״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 42

נקודת מבט לירון:
הסתגרתי בחדר שלי וצפיתי בטלוויזיה, מדהים כמה שהיום עובר מהר שמעבירים את היום בצפייה בטלוויזיה. דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיי, התעלמתי. לא רציתי לראות אף אחד, רציתי להיות לבד, אבל הדפיקות עדיין המשיכו.
״בסדר, בסדר. אני בא.״ מלמלתי ופסעתי בצעדים מרושלים לכיוון הדלת.
״מה את רוצה?״ שאלתי בזלזול את שביט שעמדה בפתח.
״לא הגעת היום לכיתה, וגם לא לארוחת בוקר.״ היא ענתה בקולה העדין.
״וזה עניינך, כי?״ שאלתי בזלזול.
״לירון די, אני דואגת לך.״ היא אמרה בדאגה והניחה את ידה על פניי.
אח, אם הייתי יכול לתאר מה המגע שלה עשה לי, איזה צמרמורות הוא העביר בי בגוף, אבל אז הזכרתי לעצמי שאני צריך להתעשת על עצמי.
״כשהתנשקת עם ערן מאחורי הגב שלי, באותו רגע לא דאגת לי.״ אמרתי בכעס והסרתי את ידה מפניי.
״לירון, תסתכל עליי.״ היא ביקשה ויישרה את מבטי אליה.
״זאת הייתה טעות, אני אוהבת אותך, ורק אותך.״ היא אמרה כשהביטה בעיניי.
ולפתע הפלאפון שלי צלצל, על הצג התנוסס שמה של תאיר.
״לירון,״ שמעתי את תאיר בוכה.
״תאיר, מה קרה?״ שאלתי בדאגה.
״אלי… אליאן, היא…״ תאיר מלמלה בבכי.
״מה קרה לאליאן?״ הרמתי את קולי. שביט הביטה בי בשאלה.
״היא בבית חולים.״ ענתה תאיר בבכי.
״מה… מה קרה?״ שאלתי בהלם והבכי של תאיר התחזק.
״טוב, אני מגיע.״ אמרתי וניתקתי את השיחה.
״לירון,״ מלמלה שביט.
״אני צריך ללכת.״ מלמלתי.
״אני אבוא איתך.״ היא אמרה. לא התכווחתי איתה, שנינו יצאנו מהחדר שלי בריצה.
~
״אל תדאג, היא תהיה בסדר.״ אמרה שביט והניחה את ידה על ידי בזמן שישבנו במסדרון בית החולים וחיכינו לתשובות.
״אני הייתי צריך לשמור עליה, אני…״ 
״די, זו לא אשמתך.״ היא אמרה ברוגע.
למרות כל מה שקרה ביני לבין שביט אני שמח שהיא כאן איתי.
״תודה.״ אמרתי לה וחייכתי חיוך קטן.
״על מה?״ היא שאלה בתמימות.
״שאת פה.״ עניתי.
״ברור, ואני לא אעזוב אותך בחיים!״ היא אמרה ויישרה את מבטי אליה.
״אתה מבין אותי? בחיים!״ היא אמרה בחצי צעקה.
באותו רגע החלטתי לשים את הכל בצד, הרי היא באמת מצטערת. היא הוכיחה לי את זה עכשיו.
״בואי נשכח ממה שהיה.״ אמרתי לה.
״באמת?״ היא שאלה בתדהמה.
״כן, אני מאמין לך.״ עניתי.
״אני אוהבת אותך לירון.״ היא אמרה בחיוך והתנשקנו.

