״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 15

נקודת מבט אליאן:
״שבת שלום.״ מלמלתי בזמן שירדתי במדרגות. כולם כבר היו למטה, אבא וליאור דיברו, אימא ומאי היו במטבח ולירון עם עמית וליאל.
״ליאורי!״  קפצתי עליו בחיבוק.
 ״אליאני, גדלת והפכת ליפה יותר ממה שהיית.״ אמר ליאור ופרע את שיערי. 
מאי ואימא יצאו מהמטבח,  הבטתי במאי, למאי הייתה בטן קטנטנה ועגולה, בחנתי את בטנה לכמה שניות.
״אלי!״ היא העירה אותי ממחשבות וקפצה עליי בחיבוק.
״את נראית פשוט מושלם.״ אמרתי למאי שלבשה שמלה ארוכה שטישטשה את הבטן הקטנטנה שהייתה לה.
״כבר יודעים אם זה בן או בת?״ שאלתי בזמן שנגעתי בבטנה.
״עדיין לא, התוצאות של הבדיקות צריכות להגיע בסוף השבוע הבא, איך שאני יודעת אני מתקשרת אלייך.״ היא אמרה.
״חסר לך שלא.״ אמרתי באזהרה.
מאז ומתמיד מאי ואני הסתדרנו טוב, אני מרגישה מאוד קרובה אליה, לליאור ועמית.
״אליאן, זו את?״ שמעתי קול גברי מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את עמית, חבל שלא דיברתי על מיליון דולר.
עבר לא מעט זמן מאז שנפגשנו, ומאז עמית התבגר נורא, הוא היה נראה פשוט מדהים, שיערו השחרחר שהיה מעט פרוע ועיניו הכחולות שהאירו את פניו. פניו הפכו לבוגרות יותר, ליפות יותר.
״אז מי זו יכולה להיות?״ שאלתי.
״אני לא מאמין, השתנית!״ הוא אמר.
״ונחש מה, אני לא היחידה!״ אמרתי.
״בואי הנה.״ הוא אמר ומשך אותי אליו לחיבוק.
התחבקנו בערך איזה עשר דקות, אני אפילו לא יכולה לתאר כמה התגעגעתי אליו.
״אליאן?״  לפתע שמעתי קול צווחני חזק של בחורה, התנתקתי מהחיבוק עם עמית והסתובבתי לראות מי קורא לי.
זו הייתה ליאל, היא עמדה מולי היא הייתה לבושה בשמלה אדומה קצרצרה, איפור כבד כיסה את פנייה, שיערה החלק הגיע עד למותניה, האיפור סביב עיניה עיטר את עיניה הכחולות כים. היא הייתה גבוהה ממני בכמה סנטימטרים בודדים, היא הייתה פשוט יפייפיה.
״מה את מסתכלת כאילו נפלתי מהירח, בואי ותני חיבוק!״ היא צעקה.
כן, כבר הספקתי לשכוח כמה צווחנית וקולנית ליאל יכולה להיות לפעמים.
״את נראית פשוט… וואו.״ לא יכולתי למצוא מילה יותר טובה לתאר אותה, היא הייתה יפייפיה. טוב נו, ליאל תמיד הייתה יפה עוד מגיל קטן.
״תודה. גם את נראית… נחמד, הייתי מוותרת על הצללית הלבנה ועל הפס הורוד בשיער, זה ילדותי.״ היא אמרה בחיוך.
אפשר להגיד שהכנות, החוסר טקט להגיד כל מה שאנחנו חושבים זה דיי תורשתי אצלנו, למרות שהייתי מוותרת על התכונה הזאת בכיף.
״תודה.״ אמרתי וחייכתי חיוך מזויף, ניסיתי לשמור על איפוק עוד שנייה והייתי מעיפה לה אגרוף ישירות לפרצוף היפה שלה.
שלא תבינו לא נכון, ליאל ואני חברות טובות, טוב נו אולי לא הכי טובות, טוב נו למעשה אנחנו בכלל לא חברות וגם אף פעם לא היינו, מאז ומתמיד הייתה בנינו סוג של תחרות. אנחנו מאוד שונות. מאז ומתמיד ליאל הייתה מתנשאת עליי, שהיא יותר גדולה ובוגרת יותר ממני ויותר יפה ממני. אבל אחרי הכל אני לא שונאת אותה. אפילו שלפעמים יש קטעים שהיא יכולה להיות כל כך מעצבנת וחסרת טקט שזה יכול לשגע אותי.
