״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 23

נקודת מבט זוהר:
אחר הצהרים קבעתי עם אליאן שתעזור לי במתמטיקה. 
היא באמת מיוחדת, ההשפעה שלה עליי מדהימה, אני מרגיש שאני באמת עובר סוג של תהליך איתה.
״טוב… הבאת את הכל?״ שאלה אליאן כשעמדנו מול הספריה ואני הנהנתי בראשי להסכמה.
״אז שניכנס?״ שאלה אליאן והצביעה על הסיפריה.
״אממ… האמת שיש לי רעיון אחר, זאת אומרת מקום אחר שבו נוכל ללמוד.״ אמרתי.
״שהוא?״ היא שאלה.
״בקשר לזה, תצטרכי לחכות עוד קצת.״ אמרתי וחייכתי חיוך ממזרי.
״זוהר…״ היא נאנחה.
״תסמכי עליי.״ אמרתי.
״סומכת, אבל בלי שטויות, אתה צריך ללמוד.״ היא אמרה והצביעה על הספרים שהיו בידה.
״בסדר, בסדר…״ נאנחתי והתחלתי להוביל את אליאן למקום שתכננתי.

נקודת מבט אליאן:
זוהר החל להוביל אותי למקום שרצה לקחת אותי אליו.
״זוהר, אני מזכירה לך שאנחנו צריכים ללמוד.״ אמרתי בזמן שהלכנו לאותו מקום.
״אל תדאגי.״ הוא אמר.
זוהר ואני התחלנו לעלות מקומה לקומה בפנימייה.
״זוהר… מתי, נגיע?״ שאלתי ותוך כדי התנשפתי.
הפנימיה הזו ענקית עם כמות הקומות שיש בה.
״עוד רגע.״ הוא ענה.
והמשכנו לעלות מקומה לקומה ואז הגענו לקומה האחרונה- לקומת הגג.
איך שקלטתי איפה אני נמצאת קפאתי במקומי.
״בואי.״ אמר זוהר בהתלהבות.
״לא, זוהר… בבקשה לא.״ התחננתי.
יש לי פחד גבהים, מאז ומתמיד מקומות גבוהים הפחידו אותי.
״למה את לא באה?״ שאל זוהר.
״אני… אני מפחדת.״ אמרתי בקול שקט.
״אני לא מבין.״ אמר זוהר בבלבול.
״יש לי פחד ממקומות גבוהים.״ הסברתי.
״בואי. אני איתך, אני אשמור עלייך.״ הוא אמר והושיט לי את ידו.
״לא זוהר, אני לא יכולה.״ אמרתי.
״את סומכת עליי?״ הוא שאל.
״כן.״ עניתי בוודאות. אני סומכת עליו אבל כרגע מה שהשתלט עליי היה הפחד.
״אז אין לך מה לדאוג, אני מבטיח שאני אשמור עלייך.״ הוא אמר ברוגע והושיט לי את ידו.
״מבטיח?״ שאלתי בחשש וקיבצתי את עיניי.
״מבטיח.״ הוא ענה וחייך.
 ׳תכליתם של החיים, תמיד- להעז.
רצוי לפקפק,
לחשוב פעמיים,
אפילו רצוי לחוש פחד,
אבל לפעמים צריך להעז ולהתקדם,
לצעוד את הצעד הזה שקשה לנו כל כך לעשות
ושמפחיד אותנו.
לא הוא מפחיד אותנו משום שאנחנו משתוקקים לו.
צריך לאזור אומץ ולעשות את מה שצריך לעשות.
אבל אחרי שצעדנו את הצעד הראשון,
הפחד נעלם והכל נהיה קל יותר.
אנחנו יכולים לצאת מהמקום הבטוח ולהעז לעשות משהו חדש ושונה.׳
הבטתי בזוהר שהביט בי בחיוך, חייכתי גם אני. הנחתי את ידי על ידו ונתתי לו להוביל אותי למעלה.
״זוהר…״ מלמלתי בזמן שעלינו לגג וחיזקתי את אחיזתי בידו של זוהר.
״אני כאן איתך, אל תדאגי.״ הוא אמר ברוגע וחייך אליי חיוך מעודד, חייכתי גם אני.
יש משהו בזוהר שגורם לי להרגיש בטוחה, הוא נותן לי בטחון. כשאני איתו אני מרגישה שהכל אפשרי.
״מוכנה?״ הוא שאל כשהגענו לגג. הנהנתי בראשי להסכמה.

