך כדי שדיגדג אותי.
״ד-די זוהר, בסדר אני נכנעת.״ אמרתי בצחוק וכולם הביטו בנו וצחקו.
״אני אוהבת אותך.״ אמרתי בחיוך.
״אווו…״ תאיר ושביט עשו מהצד ואני צחקקתי. ואז זוהר ואני התנשקנו.
״אפ אפ, רק שלא תבלעו אחד את השניה.״ אמר לירון.
״שתוק!״ זוהר ואני אמרנו ביחד וכולם צחקו.

נקודת מבט לירון:
אחרי ארוחת צהריים נחתה עליי עייפות, החלטתי ללכת לחדר לשים קצת את הראש ולישון קצת מה שלא כל כך הצליח לי.
דפיקה בדלת העירה אותי משנתי.
״מה כבר ביקשתי, לנוח עשר דקות.״ מלמלתי בדרך לדלת, הדפיקות המשיכו.
״אני בא!״ צעקתי ופסעתי בצעדים מרושלים לכיוון הדלת.
פתחתי את הדלת, אליאן עמדה בפתח.
״הא אוחתי, זו את.״ נאנחתי.
״אני מפריעה?״ היא שאלה.
״האמת שכן, אני מנסה לישון.״ אמרתי בכנות.
״טוב, אז אני מניחה שזה בסדר.״ היא עקפה אותי ונכנסה לחדרי.
״תגידי, בשביל מה שאלת אם את מפריעה, בשביל להפריע?״ שאלתי. 
״אני צריכה לדבר איתך.״ אמרה אליאן והתיישבה על מיטתי.
״מה קרה, הכל בסדר, את לא מרגישה טוב?״ שאלתי בדאגה.
״זה, זה בקשר לסבא.״ היא אמרה.
״מה… מה סבא קשור עכשיו?״ שאלתי בבלבול.
״ראיתי אותו, זאת אומרת… אני חושבת שראיתי אותו.״ היא אמרה.
״אליאן זה לא יכול להיות, סבא נמצא בניו יורק למעלה מעשר שנים, עשר שנים שלא שמענו ממנו.״ אמרתי.
״אני יודעת שאתה חושב שהשתגעתי, אבל אני יכולתי להרגיש אותו בחדר, אומנם הייתי חצי רדומה אבל זה הרגיש כל כך אמיתי.״ היא סיפרה.
״גם אני מתגעגע לסבא, אני אפילו חולם עליו לפעמים.״ אמרתי בכנות והתיישבתי לידה. ״אבל כבר השלמתי עם זה שכנראה הוא לא יחזור יותר.״ אמרתי בעצב.
״אז אתה לא מאמין לי?״ 
״אני, אני לא יודע. אליאן, זה נשמע ממש…״
״מוזר? כן אני יודעת, אבל זאת האמת.״ היא אמרה בחצי צעקה.
״איזו אמת? האמת היא שהוא לא פה, אמרתי לך, גם אני לפעמים חולם עליו, מדמיין אותו…״
״אני לא משוגעת לירון!״ היא צעקה,
״אני לא אמרתי את זה.״ 
״אבל אתה מתייחס אליי כמו אל משוגעת, תכף תגיד לי שאולי אני הוזה דברים.״ היא אמרה בעצבים.
״נניח שראית אותו, אז למה הוא לא נשאר, למה הוא נעלם?״ שאלתי.
״אני…״ היא התחילה לגמגם.
״פתאום אין לך תשובה, ואת יודעת למה?״ שאלתי.
״כי הוא לא היה שם.״ אמרתי בחצי צעקה.
״אני עוד אמצא הוכחה לזה שראיתי אותו.״ היא אמרה.
״איזו הוכחה, איך נראה לך שתמצאי הוכחה, את לא תמצאי כי לא באמת ראית אותו.״ אמרתי.
״אני כן!״ היא אמרה בחצי צעקה.
״אלי, בבית חולים נתנו לך הרבה תרופות, את היית מטושטשת, יכול להיות שפשוט דימיינת.״ אמרתי בעדינות.
״אתה חושב שהשתגעתי.״ היא אמרה בעצבים.
״אני לא חושב ש…״ אליאן יצאה מחדרי בטריקת דלת חזקה.
אני שונא לריב עם אליאן, אני באמת לא חושב שהיא משוגעת אבל… אבל זה מופרך, זה לא יכול להיות שהיא ראתה אותו ככה פתאום אחרי עשר שנים שלא שמענו ממנו. אני רוצה להאמין לה, אני באמת רוצה אבל…. אבל זה לא הגיוני בשביל להיות אמיתי.

