״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 41

נקודת מבט אליאן:
״תישמרי על עצמך, קטנה  שלי.״  אמר זוהר בזמן שעמדנו בחצר.
״מבטיחה.״ אמרתי בחיוך.  
״אוף, איזה מבאס שאתם לא נוסעים איתנו.״ אמרתי בעצב.
״לא נורא יפה שלי. אני רק מקווה שבטיול לא תמצאי לך איזה מישהו יותר חתיך ממני, תתאהבי בו ותפרדי ממני.״ אמר זוהר ועשה פרצוף עצוב.
״אין סיכוי שבעולם שזה יקרה!״ אמרתי בבטחון והוא חייך חיוך מרוצה.
״תהני יפה שלי, לא לאכול יותר מידי ממתקים.״ הוא אמר באזהרה. צחקקתי.
״תירגע, אני חוזרת בערב, ככה שאני לא אספיק לאכול הרבה.״ אמרתי בגיחוך וזוהר צחק.
״רגע… יש מצב שאתה לא רוצה שאני אוכל הרבה, כי אתה פוחד שאני אהיה שמנה?״ שאלתי בהרמת גבה.
״אני צוחק חיים שלי, אני אוהב אותך בכל מצב, בשבילי את הכי יפה בעולם.״ הוא אמר והתנשקנו.
״אווו…״ כולם עשו מהצד ושנינו צחקנו.
״תהני קטנה שלי.״ אמר זוהר בזמן שהתחבקנו.
״אל תעשה שטויות בזמן שאני לא פה, תיכנס לכיתה ותלמד!״ פקדתי עליו ונעצתי את אצבעי בחזהו.
״כן המפקדת!״ הוא אמר והצדיע לי.
״דביל.״ צחקקתי.
״דביל שאת אוהבת.״ הוא אמר ולאחר מכן נישק אותי. 
״אליאן!״ המורה קראה לי.
״אני שונא אותה.״ מלמל זוהר ואני צחקתי. התנשקנו שוב בפעם האחרונה והצטרפתי לכיתה שלי.

נקודת מבט זוהר:
צפיתי באליאן עולה על האוטובוס, חיכיתי שהאוטובוס יסע וניצלתי את ההזדמנות ופסעתי לחצר האחורית, עברתי מהפרצה, תפסתי מונית ונסעתי למועדון.
*
״על מה רצית לדבר?״ שאלתי את חיים בחוסר סבלנות בזמן שנכנסתי למשרדו.
״רציתי,״ הוא השתעל.
״זוכר את היהלומים שביקשתי,״ הוא השתעל שוב. ״היהלומים ש,״ הוא המשיך להשתעל.
״היהלומים שגנבנו בשבילך, אז כן. אני זוכר טוב מאוד.״ עניתי בזלזול והצבעתי על הכתף שלי.
״איך הכתף?״ הוא שאל.
״בסדר, תודה.״ עניתי בקרירות.
״קח.״ הוא הושיט לי קופסה.
״מה זה?״ שאלתי בפליאה, פתחתי את הקופסה וראיתי את היהלומים, אותם יהלומים שגנבנו לפני יומיים.
״אני לא מבין, מה אתה רוצה שאני…״ נעצרתי שהבנתי את הכוונה שלו.
״כן, אני רוצה שתשמור אותם אצלך.״ הוא ענה.
״לא, אין סיכוי!״ מחיתי.
״לא להרבה זמן, כמה ימים וזהו. אצלך אין סיכוי שימצאו אותם.״ אמר חיים.
״אין סיכוי! אני לא מחזיק אצלי רכוש גנוב, יעיפו אותי מהפנימייה שיגלו.״ אמרתי בחצי צעקה.
״אף אחד לא יגלה, אתה היחיד שלא יחשבו לחפש אצלו, וזה גם רק לכמה ימים.״ אמר חיים ברוגע.
״כמה ימים ואתה דואג לקחת אותם.״ אמרתי באזהרה.
״אל תדאג.״ אמר חיים ברוגע.
״זוהר,״ חיים מלמל והחל להשתעל, שוב.
״אולי כדאי שתעשה משהו בנוגע לשיעול שלך, תלך להיבדק. זה לא נשמע טוב.״ אמרתי בדאגה.
״אני בסדר.״ אמר חיים בקול חנוק והמשיך להשתעל בחוזקה.
״אלמוג!״ צעקתי לאלמוג.
״מה קרה?״ שאל אלמוג בבהלה כשניכנס למשרד של חיים.
״תביא כוס מים דחוף!״ צעקתי ומיד אלמוג עשה מה שביקשתי.
״קח, תשתה.״ אמרתי לחיים ונתתי לו את הכוס המלאה במים.
״חיים, אתה לא נראה טוב. אנחנו נוסעים עכשיו לבית חולים.״ קבעתי.
״זוהר, אני באמת בסדר.״ הוא אמר והמשיך להשתעל בחוזקה, ולפתע חיים נפל על הרצפה והתעלף.
״אלמוג, תביא את המפתחות של האוטו של חיים.״ אמרתי בצעקה.
*
״אתה תסתדר איתו?״ שאל אלמוג לאחר שעזר לי להכניס אותו לאוטו.
״כן, בינתיים אתה אחראי במועדון, כל מה שאתה צריך תתקשר אליי.״ אמרתי.
נכנסתי לאוטו ונסעתי לבית חולים על פול מהירות בעוד חיים יושב לידי מעולף.
*
״אני צריך עזרה.״ צעקתי חסר אונים כשהגעתי לבית חולים.
״מה קרה?״ שאל אחד הרופאים.
״הוא התעלף.״ סיפרתי.
הגיעו צוות לרופאים ובדקו את חיים, הם השכיבו אותו על המיטה.
״אנחנו נערוך לו בדיקות, אתה יכול להמתין כאן עד שיהיו תשובות.״ אמר הרופא.
ישבתי במסדרון, כבר באיזשהו שלב נמאס לי לשבת, התחלתי להתהלך במסדרון הלוך ושוב.
כבר עברו שלוש שעות, אני מתחיל לדאוג. ולפתע, אחרי שלוש שעות הרופאים יצאו מהחדר של חיים.
״הוא בחדר התאוששות, אתה יכול להיכנס לראות אותו.״ אמרה האחות בחיוך.