נקודת מבט זוהר:
״תסתכלי על הנוף.״ אמרתי לאליאן כששנינו עמדנו על הגג.
״אני… אני לא יכולה.״ היא אמרה ועצמה את עיניה.
״אני כאן איתך, אני מבטיח לא לעזוב אותך.״ אמרתי לה. היא לא אמרה כלום רק הביטה בי וחייכה.
היה חשוב לי לתת לה בטחון, שתדע שאני כאן בשבילה.
״אז מה את חושבת על הנוף?״ שאלתי אותה.
״זה… זה פשוט מהמם.״ היא אמרה כשמבטה היה מוסט לכיוון הנוף.
״כן… זה באמת מהמם, ביום הראשון שתאיר ואני הגענו לפנימייה חיפשתי את מבנה המגורים ובטעות הגעתי לכאן. המקום הזה עוזר לי להירגע בפעמים שאני עצבני או עצוב.״ סיפרתי והתיישבתי על המסילות של הגג ואליאן התיישבה לידי.
״ועכשיו, גם את תוכלי לבוא הנה להירגע או סתם אם את רוצה להתבודד.״  אמרתי והסטתי את מבטי אליה. היא הביטה בי בחיוך.
״תודה זוהר, על הכל.״ היא אמרה ואני חייכתי אליה.
״האמת… אף פעם לא היה לי את המקום הזה שהייתי יכולה לברוח אליו,״ היא אמרה.
״אז הינה עכשיו יש לך.״ אמרתי בחיוך.
״בפעמים שהייתי קצת עצובה או שחיפשתי את השקט שלי הייתי. הולכת רק לאדם אחד, סבא שלי.״. היא סיפרה והסיטה את מבטה לכיון הנוף.
הבטתי בה, רציתי להמשיך לשמוע עוד ועוד.
״מאז שאני זוכרת את עצמי ההורים שלי תמיד היו עסוקים. אימא שלי עם העיצובים שלה והתצוגות אופנה בחו״ל, ואבא שלי עם כל מה שקשור לקבוצה וכדורגל. חברים כמעט ולא היו לי חוץ מאיזה שלוש חברות אבל גם זה היה בגלל ההורים שלי והכסף שלנו. אף פעם לא היו לי חברים אמיתיים, שאהבו אותי כמי שאני באמת. היו לי לא מעט בעיות חברתיות, לא היה לי עם מי לדבר, חוץ ממנו, סבא שלי. הוא תמיד היה שם בשבילי, בכל יום שישי הוא היה לוקח אותי ואת לירון מהגן ואז לוקח אותנו לאכול גלידה. כל השבוע הייתי מחכה שיגיע יום שישי בשביל שאוכל לראות את סבא, שאוכל לספר לו הכל. הגיע יום שישי, לירון ואני חיכינו לסבא שיבוא, אבל הוא לא הגיע, וזו בעצם הייתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו.״ היא סיפרה בעצב.
באותו רגע ראיתי אליאן אחרת, אליאן שונה ממה שאני רגיל להיות בכל יום. אליאן שברירית, רגישה, ראיתי את אליאן האמיתית.
אבל יש רק עוד חידה אחת שנשארה לא פתורה בתוך כל הסיפור של אליאן. ההיעלמות של חיים. זה מוזר… אפילו מוזר מאוד, איזו סיבה יש לחיים להיעלם להם ככה פתאום מהחיים, וממי הוא מסתתר?

