״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 25

נקודת מבט סתיו:
לכבוד המשחק של מנצ׳סטר נגד ברצלונה המנהל הסכים באופן חד פעמי לתת לנו לראות את המשחק במועדון.
הפיצוחים כבר היו מוכנים, השתייה היתה מוכנה, כולנו כבר היינו מוכנים רק חיכינו לשריקת הפתיחה של המשחק, כמה דקות לאחר מכן המשחק התחיל.
כל החבר׳ה הגיעו למועדון לצפות במשחק, אבל אז שמתי לב שמישהו חסר, זוהר… הוא לא הגיע, כשחושבים על זה גם לא ראיתי אותו מהיום אחרי השיעור האחרון. ברוב המשחק כמעט ולא הייתי מרוכז, חשבתי כל הזמן על תאיר, כמה שטוב לנו ביחד, כמה שאני שמח שיש לי אותה. אבל בכל זאת יש משהו שמפריע לי, זוהר… זוהר הוא החבר הכי טוב שלי, ממש כמו אח רק בלי קשר דם, אנחנו מספרים הכל אחד לשני, מאז שאני מכיר את זוהר הוא תמיד גונן על תאיר מפני בנים, הוא היה מרחיק ממנה כל בן אפשרי, חוץ ממני, כי הוא סומך עליי, איך אני הולך לספר לו עליי ועל תאיר?
הוא ישתגע כשהוא ישמע על זה, החברות שלנו תעמוד בסכנה, אני עלול לאבד אותו.
״סתיו!״ גיא קרא בשמי והעיר אותי ממחשבות.
״אמרת משהו?״ שאלתי כשמבטי היה מוסט לכיוון המשחק.
״מה יש לך?״ הוא שאל.
״מה יש לי?״ שאלתי בבלבול.
״אתה דיי שקט היום, לא מתאים לך.״ הוא אמר.
״אני בסדר.״ עניתי ולגמתי מהבירה.
מה אני הולך לעשות, אני אוהב את תאיר, כל כך אוהב אותה, עוד מהיום הראשון שנפגשנו, אבל מה יהיה עם זוהר?

~פלשבק~
״את בטוחה שזוהר לא נמצא פה באיזור?״ שאלתי את תאיר בחשש.
מה שחסר לי זה שזוהר יעבור כאן במקרה ויראה אותי ואת תאיר ביחד.
״לפי מה שידוע לי הוא צריך להיות עם אליאן בספריה, זה יקח לפחות כמה שעות.״ אמרה תאיר בחיוך.
״טוב… אז לאן את רוצה ללכת?״ שאלתי את תאיר בזמן ששנינו טיילנו בחצר של הפנימייה.
״האמת, זה ממש לא אכפת לי כל עוד אני איתך.״ היא אמרה וחייכה חיוך מתוק חייכתי גם אני.
בסוף החלטנו להישאר בפנימייה, ישבנו על הדשא, הנחתי את ראשי על ברכייה והיא שיחקה לי בשיער. ופשוט נהנינו מהשקט ומהפרחים הירוקים של הפנימייה שמסביבנו.
״אני רוצה שנספר לזוהר.״ לפתע היא אמרה.
הזדקפתי במקומי והבטתי בעיניה הכחולות כים, יכולתי להביט בהן במשך שעות עד שהרגשתי שאני טובע בהן.
״מה אתה חושב?״ היא העירה אותי ממחשבות.
״שזה הדבר הנכון לעשות.״ עניתי וחייכתי חיוך מאולץ.
״אתה מפחד?״ היא שאלה.
אם אני מפחד… בכל זאת אני לוקח סיכון ענק בקשר עם תאיר, סיכון שיכול לעלות לי בחברות שלי עם זוהר.
״יהיה בסדר.״ אמרתי בעידוד וקירבתי את תאיר אליי לחיבוק ונשקתי לקודקוד ראשה.
אני באמת מקווה שיהיה בסדר.
~סוף פלשבק~

החלטתי להניח את המחשבות בצד, לפחות עד לתשעים דקות של המשחק, או מה שנשאר ממנו, כשיגיע הרגע נתמודד איתו כמו גדולים, יהיה מה שיהיה.

