״מאחורי העננים השמיים תמיד כחולים״- פרק 1: אנחנו זה כוח!

אני יושבת על הכיסא ומחכה, כבר במשך יותר מחצי שעה שאני רק יושבת על הכיסא ומחכה.
האמת? אין לי מושג מה מצפה לי, אני יודעת למה הזמינו אותי לכאן, אני מקווה שאני יוכל להוציא מילה מהפה, כרגע זה האתגר הגדול ביותר שצופן לי.
״מאיה כהן? ״ שאלה הפקידה וקיפצתי במקומי.
ילדה גבוהה בעלת שיער שחור וארוך ועיניים חומות וגדולות קמה ממקומה והתקדמה אל חדר החקירות.
״יהלי חי?״ שאלה הפקידה וקמתי ממקומי, ״זה יהלי לא יהלי, עם קמץ.״ אמרתי.
״אה, אוקיי, את אחריה, תחכי שתצא.״ אמרה מבלי להסתכל עליי וחזרה לעיסוקיה.
מעניין כמה משלמים לה..
חזרתי לשבת במקומי, לוקחת שלוק מבקבוק המים שהבאתי איתי בתיק, ונושמת נשימות עמוקות, מנסה לסדר לעצמי את רצף האירועים בראש.
לאחר כמה דקות שהרגישו כמו שעות הילדה יצאה מחדר החקירות ומבט של הקלה שיחק על פניה.
אוקיי, זה תורי, קמתי ממקומי ונכנסתי לחדר החקירות מופתעת לגלות שהחוקרת המבוגרת שציפיתי לה היא בעצם חוקר די צעיר, אולי שנה מעליי לפי דעתי.
״אני חוקר צבאי, חייל.״ אמר הצעיר שישב על כיסא הפלסטיק ממולי, כנראה ראה את הבעת פניי המופתעת.
״את יודעת למה את פה, נכון?״ שאל החוקר בהיסוס והנהנתי בראשי.
אני לחוצה, ממש לחוצה, גם הראש שלי כואב ואני מרגישה כאילו אני עומדת להתעלף בכל רגע, אני לא בנויה לזה.
״אני רוצה שתספרי לי את הכל מההתחלה, אפשרי?״ שאל בעדינות והנהנתי בראשי, בקושי.
״הכל בסדר? את ממש חיוורת, רוצה כוס מים?״ שאל והנהנתי בראשי, שוב.
לאחר כמה דקות של ניסיון להירגע הרגשתי מוכנה.
״בהתחלה הכל היה בסדר, ממש בסדר…״

*
״יהלי מה זה?״ שאל אבא והצביע על אפו, ״אף.״ עניתי בחיוך.
״נכון, ומה זה?״ הפעם הוא הצביע על האוזן, ״אוסן.״ עניתי.
״ומה זה?״ שאל אבא והצביע על מצחי, ״מסח.״ עניתי בחיוך ואבא צחק והקפיץ אותי גבוה לשמיים.
״אבא אתה יודע איפה שמתי את האוזניות שלי?״ שאל עומר והתקדם לעבר הסלון בו היינו אני, אבא, ואמא שקיפלה כבסה מאחורינו.
״אולי שחכת אותם באוטו?״ שאל אבא, ״אולי כיבסתי אותם,״ נבהלה אמא.
״עומר,״ אמרתי והוא הביט לעברי, ״מה יש לך בכיס?״ שאלתי ורצתי לעברו.
עומר הכניס את ידו לכיסו ומצא את האוזניות שחיפש, ״מלכה!״ אמר, התכופף לתת לי חיבוק ורץ לחדרו בעודי מצחקקת לי.