נקודת מבט אליאן:
בלי ששמתי לב מצאתי את עצמי מספרת לזוהר הכל, על סבא, על הבעיות בבית הספר. דברים שאף אחד חוץ מסבא והיומן האישי שלי לא ידע. סבא… אני כל כך מתגעגעת אליו.
פתאום כל הזכרונות החלו לחזור אליי.

~פלשבק~
״סבא!״ רצתי לסבא בחיבוק כשראיתי אותו עומד בפתח הגן שלי.
״אליאנוש! מתוקה שלי.״ סבא עטף אותי בחיבוק חם ואוהב.
״תספרי לי מה למדת היום בגן.״ ביקש סבא.
״למדנו על בריאת העולם.״ סיפרתי.
״מה אלוקים ברא ביום השביעי?״ שאל סבא.
״כלום.״ עניתי.
״בשבת נחים.״ הסברתי.
״כל הכבוד חכמה שלי.״ אמר סבא ונשק לראשי.
~סוף פלשבק~

האמת, אני אפילו לא יודעת איך זה בכלל קרה שפתאום ככה שפכתי את כל העבר שלי בפני זוהר.
או שבעצם אני כן יודעת, הרצון לדבר עם מישהו, להוציא את מה שאני מחזיקה בבטן כל כך הרבה זמן.
״מה… ומאז לא שמעת ממנו?״ שאל זוהר בעדינות.
״לא.״ עניתי בעצב.
״אני בטוח שיש סיבה להיעלמות שלו, אולי לא הייתה ברירה.״ אמר זוהר בניסיון לעודד אותי.
״שום סיבה שבעולם לא תצדיק את ההיעלמות שלו מבחינתי. הוא ידע כמה אני צריכה אותו, הוא ידע הכל.״ אמרתי במעט כעס.
הכעס שהיה חבוי בי כל כך הרבה זמן פרץ החוצה ואיתו גם הכאב. באותו רגע כל הרגשות שלי התהפכו, הייתי עצובה, כעסתי אבל גם נתקפתי געגועים.
״אני יכול להבין אותך, אני באמת יכול להבין מה זה להתגעגע למישהו שהיה חלק כל כך ומשמעותי בחיים שלך ועכשיו הוא כבר לא חלק מהם.״ אמר זוהר בעצב.
הבטתי בו, מחכה שימשיך לספר.
(אתן יכולות לשמוע חלש)

״מאז שנולדתי היה לי כל מה שרציתי, בית גדול עם חדר משחקים ענק, הורים שאהבו אותי, הייתי הכל בשבילם.״ הוא סיפר ומבטו היה מוסט לכיון הנוף.
״ומה… מה קרה?״ שאלתי בעדינות ובמעט חשש.

נקודת מבט זוהר:
״זה קרה באיזה יום שבת אחד, אני זוכר את היום הזה טוב, אפילו טוב מאוד. ההורים שלי נסעו לטיול לאוסטרליה לשבועיים ובאותו יום הם היו צריכים לחזור הביתה…״ סיפרתי וקולי רעד מעט.
באותו רגע הכל החל לחזור אליי, כל הזיכרונות ואיתם הכאב. בכל יום שעובר זה רק נעשה קשה יותר.
״אתה לא חייב להמשיך אם אתה לא רוצה.״ אמרה אליאן בקולה העדין והניחה את ידה על גבי.
״כשהם היו בדרך הביתה, זה היה בשעות המאוחרות של הלילה. באותו לילה לא הצלחתי להירדם. כאילו ידעתי שמשהו רע עומד לקרות.״ סיפרתי ובלעתי את רוקי.

