״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 26

נקודת מבט לירון:
התעוררתי כשיד מחבקת אותי מהצד, הסתכלתי מצדדיי וראיתי את שביט ישנה לידי.
חייכתי לעצמי כשנזכרתי במה שקרה אתמול, המשכתי להסתכל עלייה ככה במשך כמה דקות, היא יפייפיה, אני יכול להמשיך להסתכל עלייה עוד שעות. אבל אז היא התחילה להתעורר.
״היי.״ היא אמרה כשפקחה את עיניה והביטה בי, לא אמרתי כלום רק הבטתי בה וחייכתי.
למשך כמה דקות שנינו הסתכלנו אחד על השנייה וחייכנו.
״יואו, מה השעה?״ לפתע שביט שאלה בבהלה.
״שבע ורבע.״ עניתי לאחר שהעפתי מבט בפלאפון.
״לא טוב, אנחנו נאחר.״ היא אמרה ומיד קמה מהמיטה.
״אני הולכת להתארגן, ניפגש כבר בקפיטריה?״ היא שאלה הנהנתי בראשי להסכמה. 
״ביי.״ היא אמרה ונתנה לי נשיקה חטופה על השפתיים.
שביט הלכה ואני נותרתי לבד בחדר כשחיוך מרוח לי על הפנים.
דפיקת דלת קטעה את מחשבותיי, מי זה יכול להיות עכשיו על הבוקר.
פתחתי את הדלת וראיתי את אליאן עומדת בפתח.
״אה, זו את.״ אמרתי בגיחוך.
״ציפית שזו תהיה מישהי אחרת?״ היא שאלה.
״לא סתם. פשוט עבר כבר שבוע ולא באת להעיר אותי בבוקר.״ אמרתי בגיחוך.
״טוב מה, לא תזמין את אחותך להיכנס?״ היא שאלה.
״כנסי.״ אמרתי ופיניתי לה את הדרך.
״מה, למה אתה עוד לא מוכן?״ היא שאלה.
״תרגעי אוחתי, קחי את החיים בקלות.״ אמרתי ברוגע.
״אתה תאחר לירון.״ היא אמרה ברצינות.
״יש לך עשר שניות להתארגן.״ היא אמרה בחצי צעקה.
״כן המפקדת!״ אמרתי והצדעתי לה. והיא צחקקה.
״אז מה, מי היה הייתה כאן בלילה?״ היא שאלה.
״מה, מאיפה את…״ שאלתי בפליאה.
״יש ריח טוב בחדר.״ היא ענתה.
״אז?״ שאלתי.
״הוא בטח לא ממך.״ היא אמרה.
״אני אמור להיעלב?״ שאלתי בקול פגוע.
״תן לי שם ואני עוזבת אותך בשקט.״ היא אמרה.
״תאמיני לי את… אי אפשר להסתיר ממך כלום.״ נאנחתי.
״אני אחכה עוד הרבה?״ היא שאלה בחוסר סבלנות.
״שביט. בסדר, מרוצה?״ עניתי.
״אתה צוחק נכון?
הרי לא יכול להיות שהיא תשים עליך.״ היא אמרה בגיחוך.
״שנדבר עלייך אחותי היקרה?״ שאלתי.
״מה איתי?״ היא שאלה.
״מה קורה בינך לבין זוהר?״ שאלתי בחשדנות.
״מה קורה ביני לבין זוהר?״ היא חזרה על השאלה שלי.
״לא יודע. אתם נפגשים הרבה.״ אמרתי.
״כלום.״ היא ענתה מיד.
״אז למה את מסמיקה?״ שאלתי וחייכתי חיוך שובב.
״לא אני לא!״ היא ענתה בחצי צעקה.
״כן, את כן.״ אמרתי בהתגרות.
״טוב, תתעסק בעניינים שלך.״ היא אמרה.
״אוח, אני מת עלייך, מת!״ צעקתי ומשכתי אותה אליי לחיבוק.
״לך תתארגן כבר!״ היא פקדה עליי ודחפה אותי לחדר האמבטיה.
״אבל את יודעת שאני מת עלייך נכון?״ שאלתי.
״כן, עכשיו לך!״ היא אמרה. צחקקתי ונשקתי לראשה.