נקודת מבט זוהר:
״כל החלטה שאנחנו לוקחים הולכת לקבוע את העתיד שלנו.
כל דבר שאנחנו נחליט עליו היום, ישפיע על העתיד שלנו.
ובגלל זה קשה לנו כל כך לקחת החלטות… כי כל החלטה שאנחנו מחליטים יכולה לשנות הכל.
לכן אנו לא אוהבים להחליט בעצמנו ואנחנו מתחננים לאחרים כדי שיבחרו בשבילנו.״
אחרי השיחה עם חיים חזרתי לפנימייה, בדרך עברתי מהמועדון העפתי מבט חטוף בחברים שלי שצפו במשחק, או פחות ממה שנשאר ממנו, החלטתי לוותר על המשחק, ללכת לחדר שלי ולישון לא ממש התחשק לי, החלטתי ללכת למחששה ולחשוב קצת עם עצמי.
הגעתי למחששה, היא הייתה ריקה מילדים. טוב, תכלס אני מבין, מי יבוא למחששה שיש משחק של ברצלונה נגד מנצ׳סטר. האמת, אני אידיוט שאני נותן לעצמי להפסיד בכלל משחק כזה, אבל יש דברים חשובים יותר מהמשחק.
הדלקתי סיגריה והתחלתי להריץ בראשי את השיחה עם חיים.

~פלשבק~
״אז מה אתה אומר?״ שאל חיים בחיוך.
בלעתי את רוקי, לא היה לי מה לומר. נתקפתי הלם. מה פתאום הוא כל כך רוצה שאחזור לתפקיד הקודם שלי, לפני שבועיים שביקשתי לחזור הוא לא הסכים אז מה גרם לו לשנות את דעתו פתאום?
״מה… מה זאת אומרת לחזור?״ שאלתי.
״תחזור לתפקיד הקודם שלך, הגובה כספים מספר אחת.״ הוא ענה.
״האמת שאני לא…״ גמגמתי.
״זוהר, אתה העובד מספר אחת שלי, אף אחד לא עושה עבודה מקצועית וכל כך יסודית כמוך. נו, אז מה אתה אומר?״ שאל חיים בחיוך.
״לא.״ עניתי חד משמעית.
״מה לא?״ שאל חיים.
״לא חוזר לזה, בפעם האחרונה כמעט נתפסתי, זה רק במזל שאני יושב כאן מולך ולא בכלא.״ אמרתי.
״אני בחיים לא הייתי נותן לך להגיע לכלא!״ אמר חיים בחצי צעקה ודפק על השולחן.
״תחשוב על זה זוהר, העבודות האלה יסדרו אותך, אני מוכן לשלם לך יותר מפעם קודמת.״ הוא אמר ברוגע.
״לא יודע… אני…״ 
״אתה לא חייב לענות לי על זה עכשיו, תחשוב על זה ותחזיר לי תשובה בפעם הבאה שנפגש.״ הוא אמר.
~סוף פלשבק~

אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי עם חיים, זה היה כשהייתי בן שש עשרה וחצי, נפגשנו באיזה מועדון, אני הייתי שיכור לגמרי, חיים לקח אותי אליו וטיפל בי, באותה תקופה הסתבכתי עם אנשים לא כך כך טובים, הייתי חייב להם הרבה כסף, חיים שילם להם את החוב והציל אותי.
הוא הציע לי עבודה אצלו, ברור שאמרתי כן. לא רציתי כל החיים לחיות על חשבון דודה שלי, רציתי להיות עצמאי.
וככה זה התחיל, בכל לילה הייתי הולך לבתים של אנשים שחיים היה שולח אותי 'לטפל׳ בהם, לגבות מהם כספים, לשבור להם איברים, אבל לא להרוג אותם, זה כבר לא היה התפקיד שלי. עד הלילה ההוא, אני זוכר את הלילה ההוא כאילו זה קרה אתמול.

~פלשבק~
כמו בכל לילה ביקרתי בבתים שחיים שלח אותי.
הגעתי לבית האחרון שלי להערב.
דפקתי על הדלת ולא הייתה תשובה, פרצתי את הדלת ונכנסתי, הוצאתי את התמונה מכיס הג׳קט שלי העפתי מבט באותו אדם והסתכלתי על האדם שעמד מולי רועד ומפוחד.
״אני מניח שאתה יודע מי אני ולמה באתי.״ אמרתי בקשיחות.
״כ… כן, אני יודע.״ הוא אמר וקולו רעד.
״השגת את הכסף?״ שאלתי.
״תגיד לחיים שבעוד שבוע יהיה לו את הכסף.״ הוא ענה.
״לא עוד שבוע, עכשיו!״ הרמתי את קולי.
״אני… אני מתחנן, אל תפגע בי.״ הוא בכה.
לא רציתי לפגוע בו, אבל לא הייתה לי ברירה. איגרפתי את ידיי והעפתי לו אגרוף לפרצוף. הוא החל לצעוק.
״אני במקומך לא הייתי עושה את זה.״ אמרתי באיום ושלפתי את האקדח מכיסי.
 לא התכוונתי לירות בו, רק רציתי שהוא יראה את האקדח וירגע, מה שלא כל כך עבד. ואז פתאום נפלט כדור.
מיהרתי לברוח לפניי שהניידות יגיעו.
~סוף פלשבק~

לא אהבתי את העבודה שלי, אבל לא הייתה לי ברירה. 
רק אחרי שעזבתי את העבודה אצל חיים התחלתי לחיות, להיות מאושר, להפסיק לחיות בפחדים, אני באמת רוצה לחזור שוב לעבודה הזאת?
להרוס לאנשים את החיים?
ומה יקרה אם שוב יקרה מקרה כמו שקרה?
 אני לא רוצח!
זרקתי את הסיגריה ופסעתי לכיוון החדר שלי, היה לי מספיק להיום, מה שאני צריך עכשיו זו שינה טובה, כי לפעמים שינה טובה היא פתרון של המון בעיות.

נקודת מבט לירון:
״איזה ניצחון ענק של ברצלונה.״ צעקתי בהתלהבות.
״שתוק ותעזור לנקות.״ אמר סתיו.
״מה קרה, מישהו לא יודע להפסיד?״ שאלתי בהתגרות.
״מה קשור, הם ניצחו בפוקס.״ אמר סתיו.
״פוקס? ניצחו שתיים אפס וזה פוקס?״ שאלתי בגיחוך.
״שתוק ותנקה.״ אמר סתיו וזרק עליי שאריות של פיצוחים.
״כמו שאמרתי, לא יודע להפסיד בכבוד.״ 
אמרתי וזרקתי עליו חזרה.
״אולי תעזרו לנקות במקום רק ללכלך.״ אמר גיא וסתיו ואני צחקקנו.
אחרי שסיימנו לנקות כל אחד הלך לחדר שלו, הייתי עייף, באותו רגע רק רציתי לשים את הראש על הכרית וללכת לישון.
הגעתי לחדר שלי הוצאתי את המפתח הכסוף מכיס המכנס שלי והופתעתי לראות את שביט עומדת ליד דלת החדר שלי, היא הייתה לבושה בפיג׳מה סגלגלה וארוכה שהתאימה לחורף.
״כבר חשבתי שלא תגיע.״ היא אמר.
״היי, מה… מה את עושה פה?״ שאלתי.
״איך היה המשחק?״ היא שאלה.
״מעולה! ברצלונה ניצחו.״ עניתי בחיוך והיא חייכה גם.
״לא ענית לי על השאלה ששאלתי, מה את עושה פה?״ שאלתי שוב.
״אני… אני לא הצלחתי להירדם.״ היא ענתה.
״אני לא מבין, שביט… הכל בסדר?״ שאלתי בדאגה.
״אתה לא יוצא לי מהראש.״ היא אמרה.
״גם את לי.״ אמרתי בכנות.
״אני… אני כבר לא יודע מה לעשות.״ אמרתי בייאוש.
״אני יודע שאנחנו רק ידידים אבל, אבל אני לא יכול.״ אמרתי בכנות. היא לא אמרה כלום, רק הביטה בי וחייכה את החיוך הממכר שלה.
שנינו הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים ולאט לאט הגענו לשפתיים, שפתינו ריפרפו זו על זו ואז כבר הרגשתי שאני כבר לא יכול, אחזתי בפנייה בשתי ידיי ונישקתי אותה ושנינו נסחפנו לנשיקה סוערת.
הרמתי אותה ונכנסנו לחדר שלי, וסגרתי את הדלת אחריי עם הרגל.
וואו, איזו נשיקה זו הייתה, הנשיקה הכי טובה שהייתה לי.
אחרי כמה דקות התנתקנו מהנשיקה מתנשפים והסתכלנו אחד לשנייה בעיניים.
״וואו, זה…״ היא מלמלה.
״מצטער, אני יודע שאת לא מזמן נפרדת..״
״יואו, כמה אתה מדבר, פשוט תנשק אותי כבר!״ היא פקדה עליי.
״כרצונך עלמתי.״ אמרתי בציניות.
וניסחפנו לעוד נשיקה אומנם קצרה יותר אבל מדהימה לא פחות מהראשונה.
״כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה.״ מלמלתי לאחר שהתנתקנו מהנשיקה ושנינו הבטנו אחד בשנייה וחייכנו.