״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 17

נקודת מבט זוהר:
״ימים יגידו אם געגוע יתגנב אל תוך ליבך…״ זמזמתי לי בזמן ששוטטתי בחצר.
בכל בוקר אני מתעורר קצת יותר מוקדם מכולם, אני אוהב להסתובב בחוץ מוקדם בבוקר, להרגיש את הקור של הבוקר.
הסתובבתי לי בחצר, היה אפשר להריח את הריח של הגשם שירד אתמול בלילה, עוד נותרו שאריות של שלוליות בחצר.
התיישבתי במחששה והדלקתי סיגריה.
לאט לאט החצר החלה להתמלא בילדים, ילדים מתרוצצים עם המזוודות בחצר, חזרו מהשישי שבת.
אח, איזה שישי שבת היה לי, איזה מסיבה הרמנו כאן בשישי בערב, רק חבל שאני לא זוכר חצי ממנה.
״אותך אני מחפש.״ שמעתי קול מעליי, הרמתי את ראשי מהרצפה וראיתי את לירון.
״שלום שלום, אותך לא ראינו הרבה זמן.״ אמרתי בגיחוך.
״תגיד לי, מזה צריך להיות מסיבה בלעדיי?״ הוא שאל בעצבים מדומים.
ואני בתגובה נקרעתי מצחוק.
״אני סובל שישי שבת בבית ואתם חוגגים, יופי לכם.״ הוא אמר בקול פגוע.
״תירגע… אם זה מנחם אותך אז אני בעצמי לא זוכר מה היה במסיבה.״ אמרתי בכנות.
״מה זאת אומרת לא זוכר?״ שאל בגיחוך.
״לא זוכר כלום מהמסיבה. ולא, אני לא מדחיק.״ אמרתי.
״כמה שתית?״ הוא שאל.
״הרבה…״ עניתי.
״הרבה זה בטוח.״  אמר בגיחוך.
 ואז הגיעו סתיו וגיא וארבעתנו ישבנו במחששה ודיברנו.

נקודת מבט אליאן:
״תודה.״ אמרתי לתאיר עזרה לי לפרוק את המזוודה.
״אז איך עברה עלייך השבת?״ שאלתי את תאיר לאחר שסיימנו לפרוק את המזוודה שלי.
״בעיקר בשעמום.״ היא ענתה.
״כן… בגלל הגשם לא היה אפשר לצאת לשום מקום.״ אמרתי.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת גשמים, גשמים הם ברכה, אבל מה שאני פחות אוהבת בגשמים זה שהם יורדים ביום שבת.
״מה איתך, מה עשית בשבת?״ היא שאלה.
״לא הרבה, דודים שלי הגיעו לביקור.״ עניתי.
״ממ… נחמד.״ היא אמרה.
״מתי מתחיל השיעור, אנחנו לא מאחרות?״ שאלתי לאחר שראיתי את השעה.
״כן, כדאי שנלך.״ אמרה תאיר ושתינו לקחנו את הדברים שלנו ופסענו במהירות למבנה הכיתות.

נקודת מבט לירון;
״אתם באים, השיעור תכף מתחיל.״ אמר סתיו.
״איזה שיעור יש עכשיו?״ שאל גיא.
״לשון.״ ענה סתיו.
״יאללה אני בא, יהיה מצחיק.״ אמר גיא.
״תודה, אבל אני אוותר על התענוג.״ אמר זוהר.
״לירון?״ 