נקודת מבט שביט:
יצאתי מהחדר של לירון ופסעתי בהליכה מהירה לכיוון החדר שלי.
אני באמת מרגישה שביני ולבין לירון יש משהו מיוחד, משהו שלא היה לי עם אף אחד, אני מרגישה שזה מה שהייתי צריכה כל הזמן הזה.
הגעתי לחדר שלי, ופתחתי את הדלת בעזרת המפתח הכסוף נכנסתי לחדר שלי ומיד התחלתי להתארגן, למזלי אלה השותפה שלי לא הייתה בחדר, כי אם היא הייתה היא הייתה מתחילה לשאול שאלות כמו, איפה היית?
לאן נעלמת? 
העפתי מבט בשעון שהייתה תלוי על הקיר, לא נשאר לי עוד הרבה זמן.
פסעתי לכיוון חדר האמבטיה ועשיתי מקלחת מהירה, כמה דקות לאחר מכן יצאתי מחדר האמבטיה כשמגבת כרוכה סביב פלג גופי, פסעתי לארון הבגדים שלי והוצאתי מכנס וחולצה מהארון. התאפרתי איפור עדין, והעברתי מחליק על שיערי, העפתי מבט אחרון במראה ויצאתי לכיוון הקפיטריה.

נקודת מבט זוהר:
התעוררתי היום מוקדם מהרגיל, למעשה לא הצלחתי לעצום עין כל הלילה, 
המחשבות לא עזבו אותי לרגע.
יצאתי לחצר לעשות הסיור שאני עושה בכל בוקר, אולי זה מה  שיצליח להרגיע אותי קצת.
התיישבתי במחששה והדלקתי סיגריה, ואז התחלתי לחשוב, מצד אחד, אני צריך את הכסף הזה, הוא יוכל לסדר אותי לתקופה הקרובה. מצד שני, אני לא באמת בטוח שאני רוצה לחזור לעולם הזה, לתוך כל הפשע. רק עכשיו כשאני בעצמי הסתבכתי הבנתי כמה זה נורא מה שהייתי גורם לאנשים המסכנים, חפי מפשע.
זרקתי את הסיגריה וקמתי ממקומי והתחלתי לפסוע לקפיטריה.
 הבעייה האמיתית היא מה שקורה לי עם אליאן.
השיחה של אליאן ושלי על הגג לא עוזבת אותי. האמת, הופתעתי מעצמי שנפתחתי ככה למישהו. עשר שנים עברו מאז המקרה, עשר שנים שניסיתי להדחיק שזה בכלל קרה, יש משהו באליאן שגורם לי להיות אני בלי כל המסכות, בלי לפחד מה אחרים יחשבו עליי.
כל הלילה הרצתי בראשי את השיחה שלנו על הגג, את מה שקרה בנינו. את הרגע הזה שהיינו קרובים אחד לשנייה, שרציתי להישאר הכי קרוב אליה שאפשר, ואז הרגע ההוא שהתחלנו להתקרב אחד לשניה, לחשוב על זה שאם חיים לא היה ׳מפריע׳ לנו באמצע יכול להיות שהיה קורה בנינו משהו.
האמת, מזל שזה קרה השיחת טלפון גרמה לי להתעורר, להתפקס על עצמי, אסור לי להתאהב בה, יש לי משימה ואני צריך להתרכז אך ורק במשימה שלי, וחוץ מזה שאני לא בנוי לאהבה, אני לא צריך את זה.
״היי זורי.״ מזי העירה אותי ממחשבות.
״היי מזי.״ השבתי והתיישבתי על אחד הכיסאות בקפיטריה והנחתי את ראשי על השולחן.
״הכל בסדר זורי?״ שאלה מזי בדאגה.
״הכל בסדר.״ עניתי כשראשי עדיין מונח על השולחן.
״זורי…״ מלמלה מזי והניחה את ידה על גבי.
״זה… זה כלום באמת, אני רק קצת עייף.״ עניתי ברוגע.
״טוב… אם זו רק עייפות אז נראה לי שיש משהו שיעזור להפיג את העייפות שלך.״ היא אמרה וחייכה.
״מה?״ שאלתי.
