״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 11

נקודת מבט לירון:
״בואי.״ אמרתי לשביט והיא הסתכלה עליי במבט מבולבל.
״להוציא אותך מהבאסה.״ אמרתי.
״תודה, אבל לא תודה.״ היא אמרה.
״בואי נו, מבטיח לך שתהני.״ אמרתי.
״מבטיח?״ היא שאלה בהיסוס.
״מבטיח.״ עניתי. היא הביטה בי ומשכה כתפיים.
״אתה בא או מה?״ היא שאלה ורק אז שמתי לב שאני עומד במקום ושביט מובילה עליי בכמה צעדים.
״בא.״ עניתי והתחלתי לפסוע לכיוונה בהליכה מהירה.

נקודת מבט שביט:
״אנחנו נמשיך ללכת עוד הרבה?״ שאלתי בזמן שלירון ואני המשכנו ללכת, אוף כבר כל כך חם לי, נראה שהלכתי את כל תל אביב ברגל.
״רק עוד קצת.״ הוא ענה.
״זה מה שאמרת לפני חצי שעה.״ אמרתי.
״לפחות היית אומר שהולכים הרבה הייתי באה עם נעליים נוחות.״ מלמלתי.
״מה קורה, למה נעצרת?״ שאלתי את לירון שלפתע נעצר ונעמד במקומו.
״הגענו.״ הוא אמר וחייך.
נעמדתי במקום והסתכלתי מסביבי, מרוב שהייתי מרוכזת כל כך בהליכה לא שמתי לב איפה אני נמצאת.
המקום היה מדהים, הדשא הירוק, העצים הגבוהים שהיו לאורך הגינה, המזרקה הגדולה.
״וואו.״ זו הייתה המילה היחידה שהצלחתי לפלוט מפי באותו רגע.
״ידעתי שתאהבי את המקום הזה.״ אמר לירון.
~
״תודה על היום.״ אמרתי ללירון כשהגענו לפנימייה.
״אין בעד מה, היה כיף.״ הוא אמר וחייך.
״טוב… אז לילה טוב, אני מניחה.״ אמרתי בגמגום.
״לילה טוב.״  הוא אמר ונתן לי נשיקה על הלחי.
ואז דרכינו התפצלו.
לומר את האמת, לירון הצליח להרים לי את המצב רוח, הוא אפילו גרם לי לשכוח מערן לכמה שעות וזה בדיוק מה שהייתי צריכה, איזה חבר טוב כזה שיעודד אותי.
צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיי.
על הצג היה רשום ׳אהובי׳ הכוונה לערן, עניתי למרות שלא כל כך רציתי.
״היי רני.״ אמרתי ביובש.
״איפה היית כל היום, דאגתי לך, למה לא ענית לי לפלאפון?״ ערן החל להתקיף אותי בשאלות.
״כמו שאתה לפעמים צריך זמן לעצמך אז גם אני הרגשתי שאני צריכה זמן לעצמי.״ אמרתי בכנות.
״זמן לעצמך, נו באמת שביט מה את ילדה קטנה?״ הוא שאל.
המשפט שערן אמר לי כל כך עצבן אותי, באותו רגע הייתי כל כך עצבנית וניתקתי את השיחה, לא היה לי כוח לשמוע את ההטפות מוסר שלו יותר.
ילדה קטנה, זה מה שהוא חושב שאני?

נקודת מבט אליאן:
״תודה על היום.״ אמר זוהר בזמן ששנינו עמדנו ליד דלת החדר שלי.
״היה לי כיף.״ אמרתי בכנות וחייכתי חיוך קטן.
״בחיים לא חשבתי שאני אתלהב ממשהו שקשור ללימודים.״ הוא אמר וחייך.
הרגשתי שהוא באמת מתכוון לזה, שהוא באמת מאושר.
״היה לי כיף לראות אותך ככה, שמחתי לראות שלמרות הכל לא וויתרת לעצמך.״  אמרתי בכנות.
״זה הכל בזכותך.״ הוא אמר וחייך.
״לא, זה בזכותך, שלא ויתרת.״ אמרתי.
״לילה טוב אליאן.״ הוא אמר ונישק אותי על הלחי.
״לילה טוב זוהר.״ אמרתי בחיוך.
נשענתי על הדלת והבטתי בזוהר הולך ומתרחק בעוד שחיוך פרוס על שפתיי.

נקודת מבט זוהר:
פסעתי לכיוון מגורי הבנים וחיוך היה מרוח על פניי.
הייתי מאושר, אני כל כך שמח שלא ויתרתי לעצמי היום, היום אליאן הוכיחה לי שאם רוצים אפשר לעשות הכל, היא מדהימה. לא מבין איך יכולתי לטעות לגבייה בהתחלה.
צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיי.
על הצג הופיע מספר לא מזוהה.
״נו מי זה יכול להיות לעזאזל?״ מלמלתי.
התלבטתי מה לעשות. אם לענות לשיחה או לא בעוד הפלאפון ממשיך לצלצל.
החזרתי את הפלאפון לכיס, החלטתי בסוף לא לענות. רציתי לגמור את היום בלי יותר מידי בעיות אם זה כל כך חשוב אז יתקשרו גם מחר.
״ימים יגידו אם געגוע יתגנב אל תוך ליבך…״
התחלתי לזמזם בדרך לחדר.
כשהגעתי לחדרי הוצאתי מכיס המכנס שלי את המפתח הכסוף ופתחתי את הדלת, אך להפתעתי מישהו כבר פתח אותה לפניי, לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות, זה בטח סתיו שהגיע לפניי ושכח לנעול אחריו את הדלת.
״סתיו!״ קראתי בקול כאשר נכנסתי לחדר, אבל לא הייתה תשובה.התייאשתי ונזרקתי על מיטתי.
הייתי כל כך עייף באותו רגע רק רציתי לשים את הראש על הכרית וללכת לישון.
״שלום זוהר.״ לפתע שמעתי קול שגרם לי מיד לקפוץ ממיטתי, הדבר הראשון שראיתי זה אקדח שמכוון אליי.