~פלשבק~
״קראת לי?״ שאלתי את אבא בזמן שנכנסתי למטבח.
״שב!״ הוא פקד עליי והצביע על הכסא.
מעניין מה הוא יודע שכבר עשיתי.
״אז מה סיפרו לך שעשיתי הפעם?״ שאלתי וגלגלתי עיניים.
כל כך אין לי כוח לעוד שיחת משמעת שתימשך שעות על גבי שעות.
״תראה לירוני, גם הייתי ילד, גם אני בגילך לא חשבתי על הלימודים ובכלל הראש היה במקום אחר. כדורגל, מסיבות בנות…״
״נו אז?״ קטעתי אותו וגלגלתי עיניים.
״לירון…״ הוא הביט בי במבט אזהרה.
״סליחה…״ מלמלתי.
״בעוד פחות משנה אתה מתגייס, אתה יוצא לחיים האמיתיים, בשביל שתוכל להיות מה שאתה רוצה אתה צריך ללמוד .״ אמר אבא.
״ואת זה אומר הלמדן הגדול…״ מלמלתי.
״אל תעשה את הטעויות שאני עשיתי, תלמד מהטעויות שלי. זו שנה אחרונה, קח את עצמך בידיים ותן את הכל.״ הוא אמר.
״וואי אבא, ממש אבל ממש אין לא כוח, ולא ראש לדבר עם לימודים עכשיו.״ אמרתי.
״אתה רוצה להיות טייס בחיל אויר לא?
מה אתה חושב, את מי יקבלו את זה שלמד והשקיע כל השנים, או את זה שלא למד ולא עשה כלום?״ שאל אבא.
החלום שלי זה להיות טייס בחיל אויר, תמיד הערצתי את אנשי הצבא, בעיקר את הלוחמים והטייסים.
מה שאבא אמר גרם לנורה אדומה להדלק אצלי, אני באמת הולך לזרוק חלום ילדות שלי בגלל לימודים או בגלל מה שיחשבו עליי?
~~~~~סוף פלשבק~~~~~

״לירון, מה איתך, אתה בא?״ שאל סתיו.
״כן.״ עניתי וקמתי ממקומי.
אני הולך ללמוד, והפעם באמת. 
אני לא אתן לשום דבר שבעולם לעמוד ביני ובין החלומות שלי.

נקודת מבט אליאן:
תאיר ואני התמקמנו בכיתה ואז פתאום שמתי לב ששכחתי את הג׳קט שלי. 
אוח… איך אני שונאת שזה קורה לי, שאני שוכחת דברים.
״אני הולכת להביא את הג׳קט שלי, אם המורה שואלת עליי תגידי שאני כבר באה.״ אמרתי לתאיר והיא הנהנה בראשה להסכמה, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהכיתה בריצה.
התהלכתי בחצר שהייתה כמעט ריקה מילדים חוץ מכמה ילדים בודדים, לפתע הרגשתי טיפות של גשם יורדות עליי.
אוייש, גשם… זה מה שהיה חסר לי עכשיו, וגם אין לי מטרייה וקר לי, התחלתי לרוץ לחדר שלי.
״פיו.״ נאנחתי כשהגעתי למבנה המגורים , התחלתי לעלות במדרגות עד שהגעתי לקומה של החדר שלי.
״מכל החדרים בעולם דווקא את החדר בקומה הגבוהה ביותר קיבלתי?״ מלמלתי.
הוצאתי את המפתח הכסוף מכיס המכנס שלי ופתחתי את הדלת.
״וואו, זה היה מעייף.״ מלמלתי תוך כדי שהישתנשפתי.
חלצתי את מגפיי והזרקתי על המיטה שלי, רק רציתי לנוח לכמה דקות.
לאחר חמש דקות של מנוחה, לבשתי את המעיל ונעלתי חזרה את המגפיים ושמתי כובע צמר וכפפות ויצאתי מהחדר.
״גשם מזורגג, דווקא עכשיו לא יורד גשם, דווקא כשאני מוכנה?״ מלמלתי.
ככה זה, חוק מרפי. גשם תמיד יתפוס אותך ברגע שאתה הכי לא מוכן.
פסעתי בהליכה מהירה לכיוון מבנה הכיתות.
הסתכלתי על השעה והתחלתי להגביר מהירות, אני צריכה למצוא תירוץ ללמה איחרתי, כי שכחתי את המעיל זה לא תירוץ מספיק טוב, אוח… איפה לירון כשצריך אותו?
התהלכתי במסדרונות, מחפשת את הכיתה שלי, כשלפתע פתאום הרגשתי יד מושכת אותי הצידה מה שגרם לי לבהלה.
״תעזוב אותי…״ צעקתי עוד לפני שראיתי מי זה והוא מיהר לשתיק אותי והניח את ידו על פי.
״תירגעי משוגעת, זה אני.״ לחש זוהר.
״סליחה באמת שחשבתי שרוצים לחטוף אותי.״ אמרתי בכעס מדומה. 
״מי ירצה לחטוף אותך, מה הוא ירוויח ממך?״ הוא גיחך. הבטתי בו בהרמת גבה.
״לידיעתך אדון זוהר הממש לא יקר, אני שווה הון.״ עניתי בציניות.
וזוהר צחקק ואני מיד אחריו.
״אז מה, אני מבין שהחלטת להפוך לילדה רעה כבר מעכשיו.״ אמר בגיחוך.
״ממש לא.״ אמרתי בהתגוננות.
״כן,כן…״ הוא מלמל.
״באמת, אני רק שכחתי את המעיל והלכתי להביא אותו.״ הסברתי.
״מכיר את התירוץ הזה, גם אני הייתי ככה בהתחלה, זה שלב ההכחשה.״ אמר בגיחוך.
״אני ממש לא מכחישה שום דבר, זאת האמת. ולמעשה הייתי בדרכי לכיתה עד שאתה הפרעת לי.״ אמרתי בכעס מדומה.
״אז ביי.״ אמרתי והתחלתי לפסוע לכיוון הכיתה.
״חשבתי שאת רוצה לדעת לאן אני מתכנן לקחת אותך.״ הוא אמר.
באותו רגע התרחש קונפליקט ענק בין הראש שלי לרגליים שלי.
הראש שלי אומר לי ללכת לכיתה וללמוד, בזמן שהרגליים שלי רוצות להישאר כאן ולשמוע מה יש לזוהר להגיד, ומה שקרה שנוצר מצב שקפאתי במקומי.
״לאן?״ שאלתי והסתובבתי לכיוונו של זוהר.
זה דיי ברור שהרגליים הם אלה שניצחו בוויכוח הזה.
״ידעתי שתבחרי בהחלטה הנכונה.״ הוא אמר וחייך.