נקודת מבט זוהר:
״אז איך הייתה השנת צהריים?״ שאלתי את לירון בגיחוך.
״שנת צהרייים עלק.״ הוא אמר בעצבים.
״מה קרה?״ שאלתי בצחוק.
״אליאן מדאיגה אותי, זה מה שקרה.״ הוא ענה.
״קרה לה משהו?״ שאלתי בדאגה.
״לא יודע מה יש לה. היא באה אליי לחדר ואומרת שהיא ראתה את סבא שלי.״ הוא סיפר.
איזה סבא, זה שנעלם לפני עשר שנים?״  שאלתי בתדהמה.
״כן, עזוב אני לא יודע מה יש לה זאתי, בטח מהתרופות בבית חולים.״ הוא אמר.
״כן כנראה…״ מלמלתי.
~פלשבק~
״איך אתה מרגיש?״ שאלתי את חיים כשבאתי לבקר אותו בבית החולים.
״אני בסדר, עוד קצת ואני חוזר לעניינים. מה עם המועדון, איך הולך?״ הוא שאל.
״הכל בסדר, אלמוג ואני דואגים לכל.״ עניתי.
״מה עם אליאן, היא עוד פה?״ הוא שאל.
במהלך השבוע סיפרתי לחיים כל מה שקרה עם אליאן, סיפרתי לו שאנחנו ביחד עכשיו. לשמחתי חיים קיבל את זה בטוב ובהבנה.
״האמת שהיא התעוררה לפני כמה שעות.״ אמרתי בחיוך.
״מה המצב שלה?״ הוא שאל בהתעניינות.
״היא בסדר. היא מתאוששת.״ עניתי.
״טוב לדעת.״ הוא אמר בחיוך.
״כמה זמן זה ימשך, זאת אומרת כמה זמן אתה עוד תמשיך להסתתר?״ שאלתי.
״לצערי כנראה עד סוף החיים שלי.״ הוא ענה בעצב.
~סוף פלשבק~

״רגע, מה זאת אומרת ראתה אותו?״ שאלתי לאחר שהבנתי מה לירון אמר לי עכשיו.
״לא יודע. זה מה שהיא אמרה. עזוב נו, בטח נתנו לה משהו בבית חולים.״ אמר לירון.
״זה לא יכול להיות.״ מלמלתי.
״זה בדיוק מה שאמרתי לה.״ הוא אמר.
״אני מפחד שמתחיל לקרות לה משהו.״ אמר לירון בדאגה.
״אל תדאג, אני אדבר איתה.״ אמרתי ופסעתי בריצה לכיוון הפרצה.
אני חייב לנסוע לבית החולים, לספר לחיים. ולנסות להבין איך פאקינג אליאן ראתה אותו, כי לי זה דיי ברור שזה יכול להיות.
לקחתי מונית מהפנימייה ונסעתי לבית החולים, כשהגענו לבית החולים שילמתי לנהג ופסעתי לבית החולים.
נכנסתי לבית החולים וכל הדרך רצתי במסדרון עד שהגעתי לחדר של חיים.
״אני… אני צריך לשאול אותך משהו.״ התנשפתי.
״מה קרה זוהר?״ שאל חיים.
״אתה… אתה ביקרת את אליאן נכון?״ שאלתי.
״מה… מה איפה אתה,״ 
״מסתבר שהיא ראתה אותך.״ עניתי.

נקודת מבט אליאן:
אחרי הריב עם לירון הייתי כל כך עצבנית. זהו, עכשיו אני בטוחה שהוא חושב שהשתגעתי. 
אני חייבת למצוא הוכחה שתוכיח לו חד משמעית שלא השתגעתי.
נשארו שעתיים אחרונות לסיום יום הלימודים, אמרתי לתאיר שאני לא מרגישה טוב.
פסעתי לכיוון הפרצה, לקחתי אוטובוס ונסעתי לבית החולים להשיג את ההוכחות לזה שאני לא משוגעת.
״סליחה, חיים אלקיים נמצא פה במקרה?״ שאלתי את הפקידה .
ידעתי שיש סיכוי שדמיינתי, שהפקידה תגיד לי שאף פעם לא היה כאן אדם בשם חיים אלקיים, אבל ידעתי שאני חייבת לבדוק את זה. ככה אני אדע אם לירון צדק ובאמת השתגעתי או שצדקתי.
״הוא נמצא בחדר 301.״ אמרה הפקידה לאחר שבדקה במחשב.
״את… את בטוחה?״ שאלתי בפליאה.
״כן, אני כן.״ ענתה הפקידה.
״בטוחה שזה חיים אלקיים?״ שאלתי שוב מכדי לוודא.
״כן, טוב ילדה יש לי הרבה עבודה…״ אמרה הפקידה בחוסר סבלנות.
״מצטערת.״ אמרתי בהתנצלות.
פסעתי במסדרון מחפשת את החדר של סבא. אני עדיין לא מאמינה שבעוד כמה דקות אני הולכת לפגוש אותו.
עברתי חדר חדר עד שהגעתי לחדר המבוקש. כשהגעתי לשם לא הייתי מסוגלת לעשות את זה לבד. לקחתי את הפלאפון שלי והתקשרתי ללירון.
״לירון, תבוא לבית חולים דחוף.״ אמרתי לו.