״תתחיל לשטוף כלים.״ אמרה מזי והניחה את המגבת על כתפי. נאנחתי והבטתי בה בחיוך.

נקודת מבט אליאן:
״ימים יגידו אם געגוע יתגנב אל תוך ליבך…״ לירון שר בזמן שהיינו בדרך לקפיטריה.
״איכס, אתה שר זוועה.״ אמרתי בשביל לעצבן אותו.
״אם בשקט אם אצעק בקול את שמך, אם תלכי אני נשבע אני שלך אני איתך, עכשיו שבור.״ הוא שר יותר חזק. 
״שונאת אותך.״ סיננתי בין שיניי וגלגלתי עיניים.
״אלי!״ לפתע שמעתי מישהו קורא לי, הסתובבתי וראיתי את תאיר.
״תותי!״ קראתי לעברה בהתלהבות. היא רצה אליי והתחבקנו.
״מה קורה תותי, את נראית מוטרדת. הכל בסדר?״ שאלתי בדאגה.
״סתם… החלטנו לספר לזוהר.״ היא אמרה.
״אל תדאגי, יהיה בסדר.״ אמרתי בעידוד וחייכתי חיוך מעודד.
נכנסנו לקפיטריה, הקפיטריה הייתה רועשת ועמוסה בילדים. ראיתי את זוהר ממולי. האמת, אני לא ממש יודעת מה קורה בנינו. זאת אומרת יכול להיות שבשבילו זה היה סתם והוא לא מייחס לזה חשיבות, אבל בשבילי  זה לא היה סתם, היה שם משהו, אבל החלטתי להניח לזה, הזמן יעשה את שלו, אני בטוחה שעם הזמן הכל יהפוך לברור יותר.
התיישבנו כל החבורה סביב השולחן. העפתי מבט חטוף בכולם. בשביט ולירון, שהיו נראים מאוהבים כל כך, הם ממש חמודים ביחד. אני כל כך שמחה בשביל לירון לראות אותו מאושר. ואז הסטתי את מבטי לתאיר שלידה ישב סתיו, יכולתי להבחין בהבעת פנייה המודאגות של תאיר, ובדיוק סתיו חייך אליה והיא החזירה לו חיוך. היא וסתיו כל כך מתאימים אחד לשנייה, אני מקווה שזוהר ייתן לה ולסתיו להיות ביחד.
ולאחר מכן הסטתי את מבטי לזוהר ששיחק עם האוכל בצלחת שלו, מבטי נתקע עליו למשך כמה דקות. 
״מה קורה אלי, את שקטה היום.״  לחשה לי תאיר.
״סתם… הכל בסדר.״ עניתי וחייכתי חיוך מאולץ.
החזרתי את מבטי לכיוון של זוהר ובדיוק זוהר הרים את מבטו מהצלחת והביט בי וחייך אליי חיוך קטן, חייכתי אליו חזרה ומיהרתי להשפיל מבט לכיוון הצלחת.
לפתע נשמעה הודעה בכרזה וקטעה את מחשבותיי.
״שכבות י׳, י״א, י״ב מתבקשים להגיע לרחבה ברגע זה!״ 
כולנו הסתכלנו אחד על השני.
״מה נראה לכם הם רוצים מאיתנו?״ שאלה שביט.
״בטח להודיע שהלימודים מבוטלים היום.״ ענה לירון.
״כן בטח.״ אמרה שביט בגיחוך.
״נו למה להיות שלילית אבל?״ שאל לירון.
״כזאת אני, שלילית.״ ענתה שביט.
״זה מדהים, את אפילו יותר שלילית מאליאן ועוד חשבתי שזה בלתי אפשרי.״ אמר לירון בגיחוך וכולם צחקו.
״סליחה?״ שאלתי בעצבים מדומים.
״סלחתי.״ אמר לירון בציניות.
״שביט, מה את אומרת שאת תתפסי אותו שלא יברח ואני ארביץ לו?״ שאלתי את שביט.
״רעיון לא רע בכלל, אבל בתנאי שאת נותנת לי לעזור לך.״  אמרה שביט.
״לא, לא בנות, כדאי שנלך… שהמנהל לא יכעס.״ אמר לירון.
״מה קרה, מפחד?״ שאל זוהר בגיחוך.