״האמת, גם לא הייתי לובשת את השמלה הזאת עם הנעליים האלו.״ היא אמרה והצביעה על הנעליים שלי.
זהו, אני חוזרת בי. אני שונאת אותה!
״והאמת, כשאני חושבת על זה העגילים שלך הם ממש לא…״ 
״ילדים, בואו לאכול.״ אימא קטעה את דבריי, האמת, מזל. למה עוד שנייה ולא הייתי שולטת בעצמי.
״את באה?״ שאל לירון בזמן שקפאתי במקומי.
״אני שונאת אותה, שונאת אותה.״ מלמלתי בשקט.
״אבל האמת היא צודקת.״ אמר לירון והבטתי בו בהרמת גבה.
״הנעליים והשמלה, לא הולך ביחד.״ הוא אמר בקול מצטער.
״יודע מה?״ שאלתי.
״שונאת גם אותך.״ רטנטתי, עקפתי אותו ופסעתי לכיוון השולחן אפילו לא נותנת לו הזדמנות להגיב.
נעמדתי ליד השולחן מחפשת לי מקום לשבת.
״אליאן!״ עמית קרא לי וסימן לי לבוא לשבת לידו.
חייכתי אליו והתיישבתי לידו.
״יום השישי ויכולו השמיים…״ כולנו נעמדנו לקידוש.
כל הקידוש ליאל ואני נעצנו מבטים אחת בשנייה. 
אוח, היא כל כך מעצבנת אותי, היא כל כך… ברבי כזאת, רק שהיא לא בלונדינית. 
״טוב, אני אלך להביא את האוכל.״ אמרה אימא לאחר הקידוש.
״אני אעזור לך.״ אמרה מאי.
״נראה לך, אין סיכוי את בהיריון. את צריכה לנוח.״ אמרה אימא למאי.
בינתיים אני ישבתי עם עמית ולירון ודיברנו.
״אליאן!״  אימא קראה לי לעזור לה עם האוכל.
״אוח… למה עכשיו?״ מלמלתי בשקט.
״אליאן!״ אימא קראה לי שוב.
״אני באה, אני באה.״ מלמלתי בזמן שקמתי מהשולחן.
״חייבת ללכת.״ אמרתי לעמית ולירון וקמתי לעזור לאימא.
הבטתי בליאל שישבה מולנו והתעסקה עם האייפון וגלגלתי עיניים.
אימא ואני נכנסנו למטבח להביא את האוכל.
״היי פאר, באתי לעזור תגידי מה צריך לקחת לבחוץ.״ שמעתי קול של בחורה מאחוריי. הייתי המומה, עוד שנייה והצלחת שהייתה בידי הייתה נופלת. לא יכול להיות, זאת ליאל, אותה ליאל שאני מכירה, זו שלא עושה כלום  מהסיבה שפוחדת שייהרס לה הלק או הציפורניים?
״בטח ליאלוש, כל הכבוד על היוזמה. את רואה אליאן, לא יקרה כלום אם תעזרי קצת.״ אמרה אימא.
״אבל אני עוזרת!״ אמרתי בעצבים.
״התכוונתי שתעזרי מיוזמתך, שלא צריך לבקש ממך אלף פעם. למה שלא תיהי כמו ליאל.״ אמרה אימא.
מאז ומתמיד ליאל ואימא שלי הסתדרו טוב יותר ממה שאני מסתדרת עם אימא שלי, תמיד הייתה ביניהן את הקרבה הזאת, משהו שלי ולאימא שלי לא היה. אימא שלי  מאוד דומות מבחינה חיצונית אבל מבחינה פנימית אימא ואני מאוד שונות אחת מהשנייה, לעומת ליאל שדומה מאוד לאימא שלי.
מאז שאני זוכרת את עצמי זה היה ככה. זלא משנה מה אני אעשה אימא שלי אף פעם לא תהיה מרוצה, אף פעם זה לא יהיה מספיק טוב בשבילה.
כל הפעמים בהם אני מנסה להיות הילדה המושלמת רק בשביל לרצות אותה, ותמיד היא רק תשווה אותי לילדות אחרות, פעם ניסיתי להשתנות, אבל עכשיו אני פשוט לומדת לחיות עם זה.
אני מודעת לזה שאימא שלי לא מרוצה מהילדה שהפכתי להיות וברור שהיא הייתה רוצה שאגדל ואהיה כמו ליאל. למעשה במשפחה הזאת אף אחד לא קיבל אותי כמו שאני באמת, חוץ מבנאדם אחד, הוא תמיד היה שם בשבילי. סבא… עד שביום בהיר אחד כבר לא שמעתי ממנו.