~פלשבק~
התחלתי להיתהפך במיטה מצד לצד, התהפכתי ושכבתי על גבי, הסטתי את מבטי לתאיר שכבר נרדמה. בהיתי בכוכבים הזוהרים שהיו תלויים על התקרה, קיוויתי שאולי ככה אצליח להירדם.
לפתע נשמע צלצול של טלפון ברחבי הבית.
״כן, מדברת.״ שמעתי את קולה של דודה רותי מכיוון הסלון ומיד אחר כך שמעתי רעש של משהו שהתנפץ, כנראה צלחת.
זינקתי ממיטתי ופסעתי לכיוון הסלון, כנראה שבכל זאת התחושות שלי היו נכונות.
יצאתי לסלון, איך שדודה רותי ראתה אותי היא מיהרה לסתיר את הדמעות שעמדו בעיניה, היא הביטה בי ברחמים ועיניים עצובות ובמבט מצטער.
״אבא ואימא כבר לא יחזרו.״ אמרתי בעצב.
~סוף פלשבק~

״הם…״ אמרה אליאן בקול רועד ובעיניה עמדו דמעות.
״כן.״ עניתי בעצב דמעות עמדו בעיניי אך לא נתתי להן לצאת. שתיים עשרה שנה עברו, שתיים עשרה שנה שאפילו דמעה אחת לא יצאה מעיניי, שתיים עשרה שנה שלא בכיתי.
״זוהר…״ אמרה אליאן בקול רועד ועטפה אותי בחיבוק חם. חיבוק שכבר שנים לא קיבלתי מאיש.
ופתאום זה קרה, בכיתי פעם מזה שתיים עשרה שנה, הכפתור של הדמעות נלחץ ובכיתי ללא הרף.
״זה לא פייר.״ מלמלה אליאן בבכי.

נקודת מבט אליאן:
הסיפור של זוהר גרם לי לבכות, הוא גרם לי לראות אותו בצורה שונה. בעצם מכאן למדתי שהחיצוניות לא קובעת את מי שאנחנו באמת. בהסתכלות הראשונית זוהר נראה כל כך שמח, מאושר. מי היה מאמין שמאחורי כל החיוכים מסתתר כאב.
מהסיפור של זוהר למדתי להעריך את מה שיש לי, את ההורים שלי, שלא כל מה שיש לנו הוא מובן מאליו.
״תודה אליאן, תודה שאת כאן איתי.״ אמר זוהר לאחר שנרגע מעט.
״אין על מה, זוהר.״ אמרתי בחיוך.

נקודת מבט זוהר:
עם אליאן אני אחר, אני שונה. עם אליאן אני מרגיש שאני יכול להיות אני בלי מסכות. היא גורמת לי להרגיש טוב, היא מדהימה.
~
״אמת או חובה?״ שאלתי את אליאן בזמן ששיחקנו אמת או חובה.
״ממ… חובה.״ היא ענתה.
״אז חובה עלייך לספר לי משהו על עצמך , משהו שאני לא יודע עלייך.״ אמרתי.
״משהו על עצמי, ממ… יש לי משהו, אף פעם לא התאהבתי.״ היא ענתה.
״וואו. בדרך כלל אתן הבנות מתאהבות ישר בבן הראשון שאתן רואות.״ אמרתי בגיחוך.
״אלף זה לא נכון, ובית עדיין לא מצאתי את האחד שאני מוכנה לתת לו את הלב שלי.״ היא הסבירה.
״וואו.״ פלטתי מפי.
״מפתיע הא?״ היא שאלה.
״מאוד.״ עניתי. והיא צחקקה.
״יש עוד הרבה דברים שאתה לא יודע עליי.״ היא אמרה.
האמת, יש משהו באליאן שמצליח לסקרן אותי, היא מעניינת, אני מרגיש שאני רוצה לדעת עלייה עוד ועוד.
״שנמשיך לשחק?״ היא העירה אותי ממחשבות. הנהנתי בראשי.
״אמת או חובה?״ היא שאלה כאשר הבקבוק נעצר עליי.
״אמת.״ עניתי.
״התאהבת איי פעם?״ היא שאלה.
״האמת שזה קרה לא מזמן.״ עניתי. אליאן הביטה בי מחכה לשמוע את ההמשך.
״היא הייתה אחת מהילדות שגרו כאו בפנימייה, היא הייתה יפייפיה, היו לה עיניים כחולות ושיער שטני מתולתל. החיבור בנינו היה כבר בפעם הראשונה שנפגשנו, היינו זוג לאיזה חודש, עד ש…״ ופה נעצרתי. איך שאני נזכר במה שקרה אני מתחיל להיות עצבני, מתחיל לכאוב לי בלב.