נקודת מבט תאיר:
״אוף, זה הכל באשמתי.״ ייללתי במסדרון בית החולים.
״תותי, זו לא אשמתך.״ אמר סתיו וחיבק אותי.
״זה כן, אם לא הייתי צוחקת עליה היא לא,״ 
״די, תותי, זו לא אשמתך, את לא יכולת לדעת.״ אמר סתיו וקירב אותי אליו לחיבוק, וליטף את ראשי.
״אוף, למה הם לא אומרים לנו כלום?״ שאלתי בייאוש והתחלתי להתהלך הלוך ושוב במסדרון בית החולים.
״די תותי, היא תהיה בסדר.״ הוא אמר ברוגע ומשך אותי לשבת לידו.
״אוף, אני כל כך סתומה, לא הייתי צריכה  לעצבן אותה.״ אמרתי באשמה.
״זו לא אשמתך, אוקיי?״ סתיו כיוון את מבטי אליו.
״את לא יכולת לדעת שזה מה שיקרה.״ הוא אמר.
״אבל…״
״שום אבל, היא תהיה בסדר. אני מבטיח לך.״ הוא אמר ומשך אותי לחיבוק.
״זוהר!״  לפתע אמרתי בבהלה והתנתקתי מהחיבוק.
״מה איתו?״ שאל בתמימות.
״הוא… הוא לא יודע.״ עניתי.

נקודת מבט זוהר:
״איך אתה מרגיש?״ שאלתי את חיים כאשר נכנסתי לחדרו.
״בסדר עכשיו.״ הוא ענה.
״האחות אמרה שאתה תישאר כאן כמה ימים לבדיקות.״ הסברתי.
״בשום פנים ואופן, אני בריא. אפשר ללכת.״ הוא אמר והתקשה לקום מהמיטה.
״אתה לא הולך לשום מקום, אתה נשאר פה ומקבל טיפול.״ פקדתי עליו.
״מה יהיה עם המועדון בכל הזמן שאני אהיה פה?״ הוא שאל בדאגה.
״אני אדאג להכל, אתה תתרכז בלהבריא.״ אמרתי בלית ברירה.
״והיהלומים, מה יהיה איתם?״ הוא שאל.
״אני אשמור עליהם.״ אמרתי בלית ברירה.
אני לא מאמין שהסכמתי להיכנס לזה שוב, שאני הולך לשקר לאליאן בפעם השנייה, אבל אין ברירה אחרת. כנראה שאחרי הכל הדרך החוצה תהיה ארוכה יותר משחשבתי. אני שונא את עצמי שאני הולך לעשות את זה, אבל אין ברירה אחרת, אני חייב את זה לחיים במיוחד אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי כל השנים האלה.
״תודה זוהר.״ אמר חיים בחיוך.
לפתע את הפלאפון שלי צלצל, על הצג התנוסס שמה של תאיר.
״זוהר,״ שמעתי את קולה של תאיר.
״תאיר, הכל בסדר?״ שאלתי בחשדנות.
״אליאן בבית חולים.״ היא אמרה.
״מה, מה קרה?״ שאלתי בבהלה.
״היא נפצעה בטיול.״ ענתה תאיר.
לקח לי זמן לעכל את מה שתאיר סיפרה לי.
״זוהר?״ תאיר העירה אותי ממחשבות.
״אני מגיע.״ אמרתי וניתקתי את השיחה.
״זוהר, הכל בסדר?״ שאל חיים.
״אני… אני צריך ללכת.״ עניתי.
״אתה תהיה בסדר?״ שאלתי אותו.
״אני אסתדר.״ הוא ענה.
יצאתי מהחדר של חיים בריצה, תאיר הסבירה לי איפה הם נמצאים ותוך כמה דקות הגעתי אליהם.