״אני דווקא חושבת שאליאן מקסימה.״ אמרה ליאל.
״חנפנית.״ סיננתי בין שיניי.
ליאל הביטה בי וחייכה חיוך מתנשא.
ואני הבטתי בה וגלגלתי עיניים.
אוח!  כמה שאני שונאת אותה, אני כבר רואה שהולך להיות מעניין כאן הערב.

נקודת מבט זוהר:
כל הילדים שנשארו בפנימייה התאספו לקידוש בחדר האוכל.
זה מדהים, איך תמיד כשמגיע יום שישי מתחילים להתקיף אותי זכרונות ישנים מהבית, לאימא ואבא, לבית הישן שגרנו בו. עם הזמן למדתי לאהוב את הפנימייה, למעשה כולם כאן הם כמו משפחה בשבילי. יש כאלה שיחשבו שבזמן שרוב הילדים נמצאים בבית עם המשפחות שלהם, אני מהילדים המסכנים שתקועים בפנימייה, אלה שאין להם לאן ללכת.
האמת, זה ממש לא נכון, זה לא שאין לי לאן ללכת, הפנימייה היא הבית שלי.
בזמן הקידוש סקרתי את חדר האוכל, הבטתי בילדים שנמצאים מצדדיי.
הכל היה רגיל, הילד הגדול ביותר לגם מכוס הקידוש ואז העביר לילדה הגדולה ביותר וכן הלאה, לאחר מכן עברנו לאוכל.
אחרי האוכל ישבתי עם כמה חברים במחששה כמו כל יום שישי.
ניצלתי את הזמן ונשאבתי למחשבות, הפגישה עם חיים לא יוצאת לי מהראש. מה הוא מסתיר, אני בטוח שהוא מסתיר משהו.
״אז מה, אתה שקט היום.״ גיא העיר אותי ממחשבות.
״אמרת משהו?״ שאלתי.
״תגיד, מה יש לך אתה?״ שאל סתיו.
״מה יש לי?״ שיחקתי אותה ראש קטן.
״לא יודע. מהיום בבוקר אתה מרחף.״ הוא ענה.
״נו מה נפלת עליי אתה?״ שאלתי בעצבים ולקחתי את הסיגריה שהייתה בידו.
״מה אתה עושה?״ הוא שאל בעצבים.
״מה נראה לך שאני עושה?״ שאלתי באותו טון.
״תדליק לעצמך חדשה.״ אמרתי  ברוגע וחייכתי חיוך מרוצה.
סתיו הביט בי ונאנח. ״שונא אותך.״ הוא מלמל בזמן שהדליק סיגריה חדשה.
״ואני שונא אותך יותר.״ אמרתי בציניות.
 יבש פה היום, ברמות.״ אמר גיא.
״כן אה…״ מלמל סתיו.
״טוב יאללה לי נמאס מהאווירה הזאת. גיא, לך תאסוף את כולם לפה, סתיו, לך תביא את המכונת קריוקי מהמועדון לפה, נעשה קצת שמח.״ אמרתי.
ככה זה פה, עד שזוהר לא יקח את העניינים לידיים כולם ימשיכו להשתעמם.
״סופסוף חזרת לעצמך, עכשיו אתה מדבר! אמר גיא בהתלהבות ונתן לי כאפה בעורף.
״אין עליך, אתה מלך!״ צעק סתיו.
״ידוע.״  אמרתי בגאווה וחייכתי חיוך גאה.
״או…קיי. מישהו עף על עצמו.״ אמר גיא.
״אפרופו לעוף, אתם עוד פה?״  שאלתי.
״קדימה. טוסו לי מהעיניים.״ צעקתי והם התחפפו בריצה.
רק בפנימייה אני יכול להרגיש כמו מלך, להרגיש את החיים הטובים.
תוך חצי שעה הרמנו מסיבה מהסרטים, מי שלא היה הפסיד.
״זוהר, אחלה מסיבה. שיחקת אותה.״ אמר גיא וטפח לי השכם.
לא סתם אומרים עליי שאני מלך המסיבות, מסיבות הם האוויר לנשימה שלי. מבחינתי שבוע בלי מסיבה הוא שבוע מבוזבז.
אז עכשיו באמת אפשר להרגיש את הסוף שבוע בפתח, עכשיו באמת אפשר להגיד שבת שלום.