~פלשבק~
היום אני ונועה חודש ביחד, מי היה מאמין. אני החזקתי עם מישהי יותר מיומיים. הכל כבר היה מוכן, מה שחסר זה שנועה תבוא, ערן התנדב להיות זה שיביא אותה.
ישבתי וחיכיתי לה, הבטתי בשעון, עברה כבר חצי שעה. אני מקווה שלא קרה לה כלום.
החלטתי להתקשר לערן, לבדוק מה איתם, אבל רק המענה הקולי שלו ענה.
ופה, פה כבר התחלתי לדאוג, עזבתי הכל ורצתי לחדר שלה.
התחלתי לדפוק על הדלת שלה כמו משוגע. ידעתי שיש מישהו בחדר כי שמעתי כל מיני לחשושים.
פתחתי את הדלת וראיתי את הדבר הגרוע מכל, החברה שלי והחבר הכי טוב שלי ביחד.
~סוף פלשבק~

״זוהר…״  אליאן העירה אותי ממחשבות.
״היא בגדה בי.״ אמרתי בקול רועד.
״אני… אני מצטערת.״ אמרה אליאן בהתנצלות.
״זה בסדר, זו לא אשמתך.״ אמרתי וחייכתי אליה חיוך מעודד והיא חייכה אליי חיוך מנחם.
״מאז אותו יום אני עם אהבה גמרתי, בשביל מה בכלל להתאהב, האהבה רק פוגעת בסופו של דבר.״ אמרתי.

נקודת מבט אליאן:
״לא כולן כאלה!״ אמרתי.
״אני בטוחה שעוד תגיע האחת שתאהב אותך באמת, שתאהב את מי שאתה.״ אמרתי בעידוד וחייכתי אליו חיוך מעודד.
״אולי, אבל בינתיים טוב לי ככה.״ הוא אמר.
״אה.״ אמרתי במעט אכזבה בקולי.
״תסתכל על השקיעה כמה היא יפה.״ העברתי נושא והצבעתי על השקיעה.
״כן… היא באמת יפה.״ הוא אמר.
״את יודעת,״ זוהר התחיל לומר והסטתי את מבטי אליו.
״אני שמח שלא ויתרת לעצמך למרות הפחד שלך, אולי מרוב כל הדיבורים לא שמת לב, אבל התגברת על הפחד שלך.״ הוא אמר.
״נכון!״ אמרתי והבטתי בו וחייכתי והוא חייך אליי חזרה.
׳אחרי שצעדנו את הצעד הראשון,
הפחד נעלם והכל נהיה קל יותר.
אנחנו יכולים לצאת מהמקום הבטוח ולהעז לעשות משהו ושונה.
התעוזה, התעוזה, זה מה שגורם לחיים שלנו להיות שונים.
אחרי שהתגברנו על הפחד ועשינו את זה,
כמעט מצחיק לחשוב שזה הפחיד אותנו כל כך.
ובסוף?
בסוף זה היה קל כל כך!.׳
״ברור לך שבלעדיך זה לא היה קורה.״ אמרתי.
״ברור שכן! אני רק נתתי לך את התחושת בטחון.״ הוא אמר.
״אתה מדהים.״ אמרתי בכנות וחייכתי חיוך ביישני.
״אם כבר, אז את המדהימה פה.״ הוא אמר וחייך.
״כן בטח.״ מלמלתי.
״אנחנו יכולים להתווכח על זה עוד שעות, אבל חבל. כי ממילא אני אנצח בסוף.״ הוא אמר.
״ממ… לא, לא נראה לי.״ אמרתי וחייכתי חיוך מתגרה.
״נראה לי מאוד אפילו.״ הוא אמר בהתחכמות.
״אני מזהירה אותך כבר מעכשיו, אני אלופה בוויכוחים.״ אמרתי באזהרה.
״אני ממש מפחד.״ הוא אמר בציניות.
״התערבנו?״ שאלתי והושטתי את ידי.
״התערבנו.״ הוא אמר והושיט את ידו ולחצנו ידיים.