*

״הכל היה ממש מושלם.״ אמרתי מעלה זכרונות במוחי, זכרונות מהתקופה היפה בחיי.
החוקר הביט בי בסקרנות וחיכה שהמשיך את דבריי.
״עד שיום אחד זה קרה…״

*

לאחר כמעט שעה של צעקות מכיוון הסלון, נהייה שקט.
״עומר, יהלי, בואו מהר אני ואמא צריכים לדבר איתכם,״ אמר אבא.
הרכבתי את החלק האחרון בפאזל, עומר עצר את המשחק בפלייסטיישן ויצאנו מחדר המשחקים כאשר אני על גבו של עומר, מצחקקת לי בעוד עומר דוהר כמו סוס.
״מה אבא הכל בסדר?״ שאל עומר בדאגה ואני הבטתי באבא בסקרנות, אמא לעומתי השפילה את ראשה, נראה לי שהיא ניסתה להסתיר כמה דמעות.
״ילדים אמא ואני…״ אמר אבא ועומר קטע את דבריו, ״מתגרשים, אני לא מאמין, לא, אני ידעתי!״ צעק בעצבים ואבא ניסה להרגיעו.
״אנחנו לא מתגרשים!״ אמר אבא בהפגנתיות.
״אמא ואני החלטנו לשתף אתכם במשהו,
ילדים תראו, אתם יודעים שאמא ואני עושים הכל כדאי שיהיה לכם טוב, נכון?״ שאל אבא ואני ועומר הנהנו בראשנו.
״ילדים לפני חודשיים אני פוטרתי מהעבודה.״ זרק אבא את הפצצה.
״במשך כל החודש הזה, אני ואמא ניסינו למצוא פתרון, אין עבודה שלא ניגשתי אליה.
אבל כנראה שכבר אין מקום בשוק לאבא הזקן שלכם.
לפני חודש וחצי בערך, ניגש אליי מישהו, איש רע, הוא הביא לי שקית וביקש ממני להעביר אותה לחבר שלו, הוא אמר לי לאין להעביר אותה והבטיח לי סכום כסף מכובד בעבור זה.
באותו יום עומר,״ פנה אבא אל אחי הגדול, ״ביקשת ממני משחק חדש לפלייסטיישן, משהו שביקשת די הרבה זמן, לא היה לי כסף אבל הייתי חייב, הבטחתי לך.״ אמר אבא בעצב.
״אז הסכמת אבא? עשית מה שהאיש הרע ביקש ממך?״ שאלתי בסקרנות, ועומר שם את ידו על כתפי.
״כן, לאט, לאט עשיתי בשביל האיש יותר ויותר דברים וככה גם הגיע יותר ויותר כסף.״ אמר אבא ואמא התחילה לבכות.
לפני שבועיים המשטרה עלתה על האיש הרע, הוא אמר ששיתפתי איתו פעולה.
בגלל שהסכמתי לתת עדות, המשטרה נתנה לי חנינה.
אבל הם הולכים לעקל לנו חצי מהרכוש, ואותכם הם רוצים לשלוח למעון לילדים וילדות לנזקקי הלנה.״ סיים אבא את דבריו ועכשיו הגיע תורי לפרוץ בבכי.
״מתי נלך לשם?״ שאל עומר בקול חלש, ״מחר בערב תבוא ניידת לאסוף אתכם.״ אמר אבא.
עומר קם והלך.
אני לעומתו קפצתי על אמא ואבא בחיבוק.
״אני מצטערת אמא עומר צריך אותי.״ אמרתי לאמא בהתנצלות לאחר שניחמתי אותה שזה לא נורא וניפגש פעמיים בחודש לפחות.
זה לא אמור להיות הפוך?
״אפשר להיכנס?״ שאלתי ומבלי לחכות לתשובה נכנסתי, לחדר המשחקים וישבתי על הפוך ליד עומר.
״יהיה בסדר,״ אמר עומר בניסיון להרגיע את עצמו יותר מאשר אותי.
״תבטיחי לי שיהיה בסדר,״ פנה אליי עומר והביט בי.
״אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר,״ אמרתי וחיבקתי אותו.
״אני רק בן תשע ואת רק בת שבע אנחנו עוד קטנים כדי לדעת מה טוב בשבילנו לכי תדעי, חוץ מזה שיש לנו אחד את השנייה, מעכשיו אנחנו זה כוח!״ אמר עומר בנחישות
״אתה האח שאני הכי אוהבת,״ אמרתי בהערצה.
״אני האח היחיד שלך,״ אמר לא מבין, ״ושאני הכי אוהבת.״ עניתי בחיוך.