נקודת מבט אליאן:
התקשיתי לפקוח את עיניי, הן סונוורו מהאור הגדול שהיה מולי.
״שלום אליאן, חיכינו לך.״ שמעתי קול מאחוריי אך לא יכולתי לראות את אותה הדמות שמדברת, רק לשמוע אותה.
לאט לאט עיניי החלו להיפקח יותר והראייה שלי התבהרה, מולי ראיתי חבורת אנשים לבושים בלבן.
מסביבי היו קירות לבנים ומשעממים.
״איפה אני?״ שאלתי בפחד.
״ברוכה הבאה לעולם הבא.״ ענתה אחת הדמויות.
״מה עולם הבא, אני מתה?״ שאלתי בבלבול וחששתי מהתשובה.
אני לא יכולה למות עכשיו, אני רק בת שבע עשרה.
״עוד לא.״ ענתה אותה דמות.
״איך הגעתי לפה?״ שאלתי.
״את לא זוכרת?״ שאלה  הדמות.
״זוכרת מה?״ שאלתי בבלבול.

~פלשבק~
״פיו, חשבתי שזה כבר לעולם לא יגמר.״ מלמלתי לאחר שגמרנו את המסלול וישבנו לאכול בחיק בטבע.
״דווקא לא היה כזה נורא.״ אמרתי ותאיר ויעל צחקו.
״מה אתן צוחקות?״ שאלתי בפליאה.
״תיקחו אותי הביתה, אני רוצה הביתה, אני רוצה לזוהר, הצילו!״ תאיר לעגה לי.
״חבל שלא כולם פה, הם הפסידו.״ אמרה תאיר וצחקקה.
״ככה? לא מדברת איתך.״ אמרתי בקול פגוע והתרחקתי מתאיר ויעל.
התיישבתי לי באיזו פינה מבודדת, אכלתי את ארוחת הצהריים שלי.
״אליאן תיזהרי!״ לפתע תאיר צעקה לי, ולפני שהבנתי מה קורה הרגשתי משהו מכה ברגליי ומאז הכל נהיה שחור.
~סוף פלשבק~

״רגע… עכשיו אני נזכרת. זה היה בטיול, נחש הכיש אותי ברגל.״ אמרתי.
״רגע… אז זהו זה, ככה זה נגמר, אני מתה?״ שאלתי, ולפתע כל הדמויות שהיו מסביבי נעלמו.
״היי, אל תשאירו אותי פה לבד.״ צעקתי.
״אליאן…״ לפתע הרגשתי נגיעה על כתפי.
״מי את?״ שאלתי את אותה דמות, היא הייתה דומה לי שזה היה מפחיד, היא רק הייתה מבוגרת יותר.
״אני את בעוד עשר שנים.״ היא ענתה.
״את אני?״ שאלתי בבלבול, טוב נו זה באמת יכול להסביר כמה דברים.
לפתע נכנס ילד קטן לחדר.
״מי אתה?״ התכופפתי אל הילד.
״אריאל, אריאל פרץ.״ הוא ענה בקולו המתוק, הוא היה דומה לי.
״אימא, תספרי לי סיפור.״ הוא ביקש מאליאן, זאת אומרת מאליאן המבוגרת יותר.
״עוד כמה דקות חמוד.״ היא ענתה.
״רגע… את אימא שלו?״ שאלתי בתדהמה.
״כו, היא ענתה בחיוך.
רגע… אז אריאל הוא הבן שלי?

נקודת מבט זוהר:
התחלתי להתהלך במסדרון הלוך ושוב, אם יקרה לה משהו אני לא אסלח לעצמי. אין סיכוי שאני נותן לעצמי לאבד אותה בפעם השנייה.
הדלת נפתחה ושני רופאים יצאו מהחדר של אליאן.
איך שראינו אותם כולנו קמנו ממקומנו והתאספנו סביבם.
״מה איתה, היא תהיה בסדר?״ שאלה תאיר בקול רועד.
״אליאן יצאה מכלל סכנה, למזלנו אליאן הגיעה מוקדם לבית החולים וקיבלה טיפול מידי, כך שהנגיף הצליח לגבור על הארס.״ אמר הרופא וכולנו נשמנו לרווחה.
״אבל,״ לפתע אמר הרופא וכולנו הסטנו את מבטינו אליו. ״היא… היא שקועה בתרדמת שאי אפשר לדעת מתי היא תתעורר ממנה, אם בכלל.״