נקודת מבט זוהר:
״אז אתה מודה שניצחתי?״ שאלה אליאן בזמן שפסענו לכיוון מבנה המגורים.
״לא מודה בכלום.״ אמרתי בהתגרות.
״אוח, אתה עקשן.״ אליאן נאנחה.
״ידוע.״ אמרתי בגיחוך וחייכתי חיוך מתגרה.
״וואו, אתה קולט שאנחנו מתכווחים על זה כבר יותר מחצי שעה?״ שאלה אליאן בפליאה.
״אז זה אומר שאת נכנעת?״ שאלתי בייאוש.
״מממ… אתה יודע מה?״  
״לא! אבל אני בעד פשרה.״ היא אמרה.
״טוב נו, שיהיה.״ אמרתי.
״היה כיף היום.״ אמרה אליאן כשעמדנו ליד החדר שלה.
״כן, מאוד.״ אמרתי.
הרגשתי שהיום למדתי הרבה על אליאן, על אליאן האמיתית. כיף לי להיות איתה, בכל פגישה שלי איתה אני לומד עלייה ולומד ממנה דברים חדשים.
האמת, בחיים לא קרה לי שנפתחתי ככה למישהו כמו שנפתחתי אליה היום, ליד אליאן אני אחר.
״תודה על הכל.״ היא אמרה בחיוך.
״אין על מה.״ עניתי וחייכתי גם אני ולאחר מכן התחבקנו.
באותו רגע הרגשתי שאני לא רוצה לעזוב אותה, שאני רוצה שהיא תישאר קרובה אליי. אחרי כמה דקות התנתקנו מהחיבוק אבל עדיין נשארנו קרובים אחד לשנייה, הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים. באותו רגע הרגשתי שאני כל כך רוצה את זה, רוצה להיות קרוב אליה. 
שנינו התחלנו להתקרב אחד לשנייה כך שנוצר מצב שהיינו ממש קרובים לנשיקה. 
״אל תעשה את זה, אל תתאהב. האהבה רק פוגעת.״ אמר לי הקול שבראשי. באותו רגע התנהל ויכוח סוער בין הראש שלי ובין הלב שלי.
הראש אומר להתרחק , אבל הלב רוצה הכי קרוב שאפשר.
ולפתע צליל הודעה בקע מהפלאפון שלי וגרם לשנינו לבהלה קלה ומיד התרחקנו אחד מהשנייה. הוצאתי את הפלאפון מהכיס ופתחתי את ההודעה.
׳תגיע אליי הכי מהר שאתה יכול.׳ קיבלתי הודעה מחיים. כיביתי את המסך והחזרתי את הפלאפון לכיס.
״טוב אז… לילה טוב.״ אמרתי.
״לילה טוב.״ אמרה אליאן בקולה העדין. כל כך רציתי להישאר ולהמשיך לדבר עם אליאן עוד שעות אבל הייתי חייב ללכת. עזבתי את מבנה המגורים בריצה ופסעתי לכיוון הפרצה.
חיים אף פעם לא ביקש ממני לבוא אליו, כנראה שאם הוא ביקש ממני הפעם אז כנראה שזה ממש דחוף. האמת שזה יצא טוב, כי גם לי יש כמה שאלות לא פתורות בנוגע אליו וזו תהיה ההזדמנות למצוא את התשובות לכל השאלות שלי.