נקודת מבט אליאן:
כבר שעתיים שאנחנו הולכים כמו במין מבוך, חם לי, הרגליים שלי כואבות. כל הרגליים שלי כבר עם שריטות וסימנים כחולים, אני נופלת ללא הפסקה.
״במשך שעתיים אנחנו הולכים באיזה מדבר מכוער, אני בכלל לא רואה את הסוף של המדבר הזה.״ קיטרתי.
״די להיות קשה, טיול בחיק הטבע לא הרג אף אחד.״ אמרה תאיר בגיחוך. המשכתי ללכת ולפתע נפלתי, שוב. 
״די, אני רוצה הביתה, אני רוצה לזוהר.״ ייללתי אחרי שנפלתי שוב ותאיר עומדת לידי וצוחקת.
״זה לא מצחיק, כל הגוף כואב לי.״ נהמתי.
״מספיק לקטר, תראי לאיזה מקום יפה הביאו אותנו.״ אמרה תאיר בעידוד ועזרה לי לקום.
״מה אני אגיד לך, מהמם. מדבר, חולות, שממה.״ אמרתי בציניות בזמן שניקיתי את הבגדים.
״אוף, למה אין פה קליטה?״ שאלתי בייאוש ודפקתי על הפלאפון.
״תפסיקי כבר, עוד מעט זה נגמר.״ אמרה תאיר.
״את אל תדברי איתי בכלל, במקום לעזור לי את רק צוחקת עליי.״ אמרתי בקול פגוע.
״מצטערת.״ אמרה תאיר בקול מתנצל והושיטה לי את ידה וככה הלכנו עד סוף המסלול.
״פיו, חשבתי שזה כבר לעולם לא יגמר.״ מלמלתי לאחר שגמרנו את המסלול וישבנו לאכול בחיק בטבע.
״דווקא לא היה כזה נורא.״ אמרתי ותאיר ויעל צחקו.
״מה אתן צוחקות?״ שאלתי בפליאה.
״תיקחו אותי הביתה, אני רוצה הביתה, אני רוצה לזוהר, הצילו!״ תאיר לעגה לי.
״חבל שלא כולם פה, הם הפסידו.״ אמרה תאיר וצחקקה.
״ככה? לא מדברת איתך.״ אמרתי בקול פגוע והתרחקתי מתאיר ויעל.
התיישבתי לי באיזו פינה מבודדת, אכלתי את ארוחת הצהריים שלי.
״אליאן תיזהרי!״ לפתע תאיר צעקה לי, ולפני שהבנתי מה קורה הרגשתי משהו מכה ברגליי ומאז הכל נהיה שחור.