״לא.״ אמר לירון.
״שקרן!״ צעקנו אני וזוהר ביחד,
״איזה מגניב, אמרתם ביחד.״ אמר סתיו.
 זוהר ואני הסתכלנו אחד על השנייה וחייכנו.
״אויי, אתם כאלה חמודים.״ אמרה תאיר.
״טוב, כדאי שבאמת נלך שלא נאחר.״ אמרתי בשביל להעביר נושא.
״פשוט תודו שאתם מתים אחד על השנייה.״ אמר לירון.
״כן, בואו.״ אמר זוהר.
זוהר ואני עמדנו בפתח הקפיטריה בזמן שכולם המשיכו לשבת.
״אתם באים או מה?״ שאלתי.
ורק אז הם הועילו בטובתם לקום והתחלנו לפסוע לכיוון החצר.

נקודת מבט זוהר:
הגענו לחצר שכבר הייתה מלאה בילדים, אליאן ותאיר הלכו לשכבה שלהם ואנחנו לשלנו.
״אז מה קורה עם אחותי?״ שאל לירון בזמן שחיכינו למנהל.
״כן, מה קורה איתכם באמת?״ שאל סתיו.
״כלום נו.״ עניתי בהתחמקות.
״אז למה אתה מסמיק?״ שאל לירון.
״לא מסמיק, תתעסקו בעניינים שלכם!״ אמרתי בחצי צעקה.
״וואה וואה, המצב קשה.״ אמר לירון.
״יאללה סתמו את הפה שניכם.״ אמרתי עצבים.
ואז המנהל העילג הזה הגיע וכולנו השתתקנו.
ואז הוא התחיל לחפור אני כבר איבדתי אותו שהוא אמר שאנחנו הפנימייה הכי טובה בארץ ובלה בלה…
עברה כבר שעה שלימה שהוא רק חופר, שיגיע כבר לעיקר.
״מכירים את ׳פנימיית הכוכב׳?״ שאל המנהל.
ברור מי לא? זו הפנימייה של הטחונים והצפונבונים.
״המנהל של אותה פנימייה ואנוכי החלטנו לקיים כמו יום ספורט בין הפנימיות.״ אמר המנהל.
״גדול! אנחנו אוכלים את הטחונים האלה בלי מלח.״ אמרתי בהתלהבות וכולם הסתכלו עליי והמנהל נעץ בי מבט אזהרה.
״זאת אומרת… יהיה כיף.״ אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ.
״בכל מקרה היום ספורט יערך מחר בבוקר, כולם מחר בשעה שמונה אפס אפס מתייצבים כאן ברחבה בלי איחורים!״
״אני מצפה מכולכם להתנהגות למופת.״ הוא אמר.
״התנהגות למופת, כן כן…״ מלמלתי וסתיו ולירון צחקו.
״והשלישייה שם, בלי שטויות.״ הוא אמר והצביע על שלושתנו.
״מה שתגיד…״ מלמלתי וגלגלתי עיניים.
״אדון פרץ, לאחר השיחה תחכה לי ליד המשרד.״ אמר המנהל.
״אחי, נראה לי הסתבכת.״ אמר סתיו. וכולם הסתכלו עליי.
״בכיף, הרבה זמן לא הייתי במשרד שלך.״ אמרתי בציניות וכולם צחקו.
״שקט!״ המנהל השתיק את כולם ודפק על המיקרופון שעשה רעש נוראי.
״איי!״ כולנו צעקנו.
״בכל מקרה, יותר מאוחר, לאחר הלימודים כולכם תתאמנו לקראת מחר בשביל שאנחנו נהיה הטובים ביותר, ועכשיו כולם מוזמנים לחזור לכיתות.״ אמר המנהל.
״מסיוט אחד לסיוט שני, הכיתה.״ מלמלתי.
התחלנו לפסוע לכיוון הכיתה.
״זוהר!״ לפתע מישהו קרא בשמי הסתובבתי לאותו אחד.״
״למשרד שלי, עכשיו!״ אמר המנהל.
אוח, כנראה שבכל זאת לשבת בכיתה זה לא כל כך נורא זה עדיף מלשבת שבע שעות בחדר המנהל.