״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 24

נקודת מבט אליאן:
״הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב.״ כתבתי ביומן.
״אם אני מסכמת את כל היום מההתחלה ועד לסופו אני יכולה להגיד בבטחון שהיה יום מוצלח.
בכל יום שעובר אני מרגישה את השינוי שמתחולל בי מהרגע שהגעתי לכאן, אני מכירה בעצמי צדדים שלא הכרתי קודם, אני נפתחת יותר. מיום ליום אני הופכת להיות אני, מי שבאמת אני רוצה להיות, אליאן האמיתית.
למדתי להעז, למדתי להתגבר על הפחדים שלי, בכל יום שעובר אני מרגישה שאני אמיצה יותר, רגישה יותר, מאושרת יותר. ללא ספק המקום הזה עושה לי טוב.
בכל יום שעובר גם הלב שלי נפתח יותר, אני לומדת יותר ויותר על צדדיה של האהבה.
היום, בפגישה עם זוהר הרגשתי משהו שונה מבדרך כלל, הייתי אחרת, ליד זוהר אני אחרת, אני רגישה יותר, רכה יותר ושברירית יותר.
הסיפור חיים של זוהר ללא ספק הצליח לחדור לי עמוק ללב. 
רק בזכות הסיפור של זוהר אני מבינה שלא כל מה שיש לנו בחיים הוא מובן מאליו, וזה מה שגרם לי שוב ושוב לחזור שוב לסיפור עם אימא שלי.
אומנם אימא שלי ואני לא החברות הכי טובות ומעולם לא היינו, ברור לי שאימא שלי הייתה רוצה שאהיה אחרת, שאהיה כמוה, אולי זה לא הולך לקרות בעתיד, אבל אפשר לעשות מאמץ קטן לנסות להסתדר, אחרי הכל אני לא רוצה לאבד אותה.
אני הולכת להתקשר אליה, להגיד לה כמה שאני אוהבת אותה וכמה היא חשובה לי, למרות שאני לא נוהגת להראות את זה לעיתים קרובות, כן… זה מה שאעשה.״ כתבתי וסגרתי את היומן והנחתי אותו במקומו הקבוע- מתחת לכרית ומיד אחר כך לקחתי את הפלאפון שהיה מונח על השידה וחייגתי לאימא.
״הלו?״ אימא ענתה לשיחה.
״אימא?״ שאלתי.
״אליאני, זאת את?״ שאלתי אימא.
״כן, זאת אני.״ עניתי.
״הכל בסדר אליאני, קרה משהו?״ שאלה אימא בדאגה.
״לא, לא קרה כלום, רק רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך.״ אמרתי.
״גם אני אוהבת אותך נסיכה שלי, ואני תמיד אוהב אותך.״ אמרה אימא.
זה עשה לי טוב לשמוע את הדברים של אימא, ופתאום בלי ששמתי לב חיוך התפרס על פניי.
״טוב מתוקה שלי, אני אדבר איתך מחר. יש לי עוד הרבה עבודה עד לתצוגה בניו יורק.״ אמרה אימא.
״טוב אימוש, אני אוהבת אותך.״ אמרתי וניתקתי את השיחה.
אחרי השיחה הרגשתי טוב, הרגשתי בטחון, הרגשתי שכל מה שאימא אמרה היא באמת התכוונה אליו.
לפתע הדלת נפתחה וקטעה את מחשבותיי, בפתח עמדה תאיר שהייתה נראית זורחת מהרגיל.
״היי תותי.״ אמרתי בשמחה וקפצתי עליה בחיבוק ושתינו נפלנו על המיטה שלי.
~
״אז לאן את וזוהר הלכתם היום?״ שאלה תאיר בזמן ישבנו על המיטה שלי.
ואז התחלתי לספר לה הכל, מההתחלה ועד הסוף, טוב נו… יכול להיות שהחסרתי פרט אחד קטן, ׳הכמעט נשיקה שלי עם זוהר׳.
״וואו, אז עשיתם חיים היום.״ אמרה תאיר וחיוך שובב התפרס על פנייה.
״ומה קורה איתך?״ שאלתי את תאיר.
״אני מאושרת!״ היא ענתה בחצי צעקה. ואז תאיר התחילה לספר עליה ועל סתיו, לומר את האמת לא ממש הקשבתי לה, הראש שלי היה במקום אחר, במה שקרה היום או יותר נכון לא קרה ׳בכמעט נשיקה עם זוהר׳.  

~פלשבק~
היה כיף היום.״ אמרתי כשזוהר ואני עמדנו ליד החדר שלי וחייכתי חיוך קטן.
״כן, מאוד.״ הוא אמר.
תודה על הכל.״ אמרתי בחיוך.
״אין על מה.״ הוא ענה וחייך ולאחר מכן התחבקנו.
הרגשתי בטחון כשהייתי בין זרועותיו החסונות של זוהר, הרגשתי הרגשה מוזרה, שונה אבל אהבתי אותה.
אחרי כמה דקות התנתקנו מהחיבוק אבל עדיין נשארנו קרובים אחד לשנייה, הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים, תוך שניות ספורות הרגשתי איך אני טובעת בתוך עיניו הירוקות של זוהר יכולתי להביט בהן עוד שעות.
ואז שנינו התחלנו להתקרב אחד לשנייה כך שנוצר מצב שהיינו ממש קרובים לנשיקה.
באותו רגע הלב שלי החל לפעום בחוזקה, הרגשתי שאני רוצה להיות הכי קרובה אליו שרק אפשר.
ולפתע צליל הודעה בקע מהפלאפון של זוהר וגרם לשנינו לבהלה קלה ומיד שנינו מיהרנו להתרחק אחד מהשנייה. זוהר הוציא את הפלאפון מהכיס והעיף מבט בפלאפון ולאחר מכן כיבה את הפלאפון והחזיר לכיס.
טוב אז… לילה טוב.״ הוא אמר.
״לילה טוב.״ אמרתי.
ולאחר מכן זוהר מיהר לעזוב את מבנה המגורים ויצא מהמסדרון בריצה.
~סוף פלשבק~

ואז עלתה בי השאלה, אולי… אולי בגללי זוהר מיהר ללכת, אולי קרה משהו שלא היה צריך לקרות?
והשאלה הכי גדולה, מה קרה לי באותו רגע עם זוהר, בחיים לא הרגשתי ככה קודם, מה זה אומר?
״וזהו, זה מה שהיה.״ תאיר קטעה את מחשבותיי.
״מה… אמרת משהו?״ שאלתי. למען האמת בכלל לא הקשבתי למילה ממה שסיפרה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה היום או יותר נכון לא קרה.  
״אלי, מה קורה איתך, הכל בסדר?״ היא שאלה בדאגה.
״כ…כן בטח.״ עניתי.
״אלי, יכול להיות שיש מצב שיש משהו שאת לא מספרת לי?״ היא שאלה.

נקודת מבט לירון:
 הייתי בחדר שלי והתארגנתי לקראת המשחק, היום מתקיים משחק של ברצלונה נגד מנצ׳סטר, ולכבוד המשחק המנהל הסכים באופן חד פעמי לתת לנו לראות את המשחק במועדון.
לבשתי את החליפה של ברצלונה בצבעים כחול אדום ולבשתי קפוצ׳ון ולקחתי פלאפון ומפתחות ופסעתי לכיוון הדלת, אבל אז הפלאפון צלצל, על הצג התנוסס השם ׳אבא׳ עניתי מיד.
״היי אבא.״ אמרתי כשעניתי לשיחה.
״היי לירוני, מה שלומך?״ שאל אבא.
״ברוך השם השבח לאל.״ עניתי.
״מתכוננים למשחק?״ הוא שאל.
״אכן כן.״ עניתי
״יפה יפה, האמת שכאן אצלנו ליאור מגיע וגם עמית, הם צריכים להגיע בכל רגע.״ אמר אבא.
״עושים כיף בלעדיי הא?״ שאלתי בקול פגוע ואבא צחק.
תמיד שהיה משחק ארבעתנו היינו מתכנסים אצלנו בבית לראות את המשחק.
״מה… קרה משהו, אבא?״ שאלתי בחשדנות.
הרי לא אופייני לאבא להתקשר אליי בשעה כזאת.
״לא, רק רציתי להגיד לך שקיבלת מכתב מהצבא, המבחנים שלך יערכו בעוד שבועיים בדיוק.״ אמר אבא. בלעתי את רוקי.
״כשתגיע הביתה אני אסביר לך יותר, אבל רק רציתי שתדע.״ אמר אבא.
״טוב אבא, אני אדבר איתך מחר, אני בדיוק בדרך למועדון.״ אמרתי.
״טוב לירוני, ביי.״ הוא אמר.
״ד״ש לאימא וכולם.״ אמרתי לפני שהשיחה הסתיימה.
״יגיע.״ אמר אבא והשיחה נותקה.
״כוסאמק!״ צעקתי בעצבים והחזרתי את הפלאפון לכיס.
המבחנים האלה הם ההזדמנות שלי להיות מה שתמיד רציתי להיות, אם אני מפשל במבחנים האלה הלך עליי.
אבל החלטתי להניח את כל הדאגות בצד, לפחות לתשעים דקות הבאות ולהתרכז במשחק.

נקודת מבט זוהר:
איך שקיבלתי את ההודעה מחיים מיהרתי לעזוב את הפנימייה ולנסוע אליו הכי מהר שאני יכול.
המונית עצרה לי ליד המועדון של חיים, שילמתי לנהג ויצאתי מהמונית בריצה ונכנסתי למועדון.
מהמועדון נשמעה מוזיקה חזקה ועוד אלפיי אנשים יושבים ממול למסך הפלזמה מחכים למשחק שאמור להתחיל בכל רגע.
״הופה, תראו מי פה.״ אמר אלמוג בהתלהבות כשראה אותי ושנינו התחבקנו חיבוק חברי. אלמוג הוא אחד מהעובדים של חיים התחברנו כבר מהיום הראשון שלי כאן.
״אז מה, שמעתי חזרת לעסקים.״ הוא אמר.
״אכן.״ עניתי וחייכתי.
״הגיע הזמן.״ הוא אמר ונתן לי מכה בעורף.
״שמע אחי, הייתי שמח להמשיך ולדבר עוד שעות אבל קודם אני חייב לעבור אצל חיים.״ אמרתי.
״תהנה.״ הוא אמר וחייך ואני המשכתי לפסוע לכיוון המשרד של חיים ובדרך פגשתי עוד כמה מכרים.
״עסוק?״ שאלתי כשפתחתי קצת את דלת המשרד של חיים, וחיים סימן לי להיכנס.
נכנסתי וסגרתי את הדלת אחריי.
״אז מה היה כל כך דחוף שהיית חייב להוציא אותי מהפנימייה דווקא עכשיו, במשחק של ברצלונה נגד מנצ׳סטר?״ שאלתי בכעס מדומה.
״שב!״ הוא פקד עליי והצביע על הכסא התיישבתי על הכסא וחיכיתי לשמוע מה קורה.
״הינה, שלא תגיד שבגללי הפסדת את המשחק.״ הוא אמר והדליק את הטלוויזיה שהייתה בחדרו.
״מה העניין?״ שאלתי.
הרי לא יכול להיות שחיים יקרא לי לכאן באמצע הלילה רק בשביל לראות את המשחק.
״איך מתקדמת המשימה שלך?״ הוא שאל.
״טוב, טוב מאוד אפילו.״ עניתי.
״מה עם אליאן?״ הוא שאל.
״האמת שהיא ממש בסדר, היא… היא מיוחדת.״ אמרתי ובלי ששמתי לב חיוך התפרס על פניי.
״תספר לי משהו שאני לא יודע.״ אמר חיים.
ואז נזכרתי בשיחה שלנו על הגג, זה הזמן סופסוף למצוא את התשובות לשאלות שלי.
״היא מתגעגעת אליך.״ אמרתי והבעת פניי הפכה לרצינית ועל פניו של חיים התפרס חיוך.
״מה הסיבה האמיתית שבגללה עזבת אותם, את המשפחה שלך לפני עשר שנים?״ שאלתי.
״זוהר…״ מלמל חיים.
״אתה יודע בכלל מה ההעלמות שלך עשתה למשפחה שלך, מה זה עשה לאליאן, אתה בכלל יודע כמה היא צריכה אותך?״ שאלתי בתקיפות ובמעט כעס, כעסתי עליו, איך הוא בכלל יכול לעזוב את המשפחה שלו בזמן שאנשים שאין להם משפחה שהם לבד רק מתפללים שתהיה להם משפחה, שיהיה להם במה להיאחז.
״לא הייתה לי ברירה.״ הוא אמר בעצב.
״ברירה תמיד יש.״ אמרתי במעט כעס.
״לא לי. אני הסתבכתי עם אנשים מסוכנים, במשך שנים הייתי עסוק בלברוח מהם, אתה בכלל יודע מה היה קורה אם הם היו מגיעים למשפחה שלי?
הם היו הורגים אותם בלי לחשוב פעמיים.״ הוא אמר.
״אז מה, אז ככה פתאום ביום בהיר נעלמת להם?״ שאלתי בחצי צעקה.
״לא. השארתי לילדים שלי מכתב, כתבתי שאני טס לניו יורק למצוא את עצמי שם בעסקים.״ הוא ענה.
״אתה מבין שזה מטורף, אתה פאקינג עשר שנים משקר למשפחה שלך, לילדים שלך, לנכדים שלך.״ אמרתי.
״זוהר, אתה לא הולך לספר להם כלום, אתה לא תספר ללירון ואליאן. זה מסוכן מדי!״  הוא אמר באזהרה.
״אתה מבין אותי זוהר?״ הוא שאל ואני לא עניתי.
״זוהר…״ הוא קרא לי שוב.
״בסדר.״ אמרתי לאחר שנרגעתי.
״רואים כמה היא חשובה לך.״ הוא אמר וחייך, הוא מדבר על אליאן וחייכתי גם אני.
רגע? לא מה אני עושה, מה עובר עליי?
״טוב… אולי תספר לי מה היה כל כך דחוף שקראת לי לכאן באמצע הלילה.״ העברתי נושא.
״טוב, עכשיו אני רוצה לספר לך למה קראתי לך לכאן.״ הוא אמר.
״אני מקשיב.״ אמרתי בזמן שהסטתי את מבטי לכיוון מסך הטלוויזיה.
״זוהר…״ חיים קרא לי והסטתי את מבטי אליו והבטתי בו בשאלה.
״אני רוצה שתחזור לתפקיד הקודם שלך.״ הוא